חיים מפתיעים
בחתונה של חברתי מילי חגגנו יומיים רצופיםשתינו, אכלנו ובילינו בשמחה. החתן, דוד, היה יפה תואר כמו ליבי אשכנזי, מפתיע בפשטותו על אף מראהו המושך. כולנו בחנו את דוד בסתר: עיניים כחולות כים, ריסים ארוכים ועבים (איך זה תמיד לגברים ולנשיםסוד הטבע!), סנטר חזק, אף ישר ועור חלק עם רמז לשיזוף. גובהו כשני מטרים, כתפיו רחבות כחבילה בשוק. לולא אהבתנו למילי, כולנו היינו מתווכחות עליו שם בין הצלחות. דוד באמת היה מיוחד.
מילי, איך השגת לך כזה יפה תואר? התפרצנו עליה כולנו, כל אחת מנסה להיראות מסכנה ובודדה במקרה של דוד יציע שידוך עם קרובי משפחתו.
בנות, אל תסתכלו רק על החיצוניות! התאהבתי בדוד בגלל הפשטות שבו. הוא בן כפר, גדל עם סבתו, מנהל משק, בחור מעשי מאוד. הכרנו אחרי שההורים שלי קנו בית קיץ במושב שלו. הוא עדין, טוב לב ואמין. איזה משק הוא ניהלמדויק להפליא. גבר אמיתי, בנות! בקושי שכנעתי אותו לעבור איתי לתל אביב, זה דרש לא מעט לילות של שיחות, חח…
דוד הסתגל במהירותהצליח בעבודתו, התמודד עם המשפחה החדשה, הפך מומחה ליין משובח, בושם, פוליטיקה, אמנות, מסעות ואפילו למד לעקוב אחרי מדד תל אביב 35. נעלם לחלוטין המבטא הכפרי שלו. ישב מאחורי הגה הרכב החדש שהשאיר לנו אבא של מילי, ותפס משרה נאה מאוד אצל אותו חותן. דירה קיבלנו במתנהנחשו ממי…
בשנה השנייה לנישואין התגלה לדוד אהבה עזה לגרביים לבנות. הסתובב איתן בבית, אצל חברים, אפילו בתוך מגפי עבודה, תמיד גרביים לבנות ומושלמות, ללא נעליים. מילי לא אהבה את החיבה שלו לגרביים, אך צייתהשטפה את הרצפה פעמיים ביום, רכשה חומרי הלבנה, כך קיבל דוד את הכינוי “גרביים”.
שמילי גילתה על המאהבת של דוד, היתה בחודש השמיני להריונה. גם למאהבת היה הרייון, פחות או יותר באותו שלב.
גרביים גורש מהבית, פוטר מעבודתו, נשפט ובכה לעצמו תוך יום אחד. ואז הגיעו ימים אפרוריים של סתיו מדוכדך. מילי שכבה על מיטה שנראתה פתאום גדולה ומאיימת, מביטה בתקרה בעיניים יבשות:
אבכה אחר כך. עכשיו זה לא טוב לתינוק.
מילי שכבה כמו יצחק רבין בשקט על מיטתה, ואנחנוחברותיההחלפנו בינינו תורנות שתיקה כדי לתמוך בה בנוכחות חרישית.
היה רצון עצום לבכות בקול, להדפדף את ספר הגורלות ולקרוע את הדפים הבוגדניים. אבל היה צריך לשתוק ולחכות.
ביום השחרור מהבית החולים רעשנו, ניפחנו בלונים, התחננו לצוות לאפשר לנו תה וללכת איתנו אל השקיעה במרכז ישראל עם איחולים לבריאות ואושר. הסבא החדש התרגש הכי הרבה: בלילה, אחרי הבטחות רבות, צייר בגיר ענק כתובת על הקיר מול חלון מילי “תודה על הנכד!”ומיד ניסה לשיר אך נעצר ע”י מאבטח. המאבטח הידידותי הזמין אותו לשיחת מזל טוב קטנה עם קוניאק.
ביום השחרור הסבא היה רענן ועטף אותנו בגאווה ואושר, בכה בכיף ובנשמה.
גם אנחנו בכינו כל המשלחת, צחקנו ונשקנו את מילי, הסתכלנו בחשש אל תוך מעטפה כחולה, שתקנו גמישות לגבי אףו היווני של התינוק הקטן, דניאל. רק מילי גם בשמחה לא בכתה:
אחר כך. אולי זה ישפיע על החלב…
שקטה היתה איתנו עוד חודשיים, ואז יצאה לבקר את דוד. בלי עימות, בלי חומצה, אך עם רצון עז לשבור ולהרעיש, להאשים, לדפוק בזעם, לבייש ולנסות להשתחרר מהכאב שנעל אותה למיטהלהטיל את הכאב הזה על הבוגד. על המחריב את תקוותיה ואת עולמה עם דניאל הקטן, בו ראתה את עצמה סורגת גרביים לבעלה ולבנה בערבים חמים, צופה בדניאל צוחק ומחזיק יד עם דוד בטיולים, את דודכל כך קרוב וחשוב להם.
מילי גם רצתה להסתכל בעיניים של אותה אישה חסרת בושה שישנה עם בעלה. העיניים ודאי יהיו חצופות וכנראה יפות מאוד. למילי היתה החלטה: תסתכל ותירק, ואם צריךגם תגרד.
את הכתובת למסע מצאה אצל סבתות הוועד של הבניין בעת טיול עם דניאל. סבתות טובי הלב קראו לה, סיפרו שדודבאמת יצא מושחת, שרטטו את מסלול הבית של המאהבת והציעו דרכי נקמה. מילי התמלאה מבוכה ובכי פנימי, כמעט רצתה ללכת בלי לשמוע את מספר הביתאך משום מה נשארה.
ועכשיו עומדת מילי מול הכניסה של בניין ישן, צריכה לעלות לקומה החמישיתושם, תעשי מה שצריך.
בקומה הראשונה חשבה שמזל כזה, הבית יהיה ריק והיא מבזבזת זמן. בקומה השנייה חשבה שזה אולי אפילו טוב שאין שם אף אחד. בקומה השלישית שמעה בכי תינוק מייאש מהקומה החמישית.
פתחה לה את הדלת בחורה רזה ודומעת, שלא התאימה כלל לסטריאוטיפ הגורם לפיתוי גבר שלה.
בזמן שמילי בהתה בתריסים מחטטי אף של היריבה, המשיך התינוק לבכות.
שלום, מילי. דוד לא כאן, הוא עזב אותנו לפני שבועיים. איפה הואאני לא יודעת, הגהה הבחורה והתיישבה עצובה.
מילי איבדה את הרצון לריב. רצתה להיכנס פנימה ולנחם את התינוק. ואז להוסיף בשקט: “מי שמרכיבה זכות לרגלגם תסחב את העגלה, חוצפה!” כן, תוסיף “חוצפה” ותסתכל בבוז. הרי לה, המובטלת, יש זכות.
התינוק היה יבש ושקט, עפעפיו נפוחים, על מצחו וריד בולט, קולו סדוקברור שהוא רעב. הוא בכה בכוחו הקטן ואימו שוכבת על הרצפה ובוכה.
מילי ניסתה למצוא אוכל במקרר ובארונות, לשווא. אחר כך גילתה פתק מבהיל: “סליחה שאני…”
הבחורה חזרה ובכתה למילי כמו חברה קרובהאין לה לאן ללכת, צריך לצאת מהדירה תוך ימים אחדים. החלב נעלם, דוד נעלם, כסף לא היה. מתנצלת, מתביישת, מאוחר מדי, לא ידעהמבקשת סליחה, מציעה שמילי תכה אותה אם צריך. קוראת לתינוק פבל, ומבקשת שמילי תזכור את שמולמקרה. פבל היה גדול מדניאל רק בתשעה ימים.
מילי רצה הביתה במהירותבעשרים דקות דניאל ידרוש חלב. קשה היה לרוץ: שתי שקיות גדולות של נעמה הכבידו עליה, נעמה המתנשפת רצה לצידה עם פבל השבע. מילי רצה וחישבה איפה תכניס עוד שתי מיטות.
שלוש שנים אחר כךחגגנו בחתונת נעמה, ארבע שניםבחתונה של מילי. בעלה של מילי לא סובל גרביים לבנות, טוען שהחיים צריכים צבע, אוהב את אשתו, את בנו ושתי בנותיו. נעמהאם לארבעה בנים, ובעלה עדיין מקווה לבת…
כי בחיים, לפעמים עושר אמיתי נמצא ביכולתנו לסלוח ולהתחיל מחדש, ליצור בית שמבוסס על חמלה, ולא על נקמה.
