יומן אישי – יום מהחיים שלי
אני ויונתן, בעלי, נשואים באושר כבר כמה שנים.
הכרנו באוניברסיטת תל אביב. אף פעם לא תכננתי להישאר בעיר הגדולה, רציתי לחזור לחיפה, העיר שגדלתי בה. ידעתי שעם המקצוע שלי – קרדיולוגיית בעלי חיים – אהיה יהלום נדיר במקומי. אנשים מחפשים מומחים כאלה.
אני מתמחה במחלות לב לבעלי חיים חתולים, כלבים, אפילו פרות. לא הרבה לקוחות עשירים מגיעים, אבל יש להם, וגם אלה שפחות אמידים מביאים את החיות שלהם לוטרינר. יונתן, בעלי, גם הוא וטרינר, חזק במיוחד באבחנות הקשות.
עשינו סקר בין המרפאות המקומיות וגילינו שכולם עושים רק את הדברים הבסיסיים: עיקור וחיסונים. אף אחד מהם לא רוצה לקבל מקרים מורכבים זה לא משתלם להם.
אז פתחנו יחד מרפאה חדשה, שמתמחה במקרים קשים, עם אבחנות רציניות. אנחנו גם מבצעים מחקרים עבור קולגות. עובדים יחד כצוות, והעסק פורח.
הפרנסה טובה, ואנחנו לא לוקחים מחירים מוגזמים. לכן יש לנו מספיק לקוחות. כבר קנינו דירה משלנו, גייסנו צוות עוזרים, ויש לי זמן להיות עם הילדים ולטפל בבית.
ועדיין, הורים של יונתן לא מרוצים ממני.
אני יודעת שהם מאוכזבים שהוא עזב את תל אביב והגיע איתי לחיפה. הם עדיין מקווים שיחזור ויסתדרו כולנו בבירה. לא ברור לי למה זה כל כך מפריע להם יש לו שתי אחיות, שתיהן גרות קרוב אליהם, הם לא לבד בעצם. אנחנו אלו שעזרנו לשתי האחיות לגייס את ההון הראשוני לדירות שלהן.
אני תמיד אדיבה ומנומסת כלפיהם.
אבל אצל הורי יונתן אין מושג של מרחק או גבולות.
היום חמי התקשר:
“בואי נפגש הערב בשבע. יוצא שתקחי אותי.”
– “עכשיו חמש.” – “אז תזדרזי.”
נו, צריך להספיק לקחת את הילדה, לבקש מהעוזרת להישאר עוד קצת, ואני אשתוק על העוגה שנהרסה בדיוק שהתחלתי להכין.
בדרך.
הקטנה יושבת מאחור, בכיסא בטיחות.
יונתן תקוע במרפאה, יש לו מקרה חירום, קבע ניתוח. חמי לא מוכן שאקח מונית.
אז אני נוהגת.
כבר בטלפון הרים עלי קול, חיפש מכונית חונה, התעקש שאוריד אותו. סירבתי לרדת, לא רציתי להעיר את הילדה.
עלה, נטרק את הדלת ומתחיל לצעוק: “יכולתי לצאת החוצה”. “הבת שלי נרדמה, אל תעיר אותה”. אבל מי שסבא שלי לא מנמיך את הקול בכלל את רוצה לישון, תישני.
הילדה התעוררה והתחילה לבכות.
ומה, סבא ניסה להרגיע אותה? אולי נתן לה צעצוע?
איפה… למדתי שיש לי ילדים לא מחונכים, הכל באשמתי כי אני “יושבת בבית” צריך” לחנך אותם, לא להיתקע מול הטלוויזיה”. אז אם אני עובדת במרפאה חמש שעות, לפעמים עשר או שתיים עשרה, זה להישאר בבית?
אבל הבן שלו עובד!
ואז התחיל לצעוק שאני נוהגת מהר ושאני עוד נהרוג אותו. וגם עדכן אותי שלבעלי כבר יש ארוסה חדשה בבית, צעירה שתלד ילדים “נורמליים וצייתנים”.
הילדה ממשיכה לבכות, והסבא מסתובב וצועק עליה לשתוק כשהמבוגרים מדברים.
אז הסתובבתי.
הורדתי אותו בתחנה המרכזית: להתראות. שלום. שלום. שלום.
הגעתי הביתה, יונתן חיכה לי על הסף, עייף ומיואש כבר הספיק לראות את הסרט שצילם לו אביו. העברתי לידיו את הילדה הבוכה:
“עוד מילה אחת ואתה הולך אליו. תמצא שם את הכלה שלך. ותעשה ילדים חדשים, ממושמעים. בינתיים, תזדרז, או שגם אני מתחילה לצעוק.”
יונתן הסיט את מבטו, ואני הבנתי השיחה הזו כבר התנהלה פה. אבא שלו לא יבוא יותר.
