״היי, אנחנו חושבות שסוכר רע לך״ אמרה שושנה ותפסת את העוגה שדנה אפתה לכבוד יום הולדתה.
דנה, שוב משתמשת בסיר שלי? קראה אהוד כשנכנסה למטבח בלי לדפוק. ביקשתי שלא תגעי בדברים שלי!
אהוד, זה לא הסיר שלך, השיבה דנה כשהיא מקציפה קרם לעוגה, מנסה לא להביט בשושנה. הסיר הזה קיבלתי ממחרתי ביום המעבר.
לא נכון! זה שלי, אני מזהה אותו! קראה שושנה. אמא שלי קיבלה בדיוק כזה!
אם כך יש לנו שניים זהים. שלך בבית.
שושנה התקרבה, תפשה את הידית של הסיר.
תני לי אותו עכשיו!
תפסיקי! אני מערבבת קרם, הוא יתרחש אם אפסיק.
אין לי כל כך! קראה שושנה בקול גבוה. תמיד לוקחת מה שלא שלך, ואז מתיימרת שזה שלך!
דנה נשמה עמוק, כיבית את הכיריים והתרחקה מהסיר.
קחי. רק שהקרם נשרף.
שושנה חייכה, אחזה בסיר, הסתכלה על תחתיתו והזדעזעה.
יש שריטה כאן שלא בכזו צורה כמו שלי טוב, אולי גם שלך. אבל בפעם הבאה תשאלי לפני שתיקחי משהו שלי!
היא הסתובבה ויצאה, דלת נשלפת בחוזקה. דנה נשארה במרכז המטבח מביטה בקרם ההרוס והרגישה איך הדמעות מתחילות לגלוש. מחר יום הולדתה, שלושים וחמש, והיא רצתה לאפות עוגה, להזמין משפחה, לחגוג בשקט בבית. עכשיו גם הקרם נשרף וגם המצב רוח.
היא החליטה שהיום הולדתה יחגג רק עם מי שמכבד את עצמאותה, והפכה את העוגה לשיא של חירות עצמית.
