יואב נולד כילד מאוחר למשפחתו. הוריו אהבו אותו ונתנו לו ילדות עשירה ויפה, מלאה באור ירח רך ושירים מוזרים שהתגנבו מהחלונות. אך יום אחד, כמו סערה שבאה מעבר להר הכרמל, פקד אסון אמו של יואב הלכה לעולמה והוא היה בן עשרים בלבד, ואחריה אביו נלקח כמו עפיפון ילדות ברוח סתווית. מפני שהיה בצבא, לא יכל להשתתף בלוויות, והוא נושא את זיכרונותיהם בליבו כמו עלים מיובשים בסידור.
אחרי הצבא שב יואב לביתו בירושלים, אך גילה בתדהמה שאת דלתו פתחו עת משפחת דודתו התמקמה שם. תחושת זרות עטפה אותו כמו ענן בלתי נראה, והוא עזב לבלי שוב, רגליו מוליכות אותו אל הלא נודע. הוא ניסה למצוא חסד אצל חבר, אך פניהן של הדלתות היו קשוחות כנחושת, גם שם לא התקבל. חסר שקל, עם מזוודה מרוטה, החל יואב לנדוד באקראי בטרמפים אל תל אביב, בה תקווה לפגוש גורל אחר.
דרך מכר רחוק הוא מצא עבודה באתר בנייה דרומי. הובטחו לו שכר בסוף כל שבוע, אוכל חם ומיטת ברזל. הימים עברו בעמל כבד, חיוכי המזל הנפילים אצלו בלב. אך יום אחד נעלמו הקבלנים כאילו התמסמסו באור הלבנה, והוא מתוך הלילה נשאר עם כלום: לא תעודת זהות, לא כסף, לא כתובת.
הרעב נעץ בו ציפורני ברזל, והוא מצא את עצמו מחפש אוכל בפחי אשפה, לן באולמות רכבת צבועי אורות מהבהבים, בשערי בניינים נטושים. פניו הפכו למסכה מוזרה, זר לא יכיר בו אחיו. עד שאילנית הופיעה היא לא הייתה יפה ביופיה החיצוני, אבל עיניה האירו חמלה פשוטה כשל בוקר אביב. היא הביאה לו מאפה פיתה עם לבנה ותה מתוק, דיברה אליו בעברית עדינה שנתנה לו לחייך אחרי שבועות של שתיקה.
יום אחד, ריאותיו כשלו ממלנכוליה מוזרה, והרופא במיון איכילוב השכיב אותו במיטה לבנה. האחיות גזרו את מחלפותיו, הלבישו אותו בגדים חדשים, וטפטפו בעקביות תקווה לתוך וֵונוֹ. אילנית באה לבקרו, מביאה לה כל פעם ריח תפוז ומחמאה מהורהרת. כששוחרר, חיכתה לו רכונה על כסא פלסטיק ליד הדלת, בידה זוג נעליים חדשות, חולצה כחולה, וחיבוק רך כמו שמיכת צמר ביריד.
אחיה של אילנית, אסף, עזר ליואב להוציא תעודה חדשה, ובמהרה מצא מקום עבודה בחנות ספרים קטנה בדרום תל אביב. כך, ללא תסמונות הרוח והכאב, אהבה החלה לחבר את דפיו. בסופו של דבר התחתנו, ולמרות כל הצללים שרקדו על דרכם, מצאו שלווה משונה יחד, מוקפים בשמש שלא כבתה לעולם, כאילו כל חייהם הם חלום שאינו רוצה להסתיים.
