יומן אישי, יום שלישי
לפעמים, כשאני יושבת מול החלון בדירה שלנו בתל אביב, אני חושבת איך כל זה היה נראה מהצד, ומה הייתי עושה אחרת אם בכלל. במשך עשר שנים טיפלתי בסבא של בעלי. גרנו עם הילדים שלנו בדירה שכורה בדרום העיר. אחותו של בעלי, שמה הייתה יפעת, גרה אצל סבא באותה תקופה. אף אחד לא ממש רצה לקחת אחריות על סבא הזה לא חמותי ולא הנכדים האחרים. החיים שלי לא התגלגלו בדיוק כמו שקיוויתי לא סיימתי את האוניברסיטה כי נכנסתי להיריון, ולא יצא שיצרתי לעצמי קריירה שמשמעותית לי.
יום רדף יום, ולא השתנה הרבה: קפצתי בין טיפול בסבא וטיפול בילדים שלי.
בעלי לא אהב את המתח המתמיד בבית שלנו, וברח לא מעט לערבים במרכז העיר, שותה עם החבר’ה. גם נשים אחרות לא בדיוק התעניינו בו גבר עם ילדים ובלי דירה ביד, לא בדיוק חלום. אז תמיד היה חוזר אליי. סליחה? נתתי, אבל האהבה אליו כבר לא הייתה קיימת. הכל כדי שיביא כסף עבור הילדים ועבור הזקן. יפעת, האחות של בעלי, הייתה בקושי מגיעה וכשהגיעה, זה היה רק כדי לבקש כסף מהפנסיה של סבא או להתלונן על מצב כלכלי, גם כשידעתי טוב מאוד שהמצב שלהם לא רע בכלל. דירה לא צריכה לשלם עליה, חופשות בחו”ל הכל יש.
לפני חמש שנים, סבא הוריש לי במפתיע את הדירה בלב העיר. “את הפכת יקרה לי יותר מכל המשפחה, הנכד שלי לא יידע לשמור על הדירה ייתן אותה לאמא שלו או לאחותו. תני לילדים שלך, הנינים שלי, לגדול כאן. זו תהיה ההוקרה שלי על כל מה שעשיתם. שלא תבואי בטענות שהחיים חלפו לידך בגללי.”
אף בן משפחה לא ידע כלום מזה. כשסבא התחיל להתדרדר, פתאום גם הבת שלו וגם יפעת התחילו להגיע הבינו לאן הרוח נושבת ופתאום נהיו מלאות “דאגה”. אבל סבא לא היה טיפש, הוא ראה דרכן כמו מים.
כשסבא הלך לעולמו, כולם מהר התיישבו לדבר על ירושה. חמותי ויפעת שכנעו את בעלי שיוותר להן על הדירה, כי יפעת הרי גרה שם. הוא הסכים, בלי לדעת בכלל מה כתוב בצוואה.
יום אחר כך הבעל שלי התחיל לארוז, בא אליי ואמר לי באדישות שיש לו אישה אחרת, ושעכשיו כשהסבא איננו, הוא נותר איתי “רק בגלל” הדאגה לו. הוא עזב ובכנות, הרגשתי כמו הר שחלק מהמשקל שלו נעלם סוף סוף. ברגע שהמשפחה גילתה על הצוואה, התחילו איומים, שיחות רוויות ארס ממש מלחמה קטנה.
– “תקשיבי לי טוב, אין שום סיכוי שתקבלי את הדירה הזאת! לא יודעת איך ‘טיפלת’ בסבא, ואיך שכנעת אותו להשאיר לך דירה, אבל לא תקבלי אותה. את נוכלת, ואנו נוכיח את זה בבית משפט. תעזבי את הבן שלי בשקט עם הילדים שלו, סוף סוף יש לו אהבה חדשה ויפה.”
– “רוצה שאגיד לך משהו? שיש לי סוף סוף את הזכות להרחיק את כולכם מהחיים שלי להרבה מאוד זמן. אז לכו מפה יאללה ביי!”
המילים שלהן לא חדרו אליי בכלל. עכשיו אני בטוחה שיהיו לי חיים נורמליים מצאתי עבודה טובה, לי ולילדים שלי יש דירה שלנו, והכי חשוב כל הקשרים עם המשפחה הזאת מאחוריי.
מה הייתם עושים במקומי?
