חיים אחרי הגירושים
יעלי, למה את כל כך עקשנית? קולה של רבקה הדהד במטבח, משדר פטרונות מכאיבה, כאילו שוב היא מלמדת ילדה קטנה את העולם. דניאל בחור נהדר, את יודעת את זה. חתיך, חכם, עם משכורת יפיפייה ודירה משלו. נו? מה עוד את רוצה?
יעלי הניחה בעדינות את הכף שבה ערבבה את מרק הירקות ונעצה מבט מהוסס באמא שלה. האצבעות רטטו מעט מיד החביאה אותן בין ברכיה, שלא תשים לב.
אמא… הוא בגד בי המילים ברחו מפיה בשקט, עיניה לא נרתעות מהמבט של רבקה. לא פעם, לא פעמיים שוב ושוב. חצי שנה היינו נשואים, ותוך הזמן הזה אספתי כל כך הרבה הוכחות, שהשופט אפילו לא שקל לתת תקופת ניסיון. פשוט חתם על הגירושין. את מבינה? אפילו איש זר אמר שאין למה לנסות להציל.
נו ומה קרה? רבקה משכה בכתפיים וסידרה את הסינר, כאילו מחקה פירור מהדף. כל הגברים אותו דבר, תחיי עם זה. תזכרי, גבר לא בוגד כשיש לו אישה טובה בבית! מה חשבת, שמספיק לרצות להיפרד אם קשה? היית צריכה להשקיע בעצמך להצטרף לחדר כושר, להחליף תסרוקת, אולי קורס בישול. אבל את רק מתגרשת!
יעלי עצמה עיניים, אוספת אוויר מהכתף עד האצבעות. שיחה כזו התנהלה שוב ושוב, זה השבוע השלישי, שוב באותו מסלול מפותל ללא מוצא. מאז שהתגוררה שוב עם אמא, דירת הסבתא שלה עוד מושכרת, מחכה שתוכל סוף-סוף להתחיל שם, במקום שיהיה שקט משלה בו תוכל לנשום.
************
הפעמון בדירה צרח. יעלי ידעה מיד דניאל. שוב. הלב שלה התכווץ והרגליים משכו אל הדלת, כמו מתוך אינרציה קפואה. רבקה, במן נקמנות עיקשת, המשיכה להזמין אותו, מתעלמת מהפצעים של בתה.
שמעת, יעלי? דניאל בא! קראה רבקה מאירה פנים, הגישה בשמחה מוגזמת. תיכנס, דניאלי, תיכנס! קולה השופע צלילים חמימים שבר את יעלי מבפנים.
היא הידקה את האחיזה בכף מפרקי היד הלבינו, מתכת הקפיאה את העור. גוש בגרון וחזה מלא משקולת כבדה.
אני לא רוצה לראות אותו, לחשה, משתדלת להשאיר את הקול יציב.
מי שאל אותך בכלל? פלטה רבקה פתאום, קמטים נמתחים בזוויות הפה, את בבית שלי, בחוקים שלי. עד שתחזרי לבית שלך תכבדי את המקום.
יעלי בלעה את הדמעות שעולות, נעמדה במהירות וכמעט הפילה את כוס התה, חלפה ליד אמא ודניאל שנכנס, וברחה אל עבר מרפסת. ריח הבושם שלו חד, עצי, זרק אותה אחורה לצעדיו בחדר השינה. גועל חלחל בעצמות.
יעלי, חכי רגע, דניאל פנה אחריה, מזויף, כאילו דואג.
לא ענתה. פתחה את הדלת, ויצאה אל המרפסת, כמעט נשמטת ממנה. אוויר קריר הכה בצוואר ובאוזניים. והיא לא הרגישה. נשענה בכוח על המעקה, אצבעות כמעט נמחצות.
מסתכלת החוצה על הבניינים האפורים של יפו החדשה, חלונות עמומים, עובר אורח מדדה עם מטריה ברחוב. מתישהו למטה אוטו זבל חורק, ממרחק נשמעה מנגינה מהפנטהאוזים של השכנים, אולי משהו מירמי קפלן, מין קלילות מגחיכה ברגע הזה.
רק שיעוף כבר, יעלי לוחשת לעצמה, מתעטפת בקרדיגן דק. קול האם והגרוש עולים מהמטבח רבקה שופעת צחוק שמסווה את הכאב של ילדתה, כאילו אף כלום לא קרה.
הדקות נמרחות, היא רועדת, האצבעות קפואות, האוזניים צורבות, הכתפיים מרפרפות, ולא מתחשק לה לחזור לשום פנים. היא נושמת עמוק, מנסה לא לחשוב לא על מה שמתרחש מאחורי הדלת.
הציר חורק פתאום. דניאל יוצא; עיניו מסתכלות כאילו מחפשות את שלה.
יעלי, בואי נדבר, הוא אומר, מתקדם צעד.
אין על מה היא דבקה במבט בחלון ממול, מונה טיפות גשם שלא יתייבשו.
תני לי עוד צאנס, אני השתניתי, אני נשבע.
אפילו סליחה לא שמעת ממך, ענתה, והכעס מבעבע. הכול נוחות. אתה רוצה לחזור לשגרה שלך, לא אליי באמת.
אני…
תפסיק התיזה את המילה, בטון מפתיע גם את עצמה. די, נמאס מהבטחות. לא צריכה מישהו שלא יודע להעריך נאמנות. שלא מכבד.
היא תפסה בידית, אך הדלת לא נפתחה. ברור שוב רבקה.
אמא! צעקה, תחנוניה מפתיעים גם אותה וידיה רועדות. תפתחי!
כעבור שנייה, המנעול הסתובב והאם הופיעה עם כוס תה נענע. חיוכה מדמה שמחה בלתי אפשרית.
ילדים, מה נתקעתם? הניחה באדישות כוס על השולחן המרפסת. בואו לאכול, כבר מוכן. בדיוק תה עם נענע.
יעלי פילסה לעצמה דרך לא מסתכלת לאחור, טינה מכלה את פניה על דניאל ומשם אל אמה, הפולשת שוב לחייה בעיוורון לקרביה.
אמא, עצרה במבואת הכניסה, מול פניה של רבקה, מבטה חותך. די. בבקשה. אני לא רוצה לראות אותו. לא רוצה שתזמיני אותו. החיים שלי. אני מחליטה מה טוב לי.
די, מתוקה, רבקה ליטפה את כתפה, המגע קר ומוזר. הוא מתחרט! גברים טועים לפעמים, אבל אם אשה חכמה, תמיד תסלח. את פשוט גאה מדי תהיי רכה, תלמדי לוותר…
יעלי עצמה עיניים, סופרת בשקט עד עשר. ויכוחים עקרים את זה כבר הכירה, אך הדמעות בכל זאת שורפות בזווית. פנתה אל חדרה וסגרה הדלת, חשה סחרור כבד באוויר הדחוס. התיישבה על קצה מיטתה, קימצה אגרופים על הברכיים עד שהרעד שכך, שומעת מהמטבח את אמה ודניאל משוחחים. קול רבקה מתנגן כאילו זה היה ניצחון קטן, כאילו לא מעליבה אותה הרגע. דניאל עונה בטון מתחנף, מוכר לה היטב: כפי שתמיד ניסה לשכנע אותה לא לגדול עניין מעוד פלירטוט עם איזו ענת מהמשרד.
איך הוא לא מתבייש לבוא בכלל? יעלי הרתיחה בעצמה, האגרופים חורצים ציפורניים בכף ידה. שלוש בגידות בחצי שנה! וזה רק מה שאני יודעת עליו
כעבור זמן מה, כשהבית שקט והדלת נטרקה אחריו, יצאה באיטיות. במטבח ריח של נענע ועוגת שמרים שעמדה בוקר בתנור. לרגע רצתה לשבת ולאכול כאילו ילדותה שבו, אך בלעה את ההרגשה.
עד מתי תכעסי? רבקה פנתה אליה עם חיוך מלאכותי. דניאל בחור מצוין. הוא רק רוצה להוכיח שהשתנה.
אמא, נשענה על המשקוף את לא מבינה שאני פשוט לא רוצה. רק חופש, שקט עד שאחזור לסבתא שלי. זה מוגזם?
רבקה רפתה מעמידתה, התיישבה בשקט, עיניה כבויות.
את קיצונית, סיננה, פתאום עייפות דוקרת בקולה. אין שחור ולבן; כולנו בני אדם, גם הוא טעה, את לא הושלמת.
יעלי שתקה, הדמעות מאיימות, והכאב הצורב לופת לה את הלב.
אז זו אשמתי? קולה חרק. בגללי הוא בגד?
לא בדיוק, העבירה מבטה לחלון, השמש כבר שקעה. זוגיות זה שניים, גם את אחראית. אולי היית צריכה לעמול קצת יותר, להקדיש תשומת לב…
והוא? רק להיות נאמן זה כל כך קשה? נכנסה לדבריה בקשיחות שלא הכירה בעצמה. לא לספק תירוצים, לא לשקר, לא לבגוד. זו לא הבסיס?
***********
דניאל התחיל להופיע שוב, כמו רוח רפאים מחכה לה ליד הבית, יום אחד מארב לה עם שוקולדים של פסח מהילדות, ומחר מביא ורדים טריים עם טל. הכל סתם, בלי סיבה.
יעלי הביטה בפרחים ודניאל, חפשיונו עייף השקים תחת עיניו, החיוך מאולץ.
תודה, אבל לא, סירבה מייד. ביקשתי לא לבוא.
אני יודע… אבל את חשובה לי מדי.
היית, תקנה, מילים קשות.
הוא נאנח קמעה.
טוב, סליחה שדחקתי.
התכוון ללכת, אבל רבקה קפצה החוצה עם עוגה, מזמינה אותו פנימה, מנסה להחזיר את המחוגים אחורה. יעלי הרגישה איבוד שליטה שם אמה, שוב חוטפת לה הכול.
רדפה אל חדרה, שם יכלה רק לצייר להירגע בין ערמות נייר, קווים לא שלמים, הר התפרצות על הדף.
************
עברו חודשים. יעלי עברה סוף-סוף לדירתה בפתח תקווה, קרובה לעבודה, חברה חדשה לה רונית, לפעמים קפה, שיעורי יוגה בשישי. פתאום, בכל עמידת עץ הרגישה איך היא משתרשת, עוזבת את העבר.
בוקר אחד, אחרי שיעור יוגה, המאמן דורון פתח איתה שיחה. גדול, נינוח, מבט חם בלי טיפת שיפוטיות. החליפו מספרים, קבעו לקפה.
דורון היה ההפך מדניאל לא זרק מחמאות באוויר, לא הבטיח הבטחות, פשוט היה. לכן סוף-סוף הרגישה בטוחה. איתו, לא הייתה צריכה להיות מושלמת פשוט יעלי, אמיתית.
כשסיפרה עליו לראשונה לרבקה, זו הגיבה כמו הוריקן:
מאמן יוגה? הזדעקה. ומה יעשה בחיים? איך תסתדרו? דירה, משכורת יש לו?
לא מעניין אותי כמה כסף יש לו, ענתה יעלי בהחלטיות, מביטה לאמא ישר בעניים. הוא אדם הגון, מכבד. זה מספיק.
רבקה סיננה בשקט, לא בולעת: דניאל היה מסודר יותר, ואת סיבכת הכול בעצמך.
למרות הכול, הקשר עם דורון צמח, כמו נחל אביבי, ברוגע ובשקט. טיולים בפארק, בישולים, שיחות הוא פשוט היה שם, והיא מצאה מקום לחלום שם.
חצי שנה לאחר מכן, בפארק הירקון שהלך והתמלא עלים ירוקים, כרע דורון ברך:
יעלי, את רוצה להיות איתי תמיד? תתחתני איתי?
הביטה בו בלב מלא ופעם ראשונה מזה שנים התפשטה בתוכה שמחה לא ידועה.
כן, בשקט, נענתה, חיוך רחב גואה בה.
ידעה שאמה תפתח שוב חזית, ואכן רבקה עמדה בפרוזדור, ידה על החזה, זה טעות! את תהרסי הכול!
אמא, החלטתי, ואני מאושרת. זה לא מספיק?
לא, ענתה בקור, והפנתה לה גבּה. כשתצטערי, תחזרי.
************
החתונה הייתה צנועה כמו שרצו. קומץ חברים, כמעט בלי משפחה. יעלי בשמלה חלקה, דורון בחליפה כחולה. ברגע הטבעת, ידעה זה שלה, באמת.
רבקה לא הופיעה שלחה זר חבצלות לבן עם סרט שחור: “אולי תשני דעתך.” יעלי רק נשמה עמוק, הניחה לפרחים בצד, לא נתנה לעצב להשתלט.
גם דניאל בא הופיע בשער, מסתכל במבט מעורבב.
מה אתה עושה כאן? יעלי נגשה, לא מתרגשת.
אמא שלך ביקשה… אמרה שתצטערי, אבל לא תוכלי להגיד לי לא.
אמא שלי אומרת הרבה דורון הצטרף, ידו לידה. זה לא אומר שהיא צודקת.
כשתתעייפי מהחיים האלה, תתקשרי אמר דניאל ביובש, נעלם.
אחרי החתונה, החליטו לעבור הציעו לדורון עבודה בבאר שבע, וגם ליעלי אפשרות מעניינת. התחילו לארוז, דרוכים להתחלה חדשה.
ביום האחרון הגיעה להיפרד מרבקה.
זו ישבה מול החלון, לא מסתובבת.
אנחנו עוברים לדרום, הודיעה יעלי.
את בורחת מבעיות?
לא. רצה אל האושר שלי. שתהיי חלק, רק אם תכבדי את הבחירה.
רבקה הסתובבה, עיניה קשות, קולה הגביה והתכנס בקווים ביקורתיים מה ייתן לך בכלל המאמן-יוגה הזה? ביטחון? עתיד? זו טעות!
יעלי נשמה עמוק:
דורון נותן לי כבוד ושלווה. זה מה שקיוויתי מאז ומעולם, ענתה ברכות שמעולם לא העזה.
שלווה? לעגה האם. שכירות בבאר שבע? ודניאל היה נותן לך הכול!
*************
אותו ערב, רבקה התקשרה לדורון בנסיון אחרון לשבור הכול:
תקשיב, דורון, יעלי בכלל לא יציבה, תודהר, תשתעמם מהר… אתה רק תחנה בדרך. דורון שתק, מחזיק עצמו.
תודה על הדאגה, השיב לבסוף, טון יציב אבל אנחנו בוחרים זה בזו, וממשיכים הלאה.
בשקט, הבין עד כמה קשה גדלה יעלי.
**************
למחרת חזרה עם עוגיות ילדות ובוקעת של חרציות לאמא לנסות שלום. אבל רבקה לא נרגעה.
תתני צאנס, התחננה. תישארי קצת עוד…
כבר החלטתי, ענתה יעלי בשקט עייף. זה הבית שלי, הבחירות שלי.
רבקה רטנה, הוא רק רוצה לשלוט בך. כאן היית נבהלת מהר יותר.
יעלי קפאה לא מאמינה למה ששמעה.
את באמת חושבת שדורון כזה? יעלי שאלה, לסת סוגרת.
כולם כאלה! חזרה רבקה. לפחות דניאל היה גלוי…
די יעלי כמעט בכתה. אני לא יכולה יותר, לא רוצה לחיות תחת אשם ותוכחות. אני בוחרת בעצמי.
רבקה תפסה בידה, בייאוש.
אני רק רוצה טוב עבורך.
טוב זה מה שאני בוחרת לעצמי, שחררה יעלי בעדינות. אם תספרי אותי באהבה, אשאר איתך. אם לא… אולי עדיף ריחוק.
אז ככה? ענתה בקול שבור. את עוזבת אותי בשביל גבר?
אני עוזבת את הכאב, לא אותך. רוצה חופש לנשום ולבחור, דמע קולה. אולי ניפגש בעתיד אחרת.
יעלי עמדה רגע, מביטה באמה שער שיבה, אצבעות דבקות במשקוף. הבינה, חיבוק לא יפתור עדיין. יצאה חרש לדלת, טלפון חדש בפנים, יודעת יום יבוא, יוכלו סוף-סוף לדבר מהלב. אבל עכשיו החופש שלה התחיל.
