בחיים קורה הכול
עבד אצלנו במרפאת הילדים קרדיולוג דוד אלקנה (כל השמות אמיתיים). כמו כל הרופאים של אז, הוא היה יוצא בקיץ חודש-חודשיים להיות רופא בקייטנת נוער משגיח על המטבח, שוקל ילדים, בודק ארונות, מורח יוד על פצעים… כל עוד לא קורה משהו חמור, טפו טפו.
הוא היה אז בערך בן 39, אתלטי, שיער שחור-לבן, קצת תלתלים, פנים מזרחיים, עיניים כהות, גבות עבות… אפשר לומר שנשים בהחלט שמו אליו עין.
באחד הימים סיפר:
1985, תקופת המאבק בשתיית אלכוהול בציבור. על טיפה יותר מדי יין או ערק, הלכו ישר לפיטורים, לאיזה ועדה, כבר לא מקצוענים. הכול רציני, אין צחוק.
הייתה זו המשמרת האחרונה, של אוגוסט, בקייטנה, לילה אחרון. הכול כרגיל הילדים לא ישנים, משתוללים, רצים בין החדרים, מורחים זה לזה משחת שיניים ויוד על הפנים. המדריכים מעמידים פנים שרודפים אחרי הילדים, לפעמים שותים קצת יין או בירה, לא בשביל לשתות אלא כי ככה עושים.
גם אני לא פגרתי, מה, אני לא רופא? הלילה עבר בשלום, השכם בבוקר האכלנו את הילדים ואחר כך פיזרנו לאוטובוסים. אחרי איזה שעה כולם מגיעים לתל אביב, ליד הבימה, הורדנו את הילדים, מסרנו להורים. הפעם לא נשארו עודפים, הכול תקין!
עוד כוסית לדרך, ואני מתפזר הביתה. שם כבר מחכים לי עם שולחן ערוך המשמרת נגמרה, ואחר הצהריים אני ואשתי יעל טסים לבקר את אמא שלי בירושלים, ספטמבר, תקופה מושלמת… גן עדן!
ופתאום אני מרגיש טרף… היין, הלילה הלבן, הנסיעה הרועדת באוטובוס, החום… פשוט התעלפתי, נפלתי בין השיחים על שפת הכיכר וישנתי כמו תינוק.
החבר’ה מהקייטנה כבר התפזרו, רק האחות נחמה ראתה אותי, ניסתה להעיר ולהרים אותי… כלום, ישנתי עמוק ומתוק.
היא ידעה שיכולים לפטר אותי בגלל שטות כזו אלכוהול/אמבולנס/ועד עובדים… אבל היא לא מאלה שיתנו לבן אדם ליפול.
מזל שהיא גרה ממש קרוב, ברחוב קפלן 18. מישהו מהרחוב עזר לה להרים אותי והיא כמעט סחבה אותי, במצב חצי ישן, עד החדר שלה בדירת שותפות.
אחרי איזה שעתיים אני מתעורר, לא מפני שהתפכחתי, אלא כי חייב לצאת לשירותים…
אני קם, ממלמל משהו, ונחמה ישר משתיקה אותי ומלחששת לי להירגע לא לעשות רעש.
אני מלא בלבול אבל חייב לשירותים! מנסה לקום, היא מחזיקה אותי ולוחשת:
בקיצור, השכנות שם רעות, מרעילות את כל מי שיפול לידם. היא גרה לבד, ובחורה צנועה, ואם הסבתות יראו גבר בחדרה גמרנו לה את החיים.
אני משתדל להזדהות, אבל הלחץ רק גובר, הגוף לא מחכה… אני מסביר לה ברצינות שאני חייב. ונחמה, אחות מקצועית, מביאה דלי, יוצאת, חוזרת, לוקחת ממני את הדלי.
פווווו… הכול חוזר למסללו!
ואז אני קולט שבית כבר מזמן מחכה לי טרולי מוכן, כל המשפחה סביב השולחן, עוד שנייה מתחילים לטלפן לבתי חולים!
מסביר לה בשקט שאני מבין את החיים שלה גם אני הייתי פעם שכן טיפוסי אבל אם לא אחזור הביתה מיד, אצלי זה ייגמר גרוע אפילו יותר.
נחמה חושבת, ואז אומרת: אחת השכנות לא בבית, אחרת תצא לקנות לחם, והשלישית היא תעכב אצלה במטבח. אני, מיד אחרי הסימן, צריך לחמוק בשקט במסדרון, לפתוח בזהירות את הדלת, להיעלם כמו רוח, ולא לטרוק, רק להצמיד בשקט.
אז אחת הלכה למכולת…
השנייה משתכשכת במטבח…
ונחמה תופסת רעש עם הקומקום, מסווה אותי…
ואני, יחף, מחזיק את הנעליים ביד כמו איזה פועל בתיאטרון, מתגנב במסדרון לעבר הדלת המקרטעת…
יד שמאל על הבריח…
סקוויקחזק! אבל בכלל לא ליד הדלת, אלא מאחור, איפה שחשבנו שאין אף אחד… ופתאום קול מוכר, מתפעם, מתלהב, מתגלגל: “שלום דוד אלקנה!!!!”
הנעליים עפות עם רעש לקרקע… אני, גורר אותן, משחיל את הרגליים, פותח דלת בצליל חד… ובלי להסתובב מאחורי: “שלום מרים לאה…”
בשביל מה להסתובב, את הקול של החברה הכי טובה של חמותי אני מזהה גם בעיניים עצומות… ואני יודע בדיוק איזה ציורים תצייר מה שהיא ראתה מי יאמין לי, אחרי נעליים ביד, וחצי פיג’מה?
חצי שעה אחר כך אני בבית. מרים עוד לא הספיקה לטלפן, כולם רואים אותי ומתרגשים: “דוד, כמעט איבדנו אותך, כבר דאגנו! בוא מהר לאכול, המונית מחכה, כבר הזמן לשדה התעופה!”
טסנו לירושלים לחופשה… ואני, בכל פעם שטלפון מצלצל, קופץ עם התקף חרדה. מפחד לפספס שיחה קריטית מאמא של יעל. לא הולך לים, שלא לפספס שיחה. לא ישן, לא אוכל.
אמא שלי, אחרי שלושה ימים, תפסה אותי במטבח וחקירה חוצת קווים. אני נמס, מספר לה את הכול.
היא מהנהנת: “תשמע, בן, כמו בשיר ‘אני כמובן מאמינה לך’, אבל מי יאמין חוץ ממני? לעזור לא אוכל, אבל בחופשה אתה ישן רגוע אני עונה לכל הטלפונים. בבית כבר נראה…”
חוזרים אחרי חודש. מצב רוח תאר לעצמך: סצינות, צעקות, שאלות, הלצות ודיסקרטיות רועמת…
המטוס נחת, כולם יורדים, ואני יושב, נגרר… כל בני משפחתי כבר הלכו, דיילת מזעיפה, יעל מושכת אותי… אבל הרגליים מסרבות.
בסוף, יעל כמעט גררה אותי מהכיסא, לאט לאט אני מצליח להגיע ליציאה.
אותם ימים, מהמטוס הולכים ברגל לשער שער הזהב של ההגעה… כבר אין אף אחד מהקהל, רק חמותי וחמי מנופפים בידיים, מחייכים מלא…
“נו, הגעתם! כבר פחדנו! יעל, איזה יופי נראית, ברוך הבא, דוד, רזית? הכול בסדר?”
אני מביט בהם מה זה הפנים הדואגות האלו… שנים הערכתי את האנשים האלה, ועכשיו רואה את כל האמת…
חוזרים הביתה, שולחן ערוך, צחוקים, סיפורים… ולא מילה על מרים.
טוב, אמרתי, תחכו, אני גם יכול לחכות.
חולף חודש. ירדתי שבעה קילו, לא ישן, פרפורים בלב, בעבודה אני כמו זומבי. אלכוהול מר, לא נכנס כמו מים; אחרי כוסית בחילה.
הגיעו החגים של נובמבר עוד פעם שולחן, עוד פעם משפחה, עוד פעם רעש, וברעש חמותי מולי.
ולא עמדתי בזה יותר!
נשענתי במרפקים, מתכופף מעל השולחן וצועק: “מה שלומה של חברתה הטובה, מרים לאה??”
והתגובה שלה… על זה התפקעתי מצחוק, צעקתי, התגלגלתי על הרצפה, קרסתי יחד עם הכיסא ושאר המשפחה נבהלה.
שפכו עלי מים, חזרתי לנשום, מזגתי לעצמי כוסית, שתיתי, והתענגתי על כל רגע.
אף אחד לא הבין למה התפרצתי ככה, כל כך אמוציונלית, אחרי שענתה לי חמותי בעצב: “אוי, דוד, ביום שטסתם מרים קיבלה אירוע מוחי קטן והפסיקה לדבר…”
יומן אישי כניסות ויציאות של מזלי היום שוב צעק עליי
