בזמן שסיון הספרית מעצבת לי את השיער, אנחנו משוחחות על משהו שמעסיק אותי במיוחד. כבר הרבה זמן אני מתלבטת אם לשלוח את הבת שלי לבית ספר למוזיקה. יש שני דברים שמרתיעים אותי: הצורך לרכוש פסנתר והאחריות שתיפול עליי הסעות לשיעורים ועזרה בלימודים. מצד שני, הילדה שלי ממש משתוקקת לנגן ולשיר. תוך כדי שיחה, סיון משתפת בסיפור שלה: “נולדתי בעיר קטנה בישראל. תמיד אהבתי לשיר וחיפשתי כל דרך להתמיד מקבוצות זמר ועד מועדונים ובית הספר. הייתי מסורה ללימודים, וגם לימדתי את עצמי לנגן בפסנתר. הרגשתי שהמוזיקה היא השליחות שלי, וכל מי ששמע אותי יודע שיש לי כישרון.
אבל בעיר שלנו לא היו לימודי מוזיקה ברמה גבוהה. כשהייתי בת תשע, תלמידה בבית ספר יסודי, הגיעו אלינו מבקרים לכיתה. הם ביקשו שנמחא כפיים, ואז בחרו כמה תלמידים שהוזמנו להופיע. בין הנבחרים הייתה אני ועוד שני ילדים. נכנסנו לאולם המרכזי, וכל אחד בתורו ניגש לכלי נגינה, ניגן מנגינות שניגנו לנו, מחא כפיים וניסה לזהות תווים. עברו חודשים ושכחתי מזה כמעט לגמרי. ואז יום אחד, אמא שלי מצאה בתיבת הדואר מעטפה שעליה כיתוב אדום ורחב: “בקשה”. הייתי היחידה בבית הספר שלי שהתקבלה לבית ספר למוזיקה יוקרתי בתל אביב.
בית הספר דאג לכל ההוצאות – לא ביקשו מאיתנו שקל אחד. אבל מעבר לתל אביב לא עבר חלק, ההורים שלי התנגדו בתוקף. זה בעיקר בגלל שמדובר בהמשך הקריירה המוזיקלית שלי. ההורים עבדו במפעל, היו גאים בעבודה ורואים בה עבודה ‘אמיתית’. הם ניסו לשכנע אותי לוותר על חלומות ולחפש עבודה קבועה. במשך שנה קיבלתי הזמנות כל חודשיים, ואז פתאום הכל נפסק. הבנתי שמשהו בתוכי נשבר. הרצון לשיר נעלם והלימודים כבר לא משכו אותי. למרות הכל, חזר בי ניצוץ בגיל ארבע עשרה כאשר ראש להקת זמר ומלחין חיפשו זמרת חדשה. הם רצו נערה צעירה ומכל המועמדות נבחרתי אני.
הרגשתי שוב את כנפי ההזדמנות לא איבדתי את הכישרון! לצערי, הספקתי להגיע רק לשניים או שלושה חזרות לפני שההורים שלי גילו על כך ואסרו עליי להיפגש איתם, מתוך דאגה לכוונותיהם. זה היה הסיום של המסע שלי במוזיקה. מאוחר יותר, הפסקתי ללמוד, הצטרפתי לחבורה עליזה של חברים, והתחלתי לעשן ולשתות, כמו רוב בני הנוער בעיר שלנו. כמעט כולם בסביבה שלי היו מעורבים בזה. סיימתי את כיתה ט’ ואחריה התקבלתי לתיכון, אבל החיים שלי המשיכו להידרדר. עד היום, כל אחת מההזמנות ההן שמורה באלבום הזכרונות של אמא שלי. היא נוהגת להוציא אותן, לקרוא אותן שוב ואז להחזיר למקום.
