החיים המופלאים
בחתונה של החברה נוגה חגגנו יומיים היה שופע באוכל, יין ושיחות, כאילו זו הייתה חתונה מלכותית, רק בלי עדי מדינה. החתן, דניאל, היה יפה תואר כמו אודי שגיב ובלתי סביר בכמה נמוך הוא על עצמו חושב ביחס למראהו הגרדי. כל האורחות הסיטו כוסות יין בחשאי כדי לבחון את דניאל: עיניים תכולות כים המלח, ריסים ארוכים ושחורים בנות-פלא (משהו שלאלוהים היה כנראה עודף ריסים והפיץ אותם באופן מקרי), סנטר חזק, אף ישראלי-קלאסי ועור קטיפה עם רמז לשיזוף. הקש על המסמרכמעט שני מטרים ונוכחות שממלאת חדר. אלמלא אהבנו את נוגה, היינו מציבות אותה פינג’אן בקרב קפה ממש על שולחן האוכל בשביל עניין כזה נדיר. דניאל היה מטורף לטובה, אין ספק.
“וואו, איך הצלחת למצוא כזה חתיך?” תקפנו את נוגה. כל אחת ניסתה להפגין פרצוף בודד ומסכן למקרה שיש לדניאל קרוב משפחה רווק דומה.
“נו, בנות, מספיק! אני התאהבתי בדניאל כי הוא פשוט. דניאל מהכפר, גדל עם סבתא, יודע לנהל משק, גבר עם ידי זהב. הכרנו כשמשפחתי קנתה בית בקיבוץ שלו. הוא רגיש, טוב-לב ואמין. איזה משק ניהל, אילו גידולים, אתן לא מאמינות. גבר אמיתי! בקושי שכנעתי אותו לעבור לעיר, הנחתי לפחות עשר לילות על פרק ההסברה, חח”.
דניאל התברר כמצטיין בכל הדברים בעבודה, בתקשורת עם משפחת נוגה, בלימודים: תוך שנתיים החל להבדיל בין יין ישראלי ליין צרפתי, להבין בפרפיום, פוליטיקה, אמנות, טיולים, מדד תל אביב 35, ספורט, וגם דאג להיפטר מהניב הכפרי שלו. עלה על רכב מפנק שהחמיב המשפחה הצעירה לאבא של נוגה היה רכב שמחכה, וגם סידר לו עבודה מעולה לצדו. את הדירה החדשה? תשברו ראש, לא נספר; תעשו גוגל למשפחת נוגה.
בשנה השנייה התגלה לדניאל חיבה מיוחדת לגרביים לבנים. רק בגרביים לבנים הוא נהג בבית, אצל חברים, ואפילו עם מגפיים. לא היה אכפת לו שמטפטף על הרצפה, רק שיהיה לבן כמו השלג בגולן.
נוגה לא שותפה לאהבתו לאביזר הלבן הזה, אבל קיבלה את הדין שטפה את הרצפה פעמיים ביום, קנתה חומרים להלבנת כביסה בכל סוף שבוע. וכך נולד לדניאל כינוי “גרב”.
שיש לדניאל מאהבת, נוגה גילתה בשבוע השמיני להריון. גם המאהבת, אגב, הייתה בהריון בדיוק באותו זמן.
“גרב” סולק מהבית, פוטר ועורר קינות תוך יום אחד. אחר כך הגיעו ימים דביקים של סתיו עצוב. נוגה שוכבת על המיטה, פתאום היא ענקית ומבהילה, מביטה בתקרה בעיניים יבשות:
“אני אבכה אחר כך. עכשיו זה לא טוב לתינוק”.
נוגה שרועה כמו בן-גוריון מול קברו במדבר, אנחנו, כמו חיילות בצבא, מחליפות תור לשבת לצידה ולתמוך בשקט כבוש.
היה רצון לבכות עד השמים, לקרוע ספרי גורל ולמחוק עמודים שלור. אבל צריך לשתוק ולחכות.
בלידה עשינו שמח, נפנפנו בבלונים, ביקשנו מהצוות קצת תה ובריחה לטיול עם דובים וצוענים, איחלנו לכולם בריאות ואושר. הסבא הטרי היה הכי נרגש יום לפני, אחרי שהתרגש הבטיח לשמרניות לנקות כל בלגן במחלקה הוא רשם בגיר גדול תחת חלון החדר של נוגה: “תודה על הנכד!”, ואחר כך ניסה לשיר, אך הסדרן עצר אותו. הסדרן הציע לשבת ולבדוק את רפרטואר הסבא בכוס קוניאק, כך שהשלום הציבורי יישמר.
ביום היציאה היה הסבא רענן, זוהר ואולי אפילו מהבהב. הוא בכה מאושר וגאווה. בכה בדיוק במידה הנכונה, מעומק הלב.
גם אנחנו כל הפמליה בכינו, צחקנו, נישקנו את נוגה, הצצנו במעטפה הכחולה ושתקנו בענק על אף היווני של איגורוש הקטן. רק נוגה, גם בשמחה, סירבה לבכות:
“אחר כך. לא רוצה שידבק בחלב”.
נוגה שתקה איתנו עוד חודשיים, ואז החליטה ללכת לבקר את דניאל. בלי קופסא של גפרורים וחומצה, אבל עם רצון עצום לשבור ולצרוח, להאשים, לנקוש באגרופים, לבזות, להשפיל ולשחרר את הכאב המצטבר שהדביק אותה למיטה לאלף אותו על הבוגד, על מי שחרב את עולמה, על דניאל שלה, שנדמה היה שתחבר בלילות גרביים לכל הגברים שהיא אוהבת, צחוקו של איגורוש, ידיהם של דניאל ושלו בטיול, והאיש הזה דניאל כל כך קרוב וכל כך חיוני להם, לה ולבן שלהם.
הכי רציתי לראות בעיניים של אותה מסכנה, ישנה עם גבר זר. עיניים בטח יהיו חצופות וגם יפות. לנוגה היה ברור היא תירק לה בעיניים. ואם יהיה צורך, תסרטט עליהן סימן נצח.
מאיפה לברר את הכתובת נוגה גילתה במקרה אצל צוות הסבתות המקומיות בטיול עם התינוק. הסבתות הרחמניות עצרו אותה, דיברו על דניאל כאילו היה תוכי מדבר, תיארו את המסלול לבית המאוהבים, כולל טיפים לנקמה יעילה. נוגה התבלבלה, בכתה בשקט, כמעט ברחה בלי לשמוע מספר הדירה, אבל משום מה נשארה.
וכך ניצבת נוגה מול מבוא בניין ישן, וכל מה שנותר זה לעלות לקומה חמש, ושם אם צריך, לצרוח או לירוק.
בקומה הראשונה חשבה לעצמה, שבמזל שלה בטח אין אף אחד בבית והיא סתם עשתה אובר, בקומה השנייה קיוותה שאולי עדיף שכך, בקומה השלישית שמעה בכי נואש של תינוק מהקומה החמישית.
דלת פתחה לה נערה דקה, בוכה, במראה שלא התאים לתמונה שציירה נוגה על מפת השטן שפתתה את בעלה.
בזמן שנוגה הביטה בה בפה פעור, הילד המשיך ביבבה מאחורי הקירות.
“שלום, נוגה. דניאל אינו כאן, הוא עזב אותנו לפני שבועיים. איפה הוא? לא יודעת” לחשבה הבת ובכתה.
נוגה איבדה את החשק לצרוח ולהטיח. רק רצתה להיכנס ולהרגיע את הילד של האמא הלא מתפקדת הזו. ואחר כך להכניס משפט: “אוהבת את הגבר? תאהבי גם לגרור את העגלה, חמודה!” כן, חייבת לשים ‘חמודה’. ובזמן הזה להסתכל בדוקרנות מגיע לה, הרי היא הצד המרומה.
התינוק היה יבש, עפעפיו התנפחו, וריד בולט במצח, קולו צרוד. ברור, הוא פשוט רעב. התינוק צרח מרעב עד קצה גבול היכולת, ואמא שלו שכבה בכניסה ובכתה.
איך פתחה ארונות המטבח הריקים בחיפוש אחרי פורמולה ושוטטה בחוסר מעש במקרר, נוגה זוכרת בקושי. איך מצאה על השולחן פתק עם משפט מפחיד “בבקשה בס”, עם פחד.
הילדה בכתה על הרצפה, סיפרה לנוגה כמו חברה קרובה שאין לה לאן ללכת מהדירה הזו, ולמעשה בעוד כמה ימים היא חייבת לעזוב. שאין לה חלב, אין דניאל, אין כסף, וכל כך מצטערת, ומביישת ומאוחר. היא לא ידעה, מבקשת סליחה, ומציעה שנוגה תכה, אולי זה אפילו מגיע לה. הילד, דרך אגב, שמו פאבל והוא גדול מאיגורוש בתשע ימים.
נוגה רצה הביתה במהירות בעוד עשרים דקות איגורוש ידרוש חלב. לא פשוט לרוץ; מלווה אותה שתי שקיות ענק של עדי, עדי עצמה רצה לצידה, מחזיקה תינוק שאינו רעב, פאבל הקטן. נוגה רצה וחושבת איפה היא תשים עוד שתי מיטות.
שלוש שנים אחרי חגגנו בחתונה של עדי, ארבע אחרי בנוגה.
בעלה של נוגה שונא בזעם גרביים לבנים, טוען שצריך לעשות את החיים צבעוניים, והוא אוהב אותה, את הבן ושתי בנותיהם. עדי אמא לארבעה בנים ובעלה ממשיך לקוות שתהיה לו ילדהבערב אחד, כששני הילדים רצו מסביב לשולחן ועדי נרעדה מהתרגשות של תחושת משפחה גואה, נוגה עמדה במטבח, ערבבה את המרק החדש שגילתה, ונזכרה פעם, הכל נסוב סביב חיפוש גרביים לבנים וניסיונות לתקן ערכים שנסדקו. אבל עכשיו, גורלה התהפך, חייה נשזרו בשלושה קולות צחוק, בית מלא פינות צבעוניות, וידיים שמציירות עתיד גם על חלונות הבוקר.
עדי חיבקה אותה מאחור, לחשה: “אנחנו, שתינו, הגיבורות של הקרב ההוא”. נוגה חייכה, ולראשונה מזה זמן רב, הרגישה שהעיניים מתמלאות דמעות הפעם, דמעות שמביאות אור במקום חלב.
בחזית הבית, איגורוש ופאבל התרוצצו, מגלים עולם שלם שלא ידע שקרב נותר מאחור, והחיים המופלאים כבר בחרו בדרכם: מלאים אהבה, צבעים וצחוק שמסמן סימן נצח חדש.
