28 במרץ, חזרתי הביתה אחרי משמרת ארוכה במרפאת חיות שבמרכז תל אביב. הגחלול של הקיץ שוטף את הרחובות, והאוויר חם עד כדי כך שכמו תנור בחול המזרחי. אפילו החולצה הקלה על גבי חייך מרגישה כצמר עבה. החום הזה חדיר, חודר לתוך העצמות, ולפעמים מרגיש כאילו הוא נכנס לתוך הלב.
בבית, מושקה החתול שלי, גזע פרסי, חיפצה על הכרית האהובה עליה. היא נראתה לי היום יותר עצובה מהרגיל, כאילו חום הקיץ נחת על קיבה של סלע. לפני כחמישה עשר ימים היא מצאה כמה עלים של עשב נימצא בחצר הקטנה שלנו, עשב שמריח כמו לילה עם ריח של בריח. היא אכלה את כל מה שמצאה, נמסה אותו בפה עד לחצאים, ולפתע הרגישה הקלה. אבל היום, החום חזר, והעצב החזר אותה לשורש הבעיה.
הצמחים המרפאים שמצאה פעם אחת אינן זמינות יותר. אפילו אם היו, הם לא היו משיגים לשחרר את האש שבפנים, אש שמתרגשת בתאי הבטן, מתפרצת אל תוך קיבה כמו אש ברביץ. מי שמעולם אמר שיש לחתולים תשע חיי חיים? למושקה יש רק חיי אחד קטן, חיי נושא חמים, שמסביבו אור של מי שאוהבת אותו. החיים האלו לא ניתנים לשחזר, אבל אפשר להעניק אותם, אם החתול רוצה.
היום, כשחשה שהחום מתקרב עוד יותר, מושקה אחזה בכל רגליה במאמץ, כאילו היא רוצה לתפוס את חייה הקטנים ולא לאבד אותם במרחב האין-סוף. היא החלה לחפש ברחוב אנשים שנשארו ללא חיי נצח, אנשים שהחום הפנימי שלהם נעלם כמו עשן. הם נראו כמו כולם הולכים, מדברים, אוכלים, וישנים רק שהקשר שמחזיק אותם כאן, בעולם הזה, נעלם והם הפכו לזרים. האנשים האיבדו בנים, אהובים, הורים, ושמרו על אמונותיהם. עכשיו הם רק גופות ריקות מדבר, מתפקדות כמו רובוטים קרים, בלי נפש, והחתולים רק רואים אותם ושולחים אותם משמאלם.
במקביל, אני, בת של שלושים ושלוש, מרגישה איך החום מציף אותי מכל עבר. החלטתי לצאת לשוק הכרמל, להתבונן באנשים ובחיי הרחוב. מצאתי מקום ליד תחנת האוטובוס, ישבתי על ספסל נוח, מסתתרת מאחורי קופסה של פירות, והתחלתי לצפות בזרם האנשים. היה זה ערב חורפי ומלא חום, אבל אז קפצה לי תחושה פתאומית של קור במרכז הלב.
אישה צעירה, יפה, נראתה לי כמו קו של אור בחשכה. היא הלכה בטוח, אך משהו פנימי באוויר היה קפוא, ריק ממקורות של כאב. הרגשתי את הריק הזה, כאילו הוא נפל אל תוך הנשמה שלי, מייצר חור של תסכול. האישה נראתה כמו “שירה”, שם שבתרבות שלנו כמעט ולא קיים מחוץ למקובל, והיא נצמדה לאותו תחושה של קרח פנימי.
מושקה קפצה מהצללים, קפצה לעבר רגליה של שירה. היא חקרה את הרגל שלה בלחיצת קצות האצבעות, ובלבביות נמשכה למעלה עד שהגיעה לצווארה. היא נחתה על הכתף, משקיעה את פניה במרקם העור, וקישה את הכתף בחדק קטן. היא לא רצתה לתעזוב, היא חפצה להישאר קרובה ככל האפשר, כאילו היא רצתה להעביר חיי האהבה שלה אליה.
שירה הרימה את ידה במבט מפתיע, מנסה לגעת ברך של החתול, אך הוא השתלט על פרק ידה, סגר על עצמו על כתפה, ובכך צמדו יחד. השתיים נראו כשתיים חסרות כוח, חוסרות ברירה, אך יחד הן מצאו מנוחה קטנה. באותו הלילה, אחרי שהשמש נעלמה, מושקה זחלה מתחת לשמיכה של שירה, ובכך החלה לתפוס את גופה הקרר של השנאה הפנימית. החום של המושקה הפך למקור של תחושת קרירות, ולאט לאט היא חשה איך מתקרבת למקום של נוחות ושלוה.
היום הרביעי, בזמן ששירה נרדמה, שמעה קול של ילד נולדתו שנפל מהקול של הלב. קולה נשא: “אני אחכה לך, אמא… אבל עכשיו לא”. היא הרגישה את הרוח של הגעגועים והצער. היא שכחה איך להרגיש רטבה של דמעות, פחד ושנינות. מושקה, השוכנת על בטנה של שירה, הרכזה את עיניה על גבי השחורה של הקירות, מביטה במילות השקט.
שירה נגעת במושקה באצבעותיה, לוחשת: “אלוהים, כמה חם אתה”. היא מריחה את הגוף של החתול, חשה איך הוא חם וקשה. החתול מתנשף באשמה, משמיע גזעה עזה ושקטה. למרות כל הכאב והאכזבה, הוא מתקרב לשיר, מבטיח לתת את חלקו בחיים.
באותו רגע, חזרתי למרפאה, ונסעתי לחדר הממתנה של רופאת וטרינריה שמרגיעה נשים מצטערות. אחת מהן, שחיפשה בטובתה, נכנסה למרפאתנו בחלקות של הלילה, ושברה את השקט הממושך של עבודה. היא אמרה: “החום יעבור, אני אעקוב אחרי זה, ואתן לכם את האפשרות לקחת את זה בחזרה”. היא ניגשה אליי, לוחשת שאני אסיים את שיחותיי. הרגשתי כאילו כל העולם מתפזר לי בחלום, אבל יש לי רק חיי אחד, ואני יכולה להעניק אותו, אם אבחר. אם אתה רוצה, גם אתה יכול להחזיר את החיים למי שחלק איתו את נשמתו.
