נועה, באמת, למה את עושה עניין? הקול של דבורה נשמע כאילו היא מסבירה משהו הכי בסיסי לילד קטן, והמבט הזה של סבלנות מתנשאת רק גרם לנועה להתכווץ מבפנים כל פעם מחדש. רועי בחור מצוין! נאה, חכם, עבודה מסודרת, דירה בצפון תל אביב… מה עוד אפשר לבקש?
נועה הניחה את הכף שסובבה בה את המרק, והסתכלה על אמא בעיניים עייפות. האצבעות רעדו טיפה, אז היא מיד הכניסה ידיים מתחת לשולחן כדי שדבורה לא תשים לב.
אמא, הוא בגד בי, היא אמרה בשקט, מסתכלת לה בעיניים. לא פעם ולא פעמיים כל הזמן. היינו נשואים חצי שנה, ובאותה תקופה הספקתי לאסוף מספיק הוכחות בשביל שבית המשפט בכלל לא התלבט, ופשוט קבע שאין טעם לנסות ליישב. את מבינה? אפילו אדם זר חשב שאין תקווה לנישואים שלנו!
נו באמת, דבורה משכה בכתפיים, תוך כדי שהיא מסדרת את הסינר כאילו היא מתנערת מאלו פרטים קטנים ושוליים. כל הגברים אותו דבר. תזכרי, אם הוא היה מקבל אשת חיל בבית הוא בכלל לא היה מסתכל לצדדים! היית צריכה להשתנות. ללכת למכון? להחליף תספורת? לקחת איזה קורס או שניים… במקום זה ישר רצת לסיים.
נועה הרגישה עייפות שוטפת אותה, גל שאין לו סוף. השיחה הזו כבר התנהלה, כמעט מילה במילה, עשר פעמים בשבועיים האחרונים. אחרי הגט, עברה לגור אצל דבורה הדירה שלה עצמה, זו שהייתה של סבתא, עוד מושכרת לזוג צעיר. נועה חיכתה שהם יעזבו, שתוכל לעצב לעצמה טריטוריה אמיתית, לבד מקום שנשאר בו רק היא, בלי אוויר שאין בו סוף.
****
כשהפעמון בדלת צילצל בפעם המי יודע כמה, נועה כבר ידעה מי זה. רועי. שוב. הלב צנח לה לעקבים והידיים מיד הזיעו. כאילו בכוונה, דבורה הייתה מזמינה אותו שוב ושוב, בלי קשר לכל מה שנועה ביקשה כאילו הכאב שלה לא קיים.
נוני, זה רועי בדלת! קראה דבורה מהמטבח, מחייכת כמו ילדה קטנה שמקבלת ממתק. יאללה, תיכנס, חמוד! היא המשיכה לצעוק, עם כזה חום שגרם לנועה להרגיש בחילה.
נועה אחזה בכף כל כך חזק, שהפרקים הלבינו. הגרון שלה נחנק, החזה התארגן למשקל מוכר של מועקה.
אמא, אני לא רוצה לדבר איתו, היא אמרה בשקט, מנסה לא לתת לרעד בקול להשתלט עליה.
ומי בכלל שואל אותך? דבורה הפתיעה אותה בטון חד, הפנים שלה התעוותו לכמה שניות. זו הדירה שלי, ואני מזמינה את מי שבא לי. עד שתמצאי מקום אחר אלה הכללים.
נועה עצרה את הדמעות בכוח, עמדה מהשולחן ברעדה, כמעט הפילה את הכוס תה. עברה בין אמא לרועי, שעמד במבואה ונעל את נעליו, והלכה ישר לדלת המרפסת. הבושם האדמדם הזה שלו דקר לה את האף וגרם לה להיגעל יותר.
נועה, תחכי! הוא קרא לה מאחור, יש בו איזה דאגה מזויפת שרק עושה לה עצבים.
היא לא ענתה. פתחה את הדלת בחדות, יצאה החוצה וסגרה קצת חזק מדי. האוויר הקר כיסה לה את הצוואר, חדר לסוודר, אבל היא לא הרגישה כלום. התעלקה על המעקה, אחזה בו חזק שהאצבעות הלבינו, ובהתה במרפסות השכנים, באורות המעטים שנשארו, במישהו בודד חוצה את הרחוב עם מטריה. מאחוריה בא איזה קצב העיר זבל, מוזיקה קלילה מהבית ממול, ופתאום כל השגרה הזו הרגישה כמו בדיחה רעה.
“הלוואי שהוא כבר ילך”, חשבה לעצמה, מתעטפת בקרדיגן הדק. שמעה קולות מהמטבח, צלחות, מים, צחוק של דבורה כאילו כלום לא קרה, כאילו היא עצמה לא על המרפסת רועדת מקור ומייאוש.
הדקות נמשכו כמו מסטיק. הידיים של נועה כפו, האוזניים צרבו, כתפיים רעדו והיא פשוט לא יכלה להשתכנע לחזור פנימה. ניסתה לספור נשימות, להתרכז ברעש הרחוב, לצלילים ברקע, בכל דבר כל עוד זה לא הסיפור שמתרחש לה בבית.
ואז הדלת חרקה בעדינות מאחוריה. רועי יצא.
נועה, עמד מולה, ידיים בכיסים, מוטה מעט קדימה, מנסה למצוא את המבט. אפשר שנדבר?
אין לנו על מה, היא הפנתה גב, סופרת את טיפות הגשם שנותרו על המרפסת ממול, נלחמת ברעד שלא מפסיק.
תקשיבי לי רגע, הוא התקרב, והיא הרגישה את הנוכחות שלו פיזית, כמו גל שמאיים לטבוע אותה. הבנתי שטעיתי, נשבע. השתניתי. בואי ננסה שוב אני אהיה אחר, אני מבטיח.
אתה אפילו לא ביקשת סליחה באמת, נועה הסתובבה עם התפרצות ששמרה בבטן יותר מדי זמן. אתה רק רוצה שהכל יחזור למה שהיה, כי ככה יותר קל לך. כי זה נוח. לא השתנית, רועי. אתה פשוט רוצה להחזיר לעצמך את מה שאיבדת.
אבל אני באמת…
די, היא קטע אותו, הפעם מרימה קול, מופתעת מעצמה. לא צריך את ההבטחות שלך. לא צריכה גבר שמרשה לעצמו הכל בשם הנוחות. שמעדיף רצונות שלו על פני הכבוד שלי.
היא משכה בדלת והיא כמובן נעולה. אמא! ברור…
אמא! היא קראה, שומעת את הצרידות הנואשת בקולה. תפתחי!
דקה עברה. דבורה נעמדה בפתח, חיוך כאילו הכל חגיגה, סינר עם הדובדבנים והכוס תה ידועה.
ילדים, מה אתם עושים פה? היא שמה את הכוס על השולחן הקטן, סידרה את המפה. בואו לאכול, הכל כבר מוכן. תה עם נענע, בדיוק כמו שאתם אוהבים.
נועה חלפה על פניה בלי להסתכל, מרגישה את הזעם רותח לא רק על רועי, אלא גם על דבורה; איך היא נכנסת לה לחיים כאילו הכל אפשרי, בלי לשאול, בלי לכבד.
אמא, נועה עצרה במסדרון, מתבוננת ישירות בעיניים שלה, פשוט תפסיקי. אני לא רוצה לראות אותו. אל תזמיני אותו יותר. זו החיים שלי ואני אחליט מה טוב בשבילי.
בחיים לא, נסיכה, אמא טפחה לה על הכתף. המגע הזה הרגיש זר, אפילו עוין. הוא מתחרט, באמת. גברים טועים לפעמים, ואישה חכמה סולחת. את סתם גאה מדי. צריך להיות רכה יותר…
נועה עצמה עיניים, סופרת עד עשר, מנסה לא להתרסק לתוך ויכוח חסר פשרות. אין מה להתווכח, אבל זה לא עוצר את הכאב מלטפס לגרון. היא הלכה לחדר, סגרה דלת, כמעט כמו הגנה מול העולם כולו. החלון היה סגור מהבוקר, האוויר כבד. היא התישבה בשקט על המיטה, כפות הידיים דרוכות, עוטפות את הברכיים כדי להפסיק את הרעד.
היא שמעה את אמנה ורועי ממשיכים לשוחח במטבח. דבורה נשמעה כמעט שמחה, כאילו לא מזמן הזכירה בתוקף שזו הדירה שלה. ברקע היה צליל מרוצה, כאילו היא ניצחה משהו קטן. רועי היה רגוע, והתדר המוכר שלו זה ששמע כל פעם שיצא מעוד רומן של “היי, למה לעשות דרמה מכלום” חזר והגעיל אותה. אותו קול מרצה, מלטף, לא אמיתי.
“מה הוא חושב לעצמו בכלל? נועה קימצה אגרופים, ציפורניים בתחושת דקירה. אחרי כל מה שהיה… אחרי שתפסתי אותו פעם ועוד פעם, עם ‘סתם קולגה’ ואז מגלים שיש עוד ועוד? וזה רק מה שידעתי עליו. מה עם כל היתר?”
כשהדלת הראשית נסגרה ברעש כואב, וחלפה לה חצי שעה, נועה יצאה. הדירה הייתה שקטה, ריח של נענע ווניל במטבח. דבורה סידרה עוגה על השולחן, ופתאום נועה רצתה לחזור להיות ילדה, לשבת, לאכול ופשוט לשכוח מהכול. אבל היא הדחיקה.
נוני, למה את כועסת? שאלה אמא בחיוך דק, שכל כולו כיסוי דוקר.
רועי לא הטיפוס שלך, נשפה נועה באורך רוח. אני לא רוצה אותו בבית, אמא. רק רוצה שיהיה לי שקט עד שאני אוכל לעבור לדירה שלי. זה הרבה לבקש?
דבורה נאנחה והתישבה, משחררת איזו עייפות כבדה:
את קיצונית מדי, אמרה פתאום ברצינות. החיים לא שחור ולבן, מאמי. נכון, הוא טעה. אבל מי לא? אולי לא השקעת בו מספיק? חשבת אולי להיות יותר סבלנית?
נועה הרגישה דמעות צורבות. “זה אשמתי בעצם?” תפסה את עצמה שואלת בקול חנוק אני גרמתי לו לבגוד?
לא אמרתי את זה, דבורה התרחקה לחלון, מביטה בחוץ על החשכה. פשוט, בזוגיות זה תמיד שניים. נתת לו מספיק מקום? היית רכה?
והוא היה יכול סתם להיות נאמן, נועה ענתה פתאום בשקט מאוד תקיף. זה כל כך קשה? פשוט להיות ישר? אלה הבסיס.
****
רועי לא ויתר. התחיל לצוץ כל פעם מחדש רגע זרק זבל, פתאום הוא ליד הבניין. אחר כך צלצל, עם קופסת “בסרמינה” של ממתקים: “סתם, רציתי לעבור, את בדרך”. פעם אחרת בא עם זר שושנים וסוכריות ילדות. כאילו אפשר להחזיר את הזמן אחורה.
קחי, נתן לה את הזר, כאילו הם בסרט רומנטי. בשבילך, בלי סיבה.
היא הסתכלה על הפרחים, אחר כך עליו החיוך המוכר, החלול, לא מגיע לעיניים.
תודה, באמת, אבל מיותר. אמרתי לך לא להגיע.
יודע, הוא הוריד מבט, שפת הגוף פתאום שברירית. פשוט לא מצליח לשחרר. את עולם ומלואו בשבילי.
היית, היא תיקנה, מוציאה כל מילה בכוח. פעם.
הוא שתק, הנהן, נלחם עם עצמו רגע.
טוב. הבנתי. אני מצטער שאני נדחף.
בדיוק אז דבורה יצאה:
רועי, מתוק, כנס! מגבה אותו בקול עליז. תפסיקי עם זה, נועה! מה זו הפוזה? תיקחי את הפרחים. איזה יפים… בא לי בעצמי.
אמא, הוא הולך נועה ניסתה לשמור על קור רוח, להכיל את הסערה בפנים. לא רוצה פרחים מאדם זר!
אויש, נוני, דבורה זרקה חיוך, לוקחת את רועי פנימה, כאילו הכול משחק. עזבי שטויות, הכנתי עוגה. בואו, נשב.
רועי נכנס. נועה הבינה שאין מה להתווכח, הלכה לחדרה, מחכה שיחלוף זעם. שמעה את אמא שלה אומרת: “היא סתם נעלבת, תבוא שוב, היא עוד תאמין שאתה משתדל”. נועה סגרה אוזניים בידיים, צללה לסקיצה כי רק ציור ירגיע אותה. בהתחלה קשקשת, ואז פתאום התחיל לצאת משהו גלים, הרים… כאוס התאפס לאיזון.
****
חודשים עברו. סוף סוף עברו הדיירים והדירה בירושלים התפנתה לה. מצאה כמה חברות חדשות, התחילה ללכת לשיעורי יוגה בסוף השבוע. כל מפגש הלב שלה התרכך עוד קצת, לאט לאט השתחרר משהו.
פעם אחת, אחרי שיעור, נתקעה לשיחה עם המאמן גיל. גדול ממנה בכמה שנים, שקט, עיניים סביבתיות, לא מביט מלמעלה. החליפו טלפונים, נפגשו סתם לקפה אחר כך עוד מפגש.
גיל היה כל מה שרועי לא. לא דיבר גדולות, לא הבטיח הבטחות מפוצצות, פשוט היה שם. אכפתי, שומע באמת. איתו לראשונה מזה שנים יכלה להיות נעה לא מושלמת ולא “אשת חיל”, פשוט היא.
כשסיפרה עליו לאמא, התגובה הגיעה כהרף עין:
מי זה? מה עושה? איפה גר? שאלות חותכות, בלי פאוזה.
מדריך יוגה, ענתה בשקט, מתאפקת לא להתרגז. עובד בסטודיו ליד המשרד, גר בשכונה ליד.
וזהו? דבורה עיוותה פנים כאילו טעמה לימון. אין לו דירה? אין לו כסף? את רוצה לסחוב אותו על חשבונך? מה זה הבזבוז זמן הזה?
אמא, לא אכפת לי מהחשבון בנק שלו, נועה ענתה, מביטה לה לעיניים. הוא בן אדם טוב, אמיתי, נותן לי תחושת ביטחון זה מה שחשוב.
ביטחון… אמא חזרה באירוניה. גם רועי נתן לך ביטחון את פשוט לא הערכת! תמיד מחפשת להקשות.
נועה נשמה עמוק. היא כבר ידעה שאין טעם להתווכח. דבורה קיוותה שמזל זה נדל”ן, רכב וג’וב ושודאי שאישה נמדדת בכמה היא סופגת ושותקת. שום טיעון לא ישתנה.
הקשר עם גיל צמח עקב בצד אגודל כמו נחל חרישי. שיחות, טיולים, בישולים ביחד, חלומות. לאט לאט נועה התחילה להאמין שיש חיים אחרים. אחרי חצי שנה ביקש ממנה להתחתן. ישבו להם על ספסל בגני יהושע, גיל החזיק לה את היד ושאל: נועה, רוצה להיות איתי תמיד? תנשאי לי?
הסתכלה עליו, אל העומק, ופתאום חייכה מכל הלב, כן, לחשה בשקט, חיוך ראשון של שלווה אמיתית. בטח שכן.
היא ידעה שהולך לבוא עוד עימות עם אמא. ואכן:
את לא יכולה! דבורה עמדה במסדרון, ידיים שלובות, פניה עטופות נוקשות. את טועה! תהרסי לעצמך, עוד תתחרטי!
כבר החלטתי, אמא, נועה לבשה מעיל, הלב שלה דפק לא מפחד מהתרגשות. אני מאושרת. מצפה שתהיי שמחה בשבילי.
ממש לא! חתכה אמא והיתה כמו קיר קר וסגור. את לא רואה כלום חוץ מעצמך. עוד תביני…
****
החתונה הייתה צנועה, בדיוק כמו שרצו שניהם. רק חברים טובים ומשפחה מצומצמת של גיל. נועה לבשה שמלה פשוטה, גיל חליפה דקה, עניבה בגווני תכלת. כשהטבעת ננעלה על אצבעה, הבינה שאחרי הכל הגיע הרגע לעשות משהו שלם ושלה.
אמא לא באה. שלחה זר לילות לבנים עם סרט שחור וכרטיס: “אולי תתעוררי”. נועה הסתכלה רגע, הניחה את הזר בצד והתגברה על הדקירה בלב.
וכמובן הופתעה כשראתה את רועי בצאתם מבית העירייה. עמד ליד הרכב, ידיים בכיסים, מבט לא ברור אכזבה או בלבול.
מה אתה עושה כאן? שאלה אותו בקור, תחושת מועקה קלה מנקה את רוב העצבות.
אמא שלך הזמינה אותי, משך בכתפיים בקבלת דין. אמרה שאת מתחרטת, שאת חייבת אותי.
אמא אומרת הרבה, גיל אמר, מחבק אותה. אבל לא תמיד היא צודקת.
תתאוששי מהפנטזיה, נועה. כשתהיי עייפה יש לי מקום בשבילך, בלי שום תנאים, זרק רועי בפה מתוח, ועזב, משאיר עקבות מרירים.
אחרי החתונה נועה וגיל התחילו לארוז. הציעו לשניהם משרה בבאר שבע עיר חדשה, גדולה, הרפתקאות, עתיד. נועה קפצה על ההזדמנות. רצתה להתחיל דף נקי.
לפני שעזבה באה להיפרד מאמא. דבורה עמדה ליד החלון, לא מסתובבת.
אנחנו עוזבים, אמרה נועה מהדלת. קצה הדרום.
אז מה? דבורה לא הפנתה מבט. בורחת?
לא, נועה ענתה, בטוחה מתמיד, קול יציב. פשוט רצה אחרי האושר שלי. רוצה שתהיי חלק רק אם תכבדיי את הבחירות שלי.
דבורה הסתובבה. עיניה הכעיסו. שפתיים רועדות, הוריד ברקה קופץ.
כבוד? הרימה קול, הדהד במטבח. למה בדיוק לכבד אותך? את הורסת את עצמך עם מדריך יוגה? מה יוצא לך? דירה שכורה, עבודה מזדמנת? רועי היה מביא לך הכל! את תצטערי.
נועה הרגישה איך הכובד של אמא חוזר, אבל הפעם הייתה מציאות חדשה: “כמה פעמים ניסיתי להסביר שחיים זה לא רק כסף ותדמית? זה לא נכסים! זה ביטחון, שלווה, חום”. נשמה עמוק, הביטה לאמא בעיניים:
גיל בן אדם נפלא, אמרה בשקט, מלאת ביטחון חדש. הוא נותן לי מה שלעולם לא קיבלתי מרועי: ביטחון, הקשבה. כשאני איתו, אני סוף סוף שלווה. לא מחכה לפיצוץ, סתם אני.
שלווה? דבורה צחקה במרירות. זה נקרא שלווה? דירה שכורה בעיר זרה, עבודה מזדמנת? רועי היה עושה עבורך הכל! די עם השטויות!
*******
מה שנועה לא ידעה שדבורה התקשרה לגיל באותו לילה.
גיל, חמוד, נשמעה רכה בטלפון. אני כל כך דואגת לנועה. את יודעת שהיא פ impulsיבית? זה שטות כל המעבר הזה. תראה, היא עוד אוהבת את רועי. אתה סתם ברירת ביניים.
גברת דבורה, ענה גיל ברוגע, אבל עמוק אני מעריך את הדאגה, אבל אני מכיר את נועה טוב מאוד. ראיתי אותה מתבגרת, נרגעת. אני מאמין בנו.
ילד, אתה כל כך תמים. היא לא תשרוד שם בלעדיי. בסוף תשתוקק לחזור, מי יחכה לה? רועי, הוא תמיד יהיה.
גיל התנשף קלות, אבל ענה תקיף: עדיף שתניחי. נועה בחרה בי. אני לא אתן לה ליפול.
נכנע, סיפק לה את מה שכבר ידע עליה. רק כאב עבור נועה כמה קשה זה לגדול עם אמא שלא רואה אותך באמת.
*****
היום למחרת, באה נועה פעם אחרונה, עם קופסת עוגיות שהייתה אהבת ילדות של אמא והביאה זר חרציות קטן. משהו פשוט, אמיתי.
אבל דבורה המשיכה:
רק חודש, נועה! תני לעצמך זמן להתחרט! את עייפה, מבולבלת…
כבר החלטתי, נועה עייפה, יש לנו דירה באר-שבע, עבודה, סטודיו… הכל מוכן. שכונה שקטה, הכרתי שכנים, גיל סגר עבודה… הכול מסודר.
מסודר? הוא סידר לך הכל, אה? הוא קושר אותך אליו. את יודעת, פה כבר היית שוכחת מהשטויות, עם גיל את בידיים שלו לכל החיים.
נועה קפאה. איך היא מאמינה בזה בכלל?
את באמת חושבת את זה? נועה שאלה, דמעות צורבות עולות לה בעיניים. את באמת לא סומכת עליי?
כולם ככה! דבורה יישרה כתפיים, טון נוקשה. כולם רוצים שליטה. רועי לפחות היה ישר. גיל סתם מזייף טוב לב.
די, נועה לראשונה כמעט בוכה. פשוט די. לא רוצה להיות יותר אשמה על האושר שלי.
היא הסתובבה ללכת, אמא אחזה את ידה חזק.
חכי, הפעם היה בקולה כמעט ייאוש, אני רק רוצה בטובתך.
טוב בשבילי זה מה שאני בוחרת, נועה שחררה בעדינות. אני בוחרת בגיל. בנו. בוחרת בנשימה חופשית. ואם את לא שם תן לי מרחק, לחשוב מחדש.
תעשי מה שאת רוצה, דבורה פנתה לחלון, כתפיים רועדות. אם תתחרטי, תדעי איפה למצוא אותי.
נועה עוד רגע עמדה בדלת, הסתכלה על הגב של אמא, על השיער שהתחיל להלבין. רצתה להגיד שיהיה בסדר, אבל כבר הבינה עכשיו, זה רחוק מהאמת.
יצאה, בשקט. בכיס המעיל טמון המספר החדש המסע נקי, משלה. אולי פעם, אולי… אבל עד אז, היא נוסעת, לנשום עמוק מתחילה חיים.
