נכדתנו יעל הייתה רק בת שלוש עשרה כשלראשונה שלחנו אותה אל סבתה לירושלים לשבועיים של חופשת קיץ. בהתחלה יעל שמחה לבלות זמן עם סבתא לאה, והקשר ביניהן היה קרוב וחמים. אך עם השנים, יעל התבגרה, והקסם של השכונה הירושלמית הלך ופג עבורה. היא התגעגעה לחברות שלה, לסינמטק בתל אביב ולכל הבילויים של העיר הגדולה. יעל הייתה הנכדה היחידה של סבתא, והביקורים אצלה הכניסו שמחה אמיתית לחיי סבתה.
באחד הימים, אביה של יעל, יונתן, הביא אותה אל סבתא, כשאמה, תמר, ילדה את הילד השני. ההורים חשבו שיהיה ליעל טוב קצת לשנות אווירה ולבלות זמן עם סבתה. מעבר לכך, אותו ביקור ייצב גם את מצבה הכלכלי של הסבתא, כי יונתן היה שולח לה שקלים כדי שתוכל לפנק את יעל ולהעניק לה כל מה שהיא צריכה.
בהתחלה, סבתא לאה לא ציפתה שיעל תעזור לה בעבודות הבית או תרים אצלה אצבע פשוט שמחה שיש לה עם מי לדבר, עם מי לשבת אחרי הצהריים ולחלוק קפה ועוגיות. אך לאט לאט יעל החלה לגלות חוסר שביעות רצון ולרטון. היא ידעה שאביה מעביר לסבתא כסף בשביל כל הבקשות והמאוויים שלה, וציפתה לאוכל הטוב ביותר ויחס מפנק במיוחד.
הכל התפוצץ יום אחד, כשיעל יצאה מדעתה לאחר שגילתה שמישהו אכל את הבורקס שלה. היא האשימה בן משפחה אחר, דודה שהתגוררה עם הסבתא, והסכסוך הלך וגדל, עד שיונתן נאלץ להגיע ולנסות להרגיע את הרוחות. המריבות והקרעים הפכו לתכופים, ועד מהרה הוחלט במשפחה להפסיק לשלוח את יעל לסבתה.
ההחלטה הזו שברה את ליבה של לאה. הזמן עם יעל היה יקר לליבה, ולמרות הקשיים אהבה להרגיש אותה קרובה. אך המציאות השתנתה, והמפגשים ביניהן פסקו, והשקט שנוצר השאיר אצל סבתא געגוע עמוק.
