אחייניתנו נעה הייתה רק בת שלוש עשרה כשהחלטנו לשלוח אותה לסבתה לכפר, לשבועיים של חופש. בתחילה, נעה נהנתה מהשקט ומהקרבה המוזרה בין שני העולמות ההרגלים הישנים של סבתה והעולם המהבהב של העיר. הן ישבו יחד על המרפסת, אכלו בורקס חם עם לבן ושתו תה נענע, כשהשמש כתמה מוזרה בשמיים הכחולים.
עם השנים, נעה גדלה והקסם של הכפר הלך ונשחק; תחושת הזרות שחלחלה לתוך חפציה, הגעגועים לקריית שמונה וחברותיה, לסרט בערב חמישי ולפלאפל ברחוב הרצל. נעה הייתה נכדתה היחידה של הסבתא, והביקור שלה היה כמו להביא ניצוץ שמחה לתוך בית ריק.
יום אחד, אבא של נעה שאול לקח אותה באוטובוס הירוק מדן אל מושב הסבתא בגליל, כאשר אמא שלה, מיכל, ילדה את התינוק החדש בשיבא. חשבו שזה היטב שנעה תנשום אוויר הרים, תרחף בין צללים מוזרים תחת עצי הזית, ותשב עם הסבתא. שאול היה מעביר לסבתא מאתיים שקלים, כדי שתוכל לקנות לנעה כל מה שתחפוץ בימי שהותה.
בהתחלה סבתה לא ציפתה מנעה כלום, רק שמחה להתהלך עם ילדה בבית לדבר איתה על ימים של תפוזים מתוקים וחתולים שנכנסים דרך התריסים. רק זה לא לבקש ממנה לקרוא תהילים, לנקות או להשקות את העציצים. אבל הזמן התעקל, ונעה התחילה לדרוש ולפעמים להתמרמר. היא ידעה שמועבר כסף לחשבון של סבתא, ריח הנקניק עבר ליד האף והיא רצתה רק את הטוב ביותר: מגש בורקס מהמאפייה החדשה, גבינה צהובה יקרה ועוגיות חמאה.
אלא שכשהמאפים נעלמו בפרט הקרואסון שחשקה בו בבוקר אחד מוזר נעה איבדה עשתונות. היא פנתה לאחיין של הסבתא, דוידי, והאשימה אותו באכילה של שלוקה. הקירות רעדו מהד קול הצעקות והוויכוחים, אביה נשאב כבחוט אדום מהעיר, כדי לנסות להחזיר את השקט. משהו נשבר כמו תמרור בכביש צדדי; עתה הוחלט לא עוד ביקורים בכפר אצל הסבתא.
הסבתא נשארה עם ריח התה הנענע, שעות של געגוע, צל של תיק אדום תלוי על המסמר עולם בו הכול מתמזג לפרטי פרטים זרים והיא רק חיכתה, אולי תופיע שוב יום אחד נעה בדלת, מתגלגלת פנימה כמו גשם לא צפוי בנוף של ארץ ישראל. אבל עונות השתנו, הגשמים פסקו, והביקורים הפכו לחלום רחוק ומוזר.
