חזרה
לנועה היה קשה עוד בתחנת הרכבת. היא הספיקה בקושי לרוץ אל הפח, וכעת עמדה כפופה מעליו, מרגישה איך המעיל היקר שלה מתלכלך מהמכסה המת כחול הקרח…
גברת, את מרגישה טוב? נשמע קול חם, בסלנג ירושלמי.
תעזוב אותי…
נועה הזדקפה. מסביבה, כמו סרט אילם, חלפו אנשים במעילי פוך, עם סלי קניות, עם שקיות של ירקות. באוויר ריח של דיזל, טבק זול ואותה חמיצות אפורה של עיר הפריפריה, שתמיד עשתה לה מיגרנה.
היא שנאה את ירושלים הזאת. שנאה בשנאה קרה, של מי שברח מפה לפני חמש עשרה שנה ונשבע לשכוח את הדרך חזרה.
הטלפון רעד.
אבא.
נועה, איפה את? באתי עם המכונית לפגוש אותך.
אני אקח מונית, קבעה. אל תבוא. רק תן לי את הכתובת של בית החולים.
אמא שלך כבר לא בבית החולים. שחררו אותה אתמול. לחץ הדם ירד, אמרו שתסתדר בבית. תני לי…
בבית? נועה הרגישה שהלסתות שלה מתכווצות. אז על זה נסעתי כל הדרך?
נועה, אל תתרגזי. אמא חיכתה לך. אפתה חלות.
חלות? ומה עם האמת?
היא ניתקה.
***
הבניין שבו גדלה נעשה קטן עוד יותר.
נועה עמדה בכניסה ובחנה את הדלת הישנה, מרופדת בדמוי עור. החתולה של השכנים כבר התחככה ברגליה, משאירה שיער על מגפיה. ריח של קובה, חתולים ומשהו מתקתק. תמיד כך היה. תמיד.
היא נכנסה בלי לדפוק.
אמא ישבה במטבח. קטנה, שיער כסוף, בחלוק דהוי ומעליו פיג’מה. כשראתה את הבת, מחאה כפיים, פניה התמלאו אושר ואשמה שעוררו בנועה חלחלה.
נועלה שלי! חשבתי שתבואי בערב…
אמרתי שלא תשקרי. נועה לא הורידה מגפיים. עמדה על הסף, קפואה. את מבינה כמה זה עלה לי? התקבלתי לחוזה חדש, הייתי לילה שלם ברכבת כדי לבקר אותך בטיפול נמרץ, ואת אופה חלות?
אמא קפאה. הידיים צנחו.
נועה, תסלחי לי. לא רציתי להבהיל אותך. פשוט הלחץ דם… התגעגעתי…
זה לשקר. נועה העיפה מגפיים לפינה. איפה המכשיר למדידת לחץ דם? בואי נמדוד, ואחר כך אני אלך למלון. אני לא ישנה פה.
תישארי, נועה.
יש לך פה אסלה דולפת, רדיאטורים פושרים, השכנים צורחים קללות כאילו הם ברחוב. אני לא יכולה להיות פה. ממש.
היא התיישבה ליד השולחן. קערה של חלות חמימות ומוזהבות הייתה מונחת על המפה. נועה אפילו לא הביטה.
בואי תביאי את המכשיר.
אמא הביאה. מכני, עתיק.
מה זה? נועה התכווצה. אין לך לשדרג? שלחתי לך כסף.
שמתי אותו בתכנית חיסכון. בשבילך. יום אחד תצטרכי.
אלי…
נועה לחצה, המספרים התנדנדו בעיניים.
מאה שישים על תשעים. את אוכלת מלח עם כפית?
רק טיפה…
טוב. מחר אקנה לך תרופות ומכשיר חדש. עכשיו איפה אשים ראש?
אמא התרוצצה להסדיר את המזרן. נועה הביטה מהמטבח מבעד לחלון על שורות הבניינים האפורים, חושבת רק: רק לא להיתקע. חייבת לברוח מחר.
***
בלילה לא יכלה נועה להירדם.
הספה היתה קצרה, קפיצים ננעצו בגב, מאחור התפוצץ ויכוח קולני צרחות, קללות בלי סוף, דפיקות.
נועה בהתה בתקרה. שם סדק ישן, מאז הילדות. פעם חשבה שהוא נראה כברק. היום הוא רק סימן שהבית הזה מתפורר.
לקראת השחר נרדמה סוף סוף, וחלמה שהיא שוב ילדה, והולכת עם אמא לשוק מחנה יהודה, ואמא קונה לה בייגלה עם זעתר. חם, מתוק. ונועה מאושרת.
קמה בבכי.
הדמעות זלגו, ולא יכלה לעצור. שכבה ובכתה, מתנגבת בשולי הסדין. מהקיר היה שקט. רק תקתוק שעון. אותו שעון ישן, שאמא תמיד מבטיחה לזרוק אבל אף פעם לא.
נועה? שמעה מעבר לדלת.
ערה, ענתה בקול מחוספס.
יש מישהי בדלת, שואלת עלייך.
מי זאת?
לא יודעת. בחורה, אומרת שקוראים לה גילי. את זוכרת?
נועה התרוממה. גילי?
היא שמה על עצמה חלוק. פתחה.
גילי עמדה שם אותה גילי איתה החברות הכי טובה מהתיכון; החברה שנועה עזבה כשברחה לתל אביב, אפילו לא אמרה שלום.
גילי כמעט לא השתנתה. אותן עיניים ירוקות, אותן גומות חן. רק העיניים קצת דהו, תחתיהן עיגולים כחולים.
שלום, אמרה גילי. אמא שלך אמרה שחזרת. עברו חמש עשרה שנה. אז קפצתי.
נועה היססה. רצתה לומר משהו עוקצני, אבל לא יכלה.
בואי.
ישבו במטבח. אמא, קלטה שעדיף להיעלם, הלכה לשכנה. גילי שתתה תה, אוחזת בספל בשתי ידיים.
אני נשואה, סיפרה. יש לי ילדה, שירה. שבע. עוד מעט בית ספר.
מזל טוב, הנהנה נועה.
ואת? תהתה גילי. בתל אביב טוב?
בסדר.
נשואה?
פעם.
למה נגמר?
נועה משכה בכתף. לא סיפרה על הבעל שנטש. על הדירה, הרכב, הקריירה כלום מזה לא מחמם בערב. לבד. ממש לבד.
לא הלך, מלמלה.
גילי הנהנה. ואז פתאום חייכה:
סלחתי לך, נועה…
על מה?
עזבת בלי להפרד. היינו כמו אחיות, סיפרנו הכל. יום אחד פשוט נעלמת. בכיתי, כעסתי, ובסוף הבנתי כל אחת חיה את שלה. והנה, אנחנו כאן שותות תה, וזה טוב לי.
לנועה דמעו העיניים. היא הביטה מהחלון.
גילי, הייתי מטומטמת. סליחה.
עזבי, חייכה גילי. הכל חולף.
דיברו עד הערב. גילי סיפרה על בעלה (עובד בנמל, שותה לפעמים, לא אלים), על שירה (מציירת, קירות מלאים ציורים), על החיים. נועה הקשיבה ופתאום גילתה זה מעניין אותה, באמת.
רוצה לבוא אלינו מחר לארוחת ערב? אני אכין מרק עוף, תכירי את שירה.
לא יודעת…
תבואי, גילי אחזה בידה אמא אמרה שאת פה עד רביעי. נשב, נזכר.
נועה הנהנה.
***
למחרת יצאה נועה לבית המרקחת.
הייתה צריכה לקנות תרופות לאמא, מכשיר חדש וממתקים. הלכה ברחוב, מביטה באוויר, ולרגע ראתה שהעיר לא כל כך נוראית. עצים, ילדים עם עגלות, זקנות על הספסלים. חיים פשוטים.
בבית המרקחת הייתה תור. נועה חיכתה בסבלנות. לפניה אישה במעיל דהוי, עם עגלת קניות מלאה. נראתה חיוורת, נטפה זיעה.
הכל בסדר? שאלה נועה.
כן, ילדה. הלב קצת שובב. אקנה תרופה וזה יעבור.
נועה התקרבה, הביטה היטב. פי האישה היה כחול, מצחה רטוב.
תשבי רגע, אמרה נועה. אני אקנה לך. מה את צריכה?
טריטייס, מתוקה. תודה לך.
נועה קנתה, האישה נטלה את התרופה, עצמה עיניים. אחרי רגע השתחררה בהקלה.
תודה, צדיקה. את מירושלים?
נולדתי פה, אמרה לפתע נועה. אני ירושלמית.
יצאה מהבית המרקחת וחייכה.
***
בערב פנתה לדירתה של גילי.
קומה חמישית, בלי מעלית, במבנה ישן. נועה טיפסה לאט, חשבה: מתי שהתרגלתי כבר לפנטהאוזים בשרונה… איך שכחתי?
אבל הערב, משום מה, זה לא צרם.
הדלת נפתחה. ילדה דקיקה, בלונדינית, עיניים ענקיות.
את דודה נועה? לחשה.
כן, ענתה נועה בחיוך אני דודה נועה.
אני שירה. כנסי. אמא מכינה מרק.
הדירה דלה, אך נקייה. רהיטים ישנים, טפטים דהויים, קירות מלאים ציורים. ריח של מרק ושל עוגה.
גילי התרוצצה סביב הסירים.
קדימה, נועה, תורידי מעיל, כבר שמים.
הן התיישבו. נועה אכלה מרק עוף, מרגישה חמימות מתפשטת בה. שנים לא אכלה כך. לא ישבה ככה, בלי מסכה, בלי אגו.
תציירי לי משהו, ביקשה משירה.
הילדה הביטה בה ארוכות, הנהנה.
את יפה. אצייר אותך.
בשמחה.
שירה הביאה דפים, צבעים, התיישבה.
נועה לגמה תה עם ריבת דובדבנים, שוחחה עם גילי.
יש לך ילדים? שאלה לפתע שירה, בעודה מציירת.
לא, ענתה נועה. לא הסתדר.
למה?
שירה! קראה גילי.
לא נורא, חייכה נועה. לפעמים ככה יוצא, שירה. לא לכולם יש הכול.
אל תדאגי, הכריזה שירה ברצינות, את עוד צעירה, הכול עוד לפנייך.
נועה צחקה.
תודה, מתוקה.
שירה הגישה לה ציור של גברת בשמלה ארוכה, כתר לראשה ופרחים סביבה.
זו את, הסבירה. את כמו מלכה. רק עצובה. אני אצייר שמש, ואז כבר תהיי שמחה.
הגרון של נועה התכווץ.
תודה, ילדה אהובה. את הציור הזה אתלה בדירה שלי בתל אביב, בסדר?
בסדר! קפצה שירה. את עוד תחזרי?
אגיד לך סוד אחזור, לחשה נועה וידעה שזו אמת.
***
שבה לבית. אמא הייתה ערה.
איך היה?
טוב, אמא. ממש טוב.
נועה התיישבה בקרבה, אחזה ביד המחוספסת, המוכתמת.
אמא, תסלחי לי. על הכול.
חבל עלייך, נועה. על מה?
על… נועה התבלבלה שבושתי בכם, בעיר, בי. חשבתי שאני משהו, כי הצלחתי לברוח. אבל לא. רק ברחתי.
אמא שתקה. ליטפה ראשה, כמו פעם.
לא ברחת, גוזל. ניצלת. בירושלים אז או בריחה, או שקיעה. טוב שעשית מה שעשית. רק אל תשכחי אותנו.
לא אשכח, לחשה נועה. מבטיחה.
***
בבוקר נסעה הרכבת.
אבא הסיע אותה לתחנה המרכזית. אמא עמדה על הרציף, קטנה, במעיל הישן, מנופפת.
נועה הביטה, מרגישה משהו מתכווץ.
נועה, … אבא גימגם תחזרי. אנחנו לא פה לנצח.
אחזור, אבא. מבטיחה.
היא ישבה, שלפה טלפון. הודעה מגילי: “תחזרי שוב. שירה שואלת מתי דודה נועה באה. היא אוהבת אותך”.
נעה חייכה וסגרה את המסך.
הרכבת יצאה. מעבר לחלון חלפו שיכונים אפורים, מגרשים, שדות רטובים בטל. פתאום נועה שמה לב לראשונה אין לה כאב ראש. לא בחילה. לא רוצה לעצום עיניים ולברוח.
היא הוציאה את הציור של שירה. הנסיכה בכתר, פרחים, שמש לא גמורה.
הביטה החוצה. ממעל לירושלים, זרחה שמש ענקית, אדומה, אמתית.
***
שבוע אחרי שלחה נועה מעטפה לגילי. סתם. שיהיה לשירה לצבעים, לחוגים.
גילי סירבה, נועה התעקשה.
וחצי שנה אחר כך, באה שוב לבדה, בלי אזהרה. קנתה כרטיס ועלתה.
שלושתן ישבו במטבח נועה, גילי, שירה. אכלו מרק ודיברו.
נועה חשבה אולי זו המשמעות של אושר: להיות חשובה למישהו. בלי סיבה.
