בזמן שהספרית שלי מעצבת לי את השיער (ולמי יש סבלנות לשבת כל כך הרבה זמן, אבל חייבים להיראות כמו בתל אביב), התחלנו שיחה עמוקהלפחות מבחינתי. כבר חודשים אני מתלבטת אם לשלוח את הבת שלי, נעמי, לבית ספר למוזיקה. היו שני דברים שבולמים אותי: קודם כל, העלות העצומה של קניית פסנתר (למי יש עשרות אלפי שקלים פנויים?), ושנית, כל האחריות נופלת עליילהסיע אותה לשיעורים, לוודא שהיא לא מסתלבטת בוואטסאפ כשהיא אמורה לתרגל, ולעזור לה, למרות שאני בעצמי לא מבדילה בין לה וקשה.
בצד השני, הילדה שלי הייתה נחושה כמו עוזרת בית ישראלית ביום שישיכל כך רצתה ללמוד לנגן. בשיא השיחה, הספרית שלי, תמר, התחילה לספר לי על עצמה: אני גדלתי בעיירה קטנה בגליל. תמיד הייתי שרה איפה שרק אפשרבפסטיבלים, בוועדי עובדים, אפילו מול המורה מלכה שהייתה יודעת רק לנגן על החלילית. הייתי משקיעה שעות, למדתי גם פסנתר, והרגשתי שהמוזיקה היא הייעוד שלי. כולם סביבי אמרו שיש לי כישרוןאבל כמו שאומרים, פה זה לא לונדון ולא ניו יורק.
אבל בבית שלה לא הייתה שום מסגרת מוזיקלית רצינית. כשהייתה בת תשע, הגיעה קבוצה מסתורית לבית הספרהם ביקשו מהילדים למחוא כפיים ובחרו כמה לשיר. תמר, ועוד שתי חברות, הוזמנו לאולם הגדול. במשך חודשים, הן היו שרות, מנסות לנגן ולהראות את הידע במוזיקה, אפילו בלי להבין אם זה דו או סול. הזמן עבר, והיא כמעט שכחה מכל הסיפור, עד שמצאה יום אחד בתיבת הדואר מעטפה עם הכיתוב הגדול והאדום הזמנה, כאילו זה תרמית של הבנק. היא הייתה הילדה היחידה מאותה עיירה שקיבלה קבלה לבית ספר למוזיקה יוקרתי בירושלים.
בית הספר דאג לכל ההוצאותבלי מעמ, בלי תוספות, הכל כלול (בשביל שנוכל להתרכז ביצירה עצמה). הבעיה הייתה שההורים שלה היו סקפטיים כמו ישראלים מול מציאות דירות: סירבו בתוקף לקחת אותה לעיר הגדולה, ולמה? כי זה קשור למוזיקה. הם עבדו במפעל, התגאו שעבודה זה עבודה, והגישו לתמר קינוח מהסוג תעשי משהו אמיתי, עזבי את החלומות. במשך שנה שלמה קיבלה הזמנות כל חודשיים, ואז החליטו להפסיק את ההצקות. תמר הרגישה שמשהו נשבר בההתשוקה נשארה כמו שאריות חומוס ביום שני, והרעיון ללכת לבית ספר נראה פחות מפתה.
ובכל זאת, כשמלאו לה ארבע עשרה, קרה נס: המנצח והמנהל של להקה מקומית חיפש זמרת חדשה, והיא, מתוך הרבה מועמדות עם קול כמו גלידה, נבחרה. תאוצה חדשה של הזדמנותאשכרה כנפיים צמחו לה מאחורה, והיא הבינה שלא איבדה את הכישרון. זה החזיק מעמד רק שתיים-שלוש חזרות, לפני שההורים גילו, וכמובן אסור להתערבב עם אגודים מוזיקלים! מחשש שהמוזיקה גורמת לאי סדרים בחינוך.
כך נגמרו חלומותיה המוזיקליים. אחר כך, הפסיקה ללמוד, הצטרפה לחבורה עליזה של חברים, והשקיעה בסיגריות, שתייה והרבה סלפיבתקווה שזה הדבר שמרגיע בעיר קטנה בגליל. הרי כולם עשו את זה. סיימה בקושי את כיתה ט, נכנסה ללימודים תיכוניים, והחיים רק הידרדרו. עד היום, כל אחת מאותן הזמנות שמורה בספר הזיכרונות של אמא שלה, שיוצאת כל כמה חודשים, קוראת ובוכהואז מחזירה למגירה עם המכתב מהבנק והחוזה מהעבודה.
