היי, תקשיבי, מאז שאני קטנה תמיד הייתי מאלה שיכולים לעזור גם למי שנפגע ממני או מי שרב איתי, אפילו אם זה אויב שלי. אף פעם לא חשבתי שהחמות שלי בכלל תהיה מישהי שצריכה עזרה ממני. למרות מה שאנשים חושבים על חמות, שלי דווקא אישה מדהימה, ממש מנומסת וטובת לב.
לא מזמן קרה משהו ממש לא נעים: היא חלתה קשה, הייתה צריכה להתאשפז ולאחר השחרור הייתה זקוקה להתאוששות בבית. ישר בלי להתייעץ עם יהודה, בעלי, הבאתי אותה אלינו הביתה, כדי שנוכל לדאוג לה כמו שצריך. הייתי בטוחה שיהודה ישמח שאמא שלו בידיים טובות, אבל כל הדרך הביתה החמות שלי נראתה ממש מדוכאת, כאילו רצתה להגיד משהו אבל לא מצאה את האומץ. כשהגענו, עזרתי לה להיכנס, סידרתי לה מיטה, ורצתי להכין לה מרק חם אמרתי לעצמי שהכי חשוב לשמח אותה וגם את יהודה.
אבל בצער רב, כשהוא הגיע הביתה הכול התהפך. ברגע שהוא ראה את אמא שלו במיטה, הוא שאל בקול רם מה הטפילה הזאת עושה בבית שלנו וניסה לגרש אותה. אני כמעט בכוח עצרתי אותו. אם לא הייתי שם, הוא באמת היה מגרש את אימא שלו מהבית.
אנחנו עדיין נשואים, אבל אני ממש מאוכזבת מההתנהגות שלו… מה לעשות, לפעמים דווקא במשפחה יוצאת הדרמה הגדולה.
