חיים מופלאים
ביומן שלי, אני זוכר את חתונת החברה קרן, שהתקיימה בירושלים והייתה נמשכת יומיים, ממש כמו אצלנו שופעת שמחות, אוכל טוב והמון תשומת לב למשקאות. החתן היה עידו: יפה תואר כמו בר רפאלי, ועדין להפליא ביחס למראהו המרהיב עיניים תכלת של שמיים, ריסים עבים ושחורים שגורמים לקנאה כל גבר שמסתכל במראה, סנטר חזק, אף ישראלי מצודד ועור נקי עם גוון שוקולד עדין. תוסיפו לזה גובה כמעט שני מטרים וכתפיים רחבות אם לא היינו אוהבים את קרן, כל החברות היו עפות עליו אפילו ליד שולחן החתונה. עידו באמת היה מדהים.
“תשמעי, איזה גבר חלמת לעצמך!” כולנו הסתערנו על קרן, וכל אחת חיפשה להראות כמה שהיא מסכנה ואבודה אולי יש לחתן קרובים יפי תואר גם פנויים. קרן, בחיוך, ענתה: “בנות, אני התאהבתי בעידו בגלל הצניעות שלו. הוא מבית מושב בגליל, גדל עם סבתא בכפר, יודע לנהל משק, ידיים טובות הכרנו כשאמא שלי ואבא שלי קנו בית חוץ לירושלים, בדיוק ליד הבית של עידו. הוא רגיש, טוב ורגליו על הקרקע. גבר אמיתי! בקושי שכנעתי אותו לעבור לעיר לילות ארוכים של שיחות שכנוע, חחח.”
עידו השתלב יפה: עבד עם המשפחה של קרן, למד לסובב ביין משובח, בושם יוקרתי, פוליטיקה, אמנות, שיחות על טיסות לניו יורק, שוק תל אביב. עזב את המבטא הגלילי ולמד לנהוג במכונית נוחה, שקיבל מהחמות, וגם קיבל משרה נכבדה בחברה של החותן. מי שקיבל דירה לנדוניה תבינו לבד. אחרי שנתיים כמשפחה, התברר שעידו אוהב גרביים לבנים: בכל מקום בבית, אצל חברים, אפילו במגפי גומי עידו הולך עם גרביים לבנים, בלי נעליים! קרן לא אהבה את הגרביים האלה, אבל שטפה רצפות פעמיים ביום וקנתה מכלי הלבנה. כך עידו קיבל את הכינוי “גרב”.
כשקרן הייתה בחודש השמיני להריון, היא גילתה שלעידו יש מישהי מהצד. התברר שגם היא בהריון, בדיוק אותו חודש. גרב סולק מהבית, פוטר מהעבודה, קיבל קללות ודמעות הכול ביום אחד. ואז הגיעו שגרה דביקה ועצובה, ימים של סתיו, וקרן פשוט שכבה על מיטה ענקית, מביטה בתקרה בעיניים יבשות: “אחר כך אבכה. עכשיו אסור, זה רע לתינוק.”
היינו לצידה, שומרים על שתיקה ותומכים מבלי לומר מילה. רצינו לקרוע את דפי החיים ולצרוח, אבל הבנו צריך לחכות.
ביום השחרור מהבית חולים, רעשנו, ניפחנו בלונים, התחננו לצוות לסיים עם חצי כוס תה ולקחת אותנו יחד איתם, לברך את כולם: “שתהיה בריאות ושמחה!” הסבא הטרי השתדל יותר מכולם לאחר שהתרגש והבטיח לצוות שינקה אחריו, הצליח לשרטט בגיר על הרצפה מתחת לחלון החדר: “תודה על הנכד!” ואחר כך ניסה לשיר, עד שנעצר ע”י המאבטח שבסוף הסכים לשתות איתו כוס קוניאק כדי שלא יהיה בלאגן בבית החולים.
ביום השחרור, הסבא היה עירני, צעיר ואפילו היה זורח. והנה, בכה מגאווה ושמחה בכה בדיוק במידה, עם נשמה. גם אנחנו בכינו כולנו יחד, צחקנו, חיבקנו את קרן, הצצנו בסקרנות במעטפה הכחולה ושמרנו בשקט על אף של “היווני” של התינוק עמית. רק קרן, אפילו בשמחה, לא בכתה: “אחר כך. שאולי זה ישפיע על החלב…”
קרן שתקה עמנו עוד חודשיים, ואז החליטה ללכת לראות את עידו, בלי גפרורים וחומצה, אלא רק עם רצון עז להרוס ולצרוח להאשים, להכות בקירות באגרופיה הקטנים, לבייש, להשפיל, ולפרוק את הכאב שהכבידה עליה להניח אותו על הבוגד, על האיש שהיא רצתה לראות עם עמית מטיילים יחד, צוחקים, רוקמים גרביים לערב חם, גבר ואישה וילד קטן. והכי חשוב קרן רצתה לראות את פניה של ההיא שאין לה בושה החוצפנית שישנה עם גבר נשוי. עיניים כאלה בטח יהיו יפות ונועזות היא אפילו חשבה שתירק לעברן, ואולי גם תצטרך לשרוט.
את המקום ללכת אליו קרן גילתה במקרה, מהסבתות הערניות של השכונה בזמן טיול עם התינוק. הסבתות עצרו אותה, הזכירו שעידו הוא נבל, תיארו בפרטי פרטים איך להגיע לבית של המאהבת ואיך לנקום. קרן כמעט עזבה, לא שמעה אפילו את מספר הבית אבל בסוף, לא הלכה.
עמדה קרן בכניסה לבניין ישן בתל אביב, נשאר לה רק לעלות לקומה החמישית ושם, לעשות מה שהיא רוצה. בקומת הקרקע, חשבה לעצמה שעם המזל שלה כנראה לא יהיה אף אחד ושסתם ביזבזה זמן. בקומה השנייה, כבר קיוותה שזה דווקא טוב אם הבית ריק. בקומה השלישית, שמעה את בכי הילד מהקומה החמישית.
את הדלת פתחה נערה רזה ובוכה לא דומה בכלל למה שדמיינה לא אחת מפתה, אלא דמות של ילדה עייפה וחסרת אונים. קרן עמדה, מתבוננת, בזמן שהילד המשיך לבכות מהחדר.
שלום, קרן. עידו לא כאן, הוא עזב אותנו לפני שבועיים. ואין לי מושג איפה הוא מלמלה הילדה וזחלה לרצפה, בוכה.
קרן הפסיקה לחשוב על הריב. היא רק רצתה להיכנס לחדר ולנחם את התינוק של האמא המבולבלת. אחר כך, אולי תגיד: “אם את אוהבת להתגלגל תאהבי גם לדחוף את העגלה, ילדה!” וכן, חייב להכניס מילה אחת פחות יפה. אבל גם אז, חייבת להסתכל בעיניים יש לה את הזכות, הרי היא הצד הנבגד.
התינוק היה יבש, עיניו נפוחות הגרון צרוד ברור, הוא רעב. הילד צעק מרעב עד קצה היכולת, והאמא הבלתי אחראית, שכבה על הרצפה ובכתה. היא פתחה בריקים ריקים בחיפוש אחרי תחליף חלב, חיפשה לשווא במקרר ריק. על שולחן המטבח מצאה קרן פתק עם משפט חסר מפחיד: “אני מבקשת בסמ…”
הנערה המשיכה ביבבה: “אין לי לאן ללכת הדירה השכורה צריכה להתפנות עוד כמה ימים, אין לי חלב, ועידו נעלם. גם כסף לא היה ממש. אני מצטערת, ובושה לי, אבל אני לא ידעתי… אפשר להכות אותי, אפילו צריך… הילד, שמו אביב תזכרי, אם אפשר.” אביב היה מבוגר מעמית בתשעה ימים בלבד.
קרן חזרה הביתה במהירות בעוד 20 דקות עמית ידרוש לינוק. לעבור היה קשה שתי תיקי ענק של רונית שאבי משכו את ידיה, רונית בעצמה רצה ליד קרן, נושאת את אביב שלו שנרדם. קרן קילפה את הדרך וחשבה איפה יהיה מקום לעוד שתי מיטות.
כעבור שלוש שנים חגגנו בחתונה של רונית, וכעבור ארבע של קרן. בעלה של קרן לא סובל גרביים לבנים, טוען שחיים צריכים צבע ומשוגע על אשתו, הבן ושתי הבנות. רונית אמא לארבעה בנים, ומדי פעם בעלה עדיין מקווה שיהיה להם בת…
הלקח שלי: לפעמים החיים מזמנים לנו דרמה קשה, אבל טוב לב ונכונות להושיט יד עושים את כל ההבדל. אנחנו תלויים אחד בשני, והשמחה בנויה מהיכולת לצמוח מתוך הכאב.
