הכול יכול לקרות בחיים
עבד אצלנו בקופת חולים לילדים קרדיולוג ד”ר נדב אמיר (הכול שמות בדויים, אבל מאוד ישראליים). כמו כולנו, בקיץ היה יוצא לחודש-חודשיים בתור רופא במושבה לילדים להשגיח על האוכל, לשקול ילדים, לבדוק מגירות, לחרוץ פצעונים קצת ביוד, ואם חס וחלילה לא יקרה משהו רציני יותר, טפו טפו.
אז היה בערך בן 39, ספורטיבי, שיער מלח ופלפל, קצת מתולתל, פרופיל מזרחי, עיניים כהות, גבות עבות… הוא מצא חן לא מעט בעיניי הנשים.
פעם סיפר לי סיפור, אבל כולו כמו חלום מוזר ולא הגיוני, מבולבל ללא סדר.
שנת 1985 בארץ, המלחמה בשתייה חזקה מאוד, על שתייה אפשר היה למצוא את עצמך בחופש מאולץ או אפילו מפוטר, לא משנה מה התפקיד.
זה היה באמת רציני, בלי צחוקים.
המשמרת האחרונה של אוגוסט במושבה, לילה אחרון. הכול רגיל הילדים מסתובבים, רצים בין החדרים, מורחים שיניים ופצעונים ביוד, המדריכים משחקים אותה רודפים אחריהם, אבל בפועל שותים יין רימונים, לא באמת כדי להשתכר, אלא לפי המסורת.
גם אני לא יצאתי מכלל זה, מה אני לא רופא?
הלילה עבר בשלום, בבוקר האכלנו את הילדים וכולם עלו לאוטובוסים. אחרי שעה וחצי חזרנו לתל אביב, הורדנו את הילדים ליד תיאטרון הבימה, העברנו אותם להורים הכול בסדר, אף אחד לא “איבדנו”.
עוד מעט כוסית קטנה בשביל הדרך, והביתה! כבר עורכים את השולחן תקופת הקיץ נגמרה, ועוד רגע אשתי מיכל ואני טסים לאמא שלי בבאר שבע ספטמבר, העונה הכי יפה בשנה… תענוג!
ופתאום… נדמה שהיין משאיר צל כבד, הלילה הלבן, אוטובוס רועד, חמימות מזרחית מגיחה… וצנחתי מתחת לשיחים בקצה הכיכר ליד האופרה, פשוט נרדמתי.
החבר’ה מהמושבה כבר חזרו הביתה, אבל האחות שרה ראתה אותי, ניסתה להעיר אותי, להקים, כמעט שנשאה אותי על גבה, אבל לא היה עם מי לדבר נהניתי מהשינה.
היא הבינה שבגלל “השטויות” האלו, אני עלול למצוא את עצמי במרפאת כללית במקום בתפקיד שלי, אבל בכל זאת אישה הגונה הייתה, לא השאירה אותי.
למזלנו, גרה ממש קרוב, ברחוב אלנבי 84. עם קצת עזרה גררנו אותי אליה לדירת שותפים ארבעה חדרים.
אחרי שעתיים התעוררתי, לא כי התפכחתי, אלא פשוט כי היין היבש לא נתן מנוח הלחץ הגיע.
ניסיתי לקום, מלמלתי משהו, ושרה כמעט התנפלה עליי, סוגרת לי את הפה בלחישה “די! אל תעשה רעש!”
אני, בכלל לא מבין איפה אני, צריך להתפנות בדחיפות! והגוף כבר על הקצה משלים לה שמבין, אבל “זה לא מחכה!”
שרה, תודה לאל, הייתה אחות הביאה דלי ישן, ואני משוחרר.
ואז גוועתי אני מאחר כבר שעתיים הביתה, מזוודות פתוחות, אשתי, החמות, החותן, כל המשפחה מחכה סביב השולחן, כבר מתקשרים לכל בתי החולים. אוי ואבוי!
מסביר לה במלמולים ותנועות ידיים, שמבין אותה לגמרי: אם לא אחזור עכשיו לסבתות מהשכונה באמת תיראה גן-עדן.
התווכחנו, בסוף שרה הסבירה: אחת השכנות במכולת, בשנייה היא תטפל, ואת השלישית תתפוס עם תה במטבח אני צריך להתגנב כמו רוח, בלי לטרוק דלת.
הנה, השכנה יורדת, השנייה מתעסקת על הכיריים, ושרה מרעישה בכוונה עם הקומקום. אני פושט נעליים, דוּך הולך בגרביים על קצות האצבעות, מחזיק אותן ביד, כמו גנב ממש, לעבר הדלת הישנה.
פותח לאט… ודווקא מאחור מהעבר שחשבנו ריק קול שמח, רועם, מתגלגל: “שלום, דוקטור נדב!” וזאת לא אחרת מהגברת חיה, החברה הכי טובה של חמותי!
הנעליים נופלות ברעש נועץ אותן בנעליים, פותח דלת משקשק, ובדרך החוצה, בלי להסתובב, זורק: “שלום, חיה’לה”.
לא צריך להסתובב את הקול שלה, ואת הצבעוניות שבה תתאר הכול לחמותי, אני מכיר היטב… מי יאמין לי, אחרי גרביים ונעליים בידיים?
חצי שעה אחרי, בבית חיה עוד לא התקשרה והמשפחה כולה שמחה: “נדב, נבהלנו! כבר רצינו להתקשר ל’טרם’! בוא, שב, האוכל על השולחן, המונית מחכה, לטיסה חייבים למהר!” וכול החגיגה של קרובים אוהבים.
נחתנו אצל אמא לחופשה… אני קופץ מכל צלצול טלפון, רק מחכה שחמותי תרים טלפון ותשמיד אותי. רץ מהמטבח לסלון, לא הולך אפילו לים אולי יתקשרו.
אחרי כמה ימים אמא שלי תפסה אותי במטבח, לחצה ודחפה נשברתי. סיפרתי לה הכול.
“אוי, בני, ברור שאני מאמינה,” שרה אמא, כמו בשיר המפורסם, “אבל חוץ ממני איש בארץ לא יאמין. לעזור לך אי אפשר, אבל אני אענה לכל השיחות, שלא יפריעו לך. תישן קצת.”
חודש עבר, חזרנו ארצה. הלב שלי דופק, הדמיון עובד: צעקות בשדה התעופה, מבטים, שאלות, ירידות.
הטיסה נוחתת, כולם יוצאים, רק אני לא קם רגליים לא זזות, עינוי משונה כזה מקפיא אותי.
בסוף, כשכמעט גררו אותי החוצה, התחלתי לגרור רגליים, מיכל עזרה לי להחזיק את עצמי.
בהם הלכנו לאיטנו במסלול הארוך מהמטוס לעיר, מאחורי הגדריות נעמדים חמותי וחמי, מנפנפים בהתלהבות, מחייכים חיוך ארוך…
“איפה הייתם! דאגנו! מיכל, כמה השתזפת ופרחת! נדב, למה רזית? הכול בסדר?”
אני בוהה עליהם ולא מאמין כמה אהבתי וכיבדתי את הפנים השקריות האלה, שמושכים את הנאה מהפחדים שלי.
באנו הביתה שולחן מלא, אוכל, צחוקים, סיפורים, אבל כלום על חיה. נו, שיהיה, אני מחכה.
עבר חודש. ירדתי שבעה קילו, לא ישן, יצאה לי הפרעת קצב, לא קולט כלום בעבודה, שותה כמה שיותר מתייבש ונהיה חולה.
נובמבר הגיע, ארוחה אצלנו כולם סביב השולחן, חמותי מולי.
ולא עמדתי בזה…
נשענתי עם המרפקים, ומתוך צעקה כמעט: “נו, אמא, מה נשמע אצל חיה?”
עלתה התשובה ואני כמו מתפוצץ מצחוק, בידיים פורס את הכול, גולש אחורה בכיסא, צוחק, מפיל את הצלחת, לא נרגע, כולם הבית בהלם.
השקו אותי במים, חזרתי לעצמי, מזגתי בצעדים כבדים כוס, שתיתי וזללתי באושר.
ואף אחד מהמשפחה לא הבין, למה הגבתי בכזו עוצמה לתשובה העגומה של חמותי: “אוי, נדב, באותו יום שטסתם, היה לחיה’לה מין אירוע קטן, איבדה את הדיבור…”
