מילדות, הייתי אחת כזו שאפילו אויב מושבע תקבל ממני עזרה בשעת צרה. במובן הזה, אף פעם לא חשבתי שאמא של בעלי תשתייך לקטגוריה הזאת. אבל, בניגוד לכל הסטריאוטיפים, היא אישה מקסימה, ממש אדיבה ומנומסת כמו כוס תה עם עוגה ליד. לא מזמן, צנחה עלינו צרה – היא חלתה בצורה קשה, הורידו אותה לאשפוז, וכשהשתחררה, עדיין הייתה חלשה כמו עכבר אחרי צום.
בלי לחכות לוועדת חקירה מהבעל שלי, פשוט הבאתי אותה אלינו הביתה, איפה שהיא ואני יכולים לדאוג לה כמו שצריך. הייתי בטוחה שבעלי יקפוץ מהשמחה, כי אני דואגת לאמא שלו יותר מהדאגה למיטה שתקועה לה גב. בדרך הביתה, אמא שלו נראתה מדוכאת, משהו כמו צנצנת חומוס שנשארה פתוחה יותר מידי. היא רצתה לשאול משהו, אבל כנראה לא מצאה כוחות ברזל.
הגענו, עזרתי לה להיכנס, סידרתי לה את המיטה, ואז טסתי למטבח להכין לה איזה מרק עוף שירפא כל חלום רע ולא פחות ישמח את בעלי. ואז, כאילו הגיעה מכת ברק בסערת חול, בעלי נכנס, מסתכל ורואה את אמא שלו במיטה. שואל בקול של שוטר צבאי, מה עושה פה הטפיל הזה? ורוצה לזרוק אותה החוצה. התפללתי לשלווה, אבל שרדתי. כמעט פצצה גרעינית במרפסת, ואני בקושי מצליחה לעצור אותו.
הייתי הופכת למרת נפש, אבל מתברר שאם אני לא הייתי במשמרת, הוא היה באמת מעיף אותה החוצה. נכון, אנחנו עדיין נשואים, אבל אני עם אכזבה בלב יותר גדולה מקופסת ביסלי שמצאת רק פירורים בתוכה.
