החורף של 1987 היה מהחורים שלא מספרים על הקור בהם, אלא על התורים שהיו. השלג נערם, אבל העיר קמה לפניו — בחמש בבוקר, מול המכולת השכונתית, האורות כבויים והתור כבר התחיל. לא ידעו בדיוק מה יביאו: יש מי ששמע שיגיעו חלב ובשר, אנשים עם בקבוקים ריקים בשקיות, מעילים עבים ופנים עייפות, מסתדרים אחד אחרי השני, כאילו כל חייהם עמדו כך. מריה הגיעה שישית בתור. בת 38, עובדת במפעל בגדים, השעון העיר אותה בארבע וחצי, שתתה קפה בחושך, ויצאה מהבית בלי להעיר אף אחד. בעלה נשאר ישן, מקווה שאולי היום יהיה משהו נוסף על השולחן. התור התארך, חילקו מספרים על פתקי נייר, מישהו זכר את המספרים, מישהו הלך הביתה וחזר, חילקו תה מתוך תרמוס, סיפרו בדיחות יובש של השרדות, אף אחד לא התלונן. באמצע התור מריה ראתה אותה — קרובה לקיר, קטנה, מטפחת דקה מתחת לסנטר ומעיל ישן ודק מדי לקור, רועדת עם שקית ביד. זו הייתה דודה ולריה, אלמנה טרייה מהבניין ליד. מריה ויתרה לה על מקומה — “בואי קדימה, תשבי במקומי, לא בשביל לעמוד בקור.” דודה ולריה סירבה אבל אנשים הבינו, “תני לה אמא” לחש מישהו. מריה חזרה אחורה בתור. ארבעים דקות אחר כך, הודיעו שהחלב והביצים יספיקו רק לשניים עשר הראשונים. מריה הבינה שלא יישאר לה כלום, אבל שמחה שלפחות דודה ולריה תקבל משהו. “לא, תחזרי, המקום שלך”, התעקשה הזקנה, אבל מריה סירבה — “אני אתמודד.” שתיהן החליטו לעמוד יחד, להתחמם אחת לצידה של השנייה — ויחד, לשתף את הבקבוק והחתיכת בשר שנשארו בדלפק. המוכרת הבינה, חייכה, הוציאה לחמש מתחת לדלפק עוד בקבוק אחרון שחילקה ביניהן בשקט. “ככה עדיף, שיספיק לשתיכן”, אמרה. כשיצאו החוצה, הרוח התחזקה, אנשים זכרו את הסיפור, רק מי שהיה שם קלט מה באמת קרה — כי בתורים ההם, הדברים החשובים לא היו רק האוכל, אלא האנשים. איך דאגו, זכרו אחד את השני, נתנו למי שצריך, והפכו מהמעט שעוד היה — תקווה ואנושיות. זה סיפור אחד מתוך מאות — ויש מי שיזכור, כי גם כשלא נשאר כלום, האכפתיות לא נגמרה אף פעם. אם הסיפור הזה הזכיר לך תקופה דומה, כתוב לנו על מה שעברת בתגובות. יש סיפורים שרק רוצים להמשיך הלאה.

חורף 1987 היה מהחורים ההם שלא זוכרים בהם את המעלות, אלא את התורים—השלג היה כבד, אבל העיר הקדימה אותו. באלף חמש בבוקר, מול המכולת השכונתית, האורות עוד כבויים וכבר יש תור. לא ידעו מה יביאו—מישהו שמע שיהיה בשר וחלב. אנשים הגיעו עם בקבוקים ריקים בשקיות, מעילים עבים ופנים עייפות, עומדים אחד אחרי השני ללא חיפזון, כאילו זו דרכם מאז ומתמיד. מריה הייתה שישית בתור, בת 38, עובדת במפעל בגדים, קמה בארבע וחצי והשאירה בבית בעל ישן בתקווה שיהיה היום משהו נוסף לאכול. התור גדל מיד, רשימות נכתבות על פיסות נייר, אחד שומר זיכרון, אחר רץ הביתה וחוזר, תה מועבר מתוך תרמוס, בדיחות קצרות של הישרדות, אף אחד לא מתלונן בקול רם—זה לא עוזר. ואז, במרכז התור, מריה רואה את גברת ולריה—קטנטונת, מטפחת קשורה מתחת לסנטר, מעיל דק מידי לקור, רועדת ביד אחת עם שקית. מריה מזהה אותה—שכנה משני בניינים, התאלמנה לפני חודשיים, מאז בקושי יוצאת מהבית. היא עומדת ביציבות בקור, לא מדברת, מבטה מושפל. -“גברת ולריה!” קוראת מריה. ולריה מרימה ראש, מחייכת חלש. מריה מביטה על מקומה בתור—חמישה-עשר, ואז שוב בגברת ולריה—”בואי קדימה, תקחי את המקום שלי, אין מה לעמוד בקור הזה.” הגברת מתנגדת, אך מריה כבר מפנה לה מקום. כולם מבינים בלי מילה. -“תני לה, מותק,” לוחש מישהו. התור מתקדם לאט. כשיוצאת הבשורה—חלב וביצים יספיקו רק ל-12 הראשונים—מריה מבינה שלא תספיק לקנות, אבל שמחה שלפחות גברת ולריה לא תלך בידיים ריקות. -“תחזרי קדימה,” צועקת ולריה, “אני לא צריכה הרבה, את לא יכולה ללכת בלי כלום.” -“עזבי, גברת ולריה, בכיף נתתי את המקום, איכשהו אסתדר.” -“ילדה שלי, תחזרי, אני הולכת.” אנשים מביטים בהן בפליאה, כי לעשות טוב כשאתה רעב זו כבר תופעה נדירה. מריה מתקרבת, תופסת אותה בזרוע: “אל תלכי לשום מקום, אנחנו עומדות ביחד, ונחלק מה שייתנו—רק אל תלכי ריקה.” הגברת שותקת, מהנהנת. הן עומדות מחובקות, שתי דמויות קטנות, צמודות זו לזו בקור העז. כשהן מגיעות לדלפק, נשארה רק מנה אחת—חלב, כמה ביצים, חתיכת בשר—”נחלק,” אומרת מריה מיד. המוכרת מביטה בהן, שולפת מתחת לדלפק בקבוק חלב נוסף שהוחבא “למקרה הצורך”, מחלקת את הבשר לשתיים וקושרת היטב את השקיות—”כך עדיף, שיגיע לשתיכן.” מריה רצתה לומר משהו, לא הצליחה. גברת ולריה מלמלת ברכה שהולכת לאיבוד ברעש. המוכרת מסמנת להן לצאת—”הספיק לכן קור להיום.” הן יוצאות, שלג דק יורד, התור מתפזר, מי שראה את הסצנה לא שכח. הסיפור הזה לא מוכר לכולם—הוא נשאר בין אלו שעמדו שם אי-אז בחורף בתור למכולת. הוא עבר מפה לאוזן: “אתה יודע מה קרה פעם בתור?” ככה מתחילות האגדות—לא כדבר גדול, רק זיכרון. כי אז, התורים לא היו רק על אוכל, אלא על בני אדם—כיצד מזהים אחד את השני בעיניים, שומרים מקום, מפנים לאדם חלש או עייף, ומצליחים להחזיק משהו שנראה כמו שפיות מתוך המעט שיש. סיפורן של מריה וגברת ולריה הוא רק אחד מני רבים—דברים כאלו קרו מול מכולות רבות, בבקרים קרים רבים. לא כולם נגמרו בטוב, אבל היה בהם די כדי להיקלט בזיכרון. כי לפעמים, גם כשכל השאר נגמר, הדבר היחיד שנשאר זה האנושיות. אם הסיפור העלה בכם זיכרון, נשמח לשמוע בתגובות—יש סיפורים שכל מה שהם מבקשים הוא להמשיך הלאה. 🙏

החורף של 1987 היה אחד מאותם חורפים שאנשים לא זוכרים

00

Tía Rita: La historia de una madrileña de 47 años, solitaria y desencantada, cuya vida gris da un vuelco inesperado tras ayudar a una joven madre y sus hijos en su edificio, encontrando el sentido de la vida, la familia elegida y el calor humano en la fría rutina de Moscú.

Tía Rita Tengo 47 años. Soy una mujer corriente, de

00

חורף 1987 – לא מספרים בו כבר על הקור, אלא על התורים: העיר קמה לפני השלג, מחכים ב־5 לפנות בוקר מול המכולת, והמוני אנשים עומדים בשקט בתור, לא יודעים מה יביאו היום. מריה, פועלת בת 38, עוקפת את העייפות ונותנת את מקומה בתור לטנטי ולריה האלמנה – והשאר מבינים בלי מילים. כשמתברר שהמוצרים מספיקים רק ל־12 הראשונים, מריה שמחה שלפחות טנטי ולריה לא תחזור הביתה בידיים ריקות. שתיהן בוחרות להתחלק במה שהשיגו, והקופאית מחליטה להוסיף להן עוד קצת בסתר, כי בחורף כזה – זה הלב שמחמם את כולם.

חורף 1987 היה אחד מאותם חורפים עליהם כבר לא סיפרו מה

00

אולצ’קה, ילדה שלי, אני מתחננת אלייך – אמא כרעה ליד אולה – אנחנו צריכות לגור כאן קצת זמן, הכל יסתיים בקרוב ונחזור לעיר אולה הביטה בשקט באמא. – אולה, את שומעת אותי? את מבינה? – אמא נענע אותה בעדינות. – כן, אמא… – אז למה את שותקת? – אמא נלחצה, אולה הרגישה זאת. – אני לא שותקת, אמא, פשוט חושבת. – חושבת, אה? תראי כמה ספרים יש כאן, אולצ’קה… איך אהבתי לקרוא אותם כשהייתי ילדה… – אמא… נצטרך להישאר פה הרבה זמן? – אני לא יודעת, מאמי, כרגע צריך לגור פה. אולה הבינה הכל שקרה להן, למשפחה שלהן. אמא סתם חושבת שאולה קטנה ולא מבינה. – אולה, דודה קטיה תבקר אצלך, אני אבשל לכל היום, בבוקר אצא לעבודה ואחזור בערב. ובסופי שבוע נהיה יחד, נלך לים או לנהר… אמא כיסתה את הפנים בידיים. – סליחה, תסלחי לי… – אמא, אל תבכי. אני יודעת שאבא עזב אותנו, אני יודעת שאנחנו צריכות לשרוד ואת בחרת לעבור לבית של סבתא, להשכיר את הדירה. – אני יודעת הכל, אמא… אני אהיה ילדה טובה, אני מבטיחה – אחכה לך ואקרא ספרים, ודודה קטיה תשמור עליי. – נסתדר, אמא… ובסתיו אלך לבית ספר. אמא, יש פה בית ספר? – לא, ילדה, פעם הייתה פה, עכשיו כבר לא. אבל, בסתיו, אני מבטיחה, נחזור לדירה. זה זמני, עד שאמצא עבודה טובה. – את הדירה השכרתי עד אוגוסט, בדיוק יספיק לנו הזמן, ואז נעשה שיפוץ ונחיה בשקט. הכל יהיה בסדר, ילדה שלי… – אני יודעת, אמא… באותו הערב ישבו אולה ואמא על המרפסת של הבית הקטן, ואמא סיפרה על ילדותה ועל כמה שאהבה את סבתא. – אמא, הייתה לך אמא? – כן, – אמרה אמא בשקט – היא עדיין חיה, רק שלא הייתי חשובה לה. – איך זה? איך לא היית חשובה? – ככה זה… הייתי לה מוקדם, עם אבא לא הסתדר, הוא עבר לעיר אחרת, עשה משפחה חדשה. אמא נשארה קצת ואז לקחה אותי לסבתא סוניה. היא נסעה לעיר לחפש אושר… – והיא… מצאה אושר? – אושר מצאה, ילדה שלי, אבל אותי שכחה… נשאה גבר, שני ילדים והתקשרה אליי רק בימי הולדת וחגים… – אני זוכרת שפעם באה לכאן, אחד הילדים שלה חלה, היא הביאה אותו… לא סיפרה להם שאני אחותם. – סבתא ביקשה ממנה שתקנה לי שמלה לבגרות… היא צעקה על סבתא, שהילד שלה חולה והיא מדברת על שמלות… – זוהי, – נעלבה סבתא – גם סוניה היא ילדה שלך. – היא סוסה בריאה, – ירקה אמא שלה – שתעבוד ותיקנה לבד שמלה. אז סבתא כעסה וגירשה אותה… – אמא, אף פעם לא קראת לה אמא, רק היא… – אני יודעת, תסלחי, ילדה… אני לא יכולה לקרוא לה אמא, בשבילי זה הייתה סבתא סוניה. – קראו לך סוניה על שם סבתא, נכון אמא? – כנראה, כן… – אהבת אותה, אמא? – את סבתא סוניה? מאוד. כשהיא נפטרה העולם החשיך לי… גם את זויה (אמא שלי) אהבתי, ציפיתי לה בכל יום הולדת, בכל חג. – כשחלת, בראשון בספטמבר, כשסבתא נפטרה, ציפיתי לה. – היא לא יכלה להגיע, כי לאמא של הבעל שלה הייתה יום הולדת עגול… באה אחר כך, בכתה… ביקשה שאעבור ללמוד בפנימייה. – חשבתי שתיקח אותי אליה, אבל היא שלחה אותי ללמוד והכניסה אותי למעון. ראש השנה היה בלי סבתא. קיוויתי שתזמין אותי, והיא אמרה: “סוניה, מצטערת, יש לי יותר מידי אורחים.” – ביקשתי ממנה מפתח לבית של סבתא. “למה לך?” – שאלה. אמרתי: “זה הבית שלי, אל תתעסקי עם הירושה שלי.” – “זה גם הבית שלי!” – התרגזה – “אנחנו הולכים לשם לעשות חג בטבע”. אמרתי לה: “אם תעזי להיכנס, אקלקל לכן את החג. תני לי מפתח!” לא נתנה. – קניתי בעצמי שני מנעולים, דוד פדיה מהכפר החליף אותם, כל השכנים עליי, לא יתנו לפגוע בי לזכר סבתא. – את החג עשיתי לבד אבל חברות באו… – ואז מלאו לי שמונה עשרה… – את לא רואה אותה? – לא… בשביל מה? אין לנו מה לדבר. – אמא… את… – מה? אני אעשה לך מה שאמא שלי עשתה לי? בחיים לא, שמעת? בחיים!… …אולה כבר ממש גדולה, ולא מפחדת בכלל. אמא יוצאת לעבודה, דודה קטיה מבקרת לפעמים. היא אכלה, סידרה שולחן, האכילה את בובת גליה וישבה לקרוא. לקרוא למדה בדיוק לא מזמן. אולה אוהבת לקרוא לה ולבובות. הימים עברו דומים זה לזה. בהתחלה, בכתה—לא ממש, הדמעות פשוט טפטפו והיא ניסתה לסגור אותן פנימה. זה לא היא בכתה, אלה הדמעות. ואז אמא הייתה חוזרת והכל עבר. אבל יום אחד אמא לא חזרה. היא לא באה שוב ושוב. כבר חושך, אולה הדליקה אור וסגרה וילונות. – אל תפחדי, גליה, מישקה, מרינה, נינה, וגם ליצן אנדריוס’קה, אל תפחדו – ניסתה להרגיע אולה את הצעצועים. אולי אלך לתחנה ואפגוש את אמא, חשבה, אבל לא ממש זכרה את הדרך ושמא תפספס אותה. אולה ניסתה לגרש מחשבות רעות—אמא לא תעזוב אותה, לא, לא, לא… אין לאולה סבתא סוניה, עם מי תישאר? ראתה בעיני רוחה: אמא מתחתנת, יש לה עוד ילדים, ושוכחת את אולה. אולה נשארת לבד בבית… הלב כאב – ובכתה בקול רם, נחנקה מדמעות, עיניה כאבו, גרונה שרף, התיישבה על כיסא ליד החלון ונרדמה בוכה. שמעה רעש במבואה – אולי זה… עכברים? אולי הסבתא מצד אמא, זויה, שבאה לגרש אותן? אולה יבבה. פתאום הדלת נפתחה, נדלק האור. – אמא! – קפצה, הכיסא נפל – אמא, אמאוד יקרה שלי! – ילדה שלי, אולה, אהובה שלי… סליחה, סליחה… איחרתי לרכבת האחרונה, הגעתי לתחנה הבאה והלכתי ברגל. – אמא, פחדת? – מאוד, אולצ’קה, כל כך פחדתי עלייך! בכיתי, ביקשתי שלא תבכי, הבקעתי—הפחדתי את כל הזאבים, – צחקה ובכתה אמא. – פחדתי שתחשבי שנטשתי אותך. ואז… אולה שקרה בפעם הראשונה בחייה. – אמא, לא חשבתי ככה, אני יודעת שלעולם לא תעזבי או תבגדי בי. זה שקר, כי כן חשבה כך, אבל לא רצתה להעציב את אמא עוד. אמא ואולה נשארו בבית עד סוף אוגוסט, ואז אולה התחילה בית ספר ואמא מצאה עבודה טובה. אבא החליט לתבוע את אמא שייתן לו את אולה בסופי שבוע. אמא צחקה – הוא לא ביקש לראות אותה אפילו פעם אחת. – אני לא אוסרת, – אמרה – הוא פשוט לא רוצה… עכשיו אולה פוגשת את אבא בסופי שבוע. בהתחלה רצה אליו, אבל אחר כך… – אמא, נדמה לי שאבא כמו זויה שלך, אני לא חשובה לו, רק נפגש בשביל לסמן וי. הוא לוקח אותי לחדר משחקים בקניון, מדבר כל הזמן בטלפון וצועק. – אני יושבת על ספסל ומביטה בילדים… לא רוצה ללכת אליו, אמא, בואי נגיד לו. אבא התחיל לצעוק ולהאשים את האקסית שמסיתה את הילדה. – אני אבא! – צעק – ואת אוסרת לי… – אבא, אני כבר לא קטנה, למה אתה לוקח אותי לחדר המשחקים המגוחך הזה? וגם חטיפים אני לא אוהבת… גדלתי. – כשעזבת אותנו, כשהייתי לבד כל היום, וכשאמא איחרה לרכבת ורצה אליי מרחוק… יער, זאבים רדפו אותה, ואני הייתי לבד… בפעם השנייה שקרה אולה לאביה – על הזאבים. הוא הקשיב והלך. חזר אחרי חודש, התנצל ואמר שהבין – ולקח את אולה לקולנוע. מאז, אולה שמחה לפגוש את אבא… – סוניה, באמת אז ברחת מזאבים? – שאל אבא את אמא. – כן – ענתה מבלי למצמץ. אחר כך דיברו ההורים… האבא הפסיד את הרכבת, ככה אמא אמרה. – אמא, – אמרה אולה, אם הרכבת של אבא הלכה, אז איך הוא יחזור הביתה? שישאר אצלנו! אבא הביט באמא. היא נשארה איתנה. – יילך ברגל… אין פה זאבים, – ענתה אמא והוציאה את אבא. – אמא… הוא רצה לחזור, נכון? – שאלה אולה באותו לילה. – כן… – את לא תסלחי לו? אמא שתקה. – אמא, זו החלטה שלך, אבל… אני אוהבת אתכם שניכם… – אני יודעת, אולה. – אבל אותך יותר – כי את האמא הכי אמיצה בעולם, את רצת אליי ולא פחדת אפילו מזאבים. …שנים חלפו. אולה כבר מתחתנת. – אמא, אני חייבת להודות במשהו. – כן, אני שומעת. – אמא… אז חשבתי שעזבת אותי, כמו זויה… – ילדה שלי… איך אוכל לעזוב… – אז לא ידעתי, אמא… תסלחי לי. – תסלחי את, שהיית צריכה לעבור את זה… הן עמדו מחובקות, אמא ובת… הן תמיד יחד. אמא תמיד כאן

יעלי, בתי, אני מתחננת אלייך אמא כרעה על ברכיה ליד יעלי

00

Mikel se quedó inmóvil: tras la sombra de un árbol, le miraba con tristeza un perro al que habría reconocido entre mil

Jerónimo se quedó helado: tras el tronco de un viejo

00

אולצ’קה, ילדה שלי, אני מתחננת אלייך – אמא כרעה על ברכיה ליד אולה – אנחנו צריכות לגור כאן קצת, זה ייגמר, ואז נחזור לעיר; סיפור של אם ובת, דירה שהושכרה לזרים, ובית של הסבתא בכפר, געגועים, שקרים קטנים, וזאבים בדמיון – ולמרות העבר, תמיד נשארות יחד

עמליה, מתוקה שלי, אני מבקשת ממך, אמא כרעה ברך ליד עמלי

00

אולצ’קה, ילדה שלי, אני מבקשת ממך – אמא כרעה ליד אולה – אנחנו צריכות לגור כאן קצת זמן, עוד מעט הכול ייגמר ונחזור שוב לעיר אולה הביטה באמא בשקט. – אולה, את שומעת אותי? את מבינה? – אמא נענעה את אולה. – שומעת, אמא… – אז למה את שותקת? – אמא התרגזה, ואולה ראתה את זה. – אני לא שותקת, אמא, אני חושבת. – חושבת, אה. תראי, תראי כמה ספרים יש כאן, אולצ’קה… אוי, איך אהבתי לקרוא כשהייתי ילדה… – אמא… נצטרך להישאר כאן הרבה זמן? – לא יודעת, מתוקה, בינתיים צריך להישאר. אולה הבינה הכול, מה שקרה להן, למשפחה שלהן. אמא טעתה: אולה לא קטנה, היא מבינה הכול. – אולה, דודה קטיה תבוא אלייך, אני אכין אוכל לכל היום, אצא לעבודה בבוקר, ואחזור בערב. בסופי שבוע נהיה יחד, נלך לירקון, נטבול… אמא כיסתה את פניה בידיים. – תסלחי לי… תסלחי… – אמא, אל תבכי, לא צריך. אני יודעת שאבא עזב אותנו, אני יודעת שצריך לשרוד וחשבת שהכי טוב לעבור לבית של סבתא, ולהשכיר את הדירה. – אני יודעת הכול, אמא… אני אהיה ילדה טובה, מבטיחה לך. אחכה לך ואקרא ספרים, וגם דודה קטיה תשגיח עליי. – נסתדר, אמא… ובסתיו אלך לבית הספר. – אמא, יש כאן בית ספר? – לא, ילדה שלי, פעם היה פה בית ספר, אבל עכשיו כבר אין. אבל בסתיו, אני מבטיחה, נחזור לדירה שלנו. זה זמני, עד שאמצא עבודה טובה. – את הדירה השכרתי עד אוגוסט, בדיוק יספיק לנו, אחר כך נעשה שם שיפוץ ונתחיל לחיות מחדש. יהיה בסדר, ילדה שלי… – אני יודעת, אמא… באותו ערב ישבו אמא ואולה זמן רב במרפסת הבית הקטן, ואמא סיפרה על ילדותה, על סבתא הנהדרת שהייתה לה. – אמא, גם לך הייתה… אמא? – כן, – נאנחה אמא, – היא עדיין חיה, פשוט… היא לא צריכה אותי. – איך? איך לא צריכה? – ככה, מתוקה. נולדתי לה מוקדם, עם אבא לא הלך, הוא עבר לעיר אחרת, שם התחיל משפחה חדשה. אמא ניסתה קצת, ואז לקחה אותי לסבתא סוניה. והיא הלכה לעיר, לחפש אושר… – והיא מצאה… אושר? – אושר היא מצאה, ילדה, אבל אותי… שכחה לגמרי. התחתנה שוב, יש לה שני ילדים, ואני… רק ביום ההולדת כתבה לי מזל טוב, או לחג. – זוכרת שפעם באה, לאחד הילדים שלה היה חום גבוה, אז הביאה אותם לכאן… בשביל הטבע, אוויר נקי. – אפילו לא סיפרה להם עליי, לא ידעו שאני אחותם. – סבתא אמרה לה שעליי בקרוב מסיבת סיום, שתיקנה לי שמלה… והיא, התחילה לצעוק על סבתא, להגיד שהיא חסרת לב, יש לה ילדה חולה, וסבתא חושבת על שמלות. – זויה, – נזפה בה סבתא – סוניה גם בת שלך, איך את יכולה כך. – שיגדלו וימצאו לעצמן שמלה, – ענתה לה בזלזול. אז סבתא התעצבנה וגרשה אותה… – אמא, אף פעם לא קראת לה אמא, רק… היא. – אני יודעת, תסלחי ילדה, אני לא יכולה לקרוא לה אמא, כי בשבילי אמא הייתה סבתא סוניה. – קראו לך סוניה על שמה, נכון, אמא? – כנראה… על שמה… – אהבת אותה, אמא? – את מי? – את סבתא סוניה. – מאוד, מאוד, מאוד! כשנפטרה, הרגשתי שהעולם החשיך… גם את זויה… טוב, את “אמא”, אהבתי וחיכיתי לה, כל יום הולדת, כל חג. – כשהייתי חולה, בראשון לספטמבר, כשסבתא נפטרה… חיכיתי לה. – לא יכלה לבוא, כי לאמא של בעלה היה יום הולדת עגול… הגיעה אחר כך, בכתה… דרשה שאלך ללמוד, כי הייתי קטינה. – חשבתי שתקח אותי אליה, אבל לא, סידרה לי לימודים והכניסה אותי לפנימיה. – את השנה החדשה הראשונה שלי לא חגגתי עם סבתא. האמנתי, תמימה, שתקח אותי אליה, אבל היא אמרה: – סליחה, לא יכולה, סוניה, מלא אורחים, יתארחו, איפה אשים אותך… – אז רציתי לחזור הביתה, היה לי בית. – תני לי מפתחות לבית של סבתא, – ביקשתי. – בשביל מה, – עיניה התרוצצו. – זה הבית שלי, אם חשבת שאת יכולה להחליט על הירושה שלי, את טועה. – גם שלי, – ענתה, – באנו לחגוג שם טבע. – מבטיחה, אם תתקרבו לשם, אקלקל לכם את החג. תני מפתחות! – לא נתנה לי, אז בשביל מה. באתי, טיפסתי על הגדר, קניתי בעיר שני מנעולים חדשים, קראתי לשכן, דוד פדיה, פירק את הישנים ותלה לי חדשים. – על זה שזויה רצתה לרשת את הבית, כל השכנים אמרו שבעדי, יעמדו כחומה בזכר סבתא. – את השנה החדשה תכננתי להעביר לבד, אבל באו אלי חברות… – ואז מלאו לי שמונה-עשרה. – את לא פוגשת אותה? – לא… בשביל מה? אין לנו על מה לדבר. – אמא… את… – מה? אעשה כמוה איתך? בחיים לא, שמעת? לעולם! …אולה בוגרת, ולא מפחדת מכלום. אמא נוסעת לעבודה, דודה קטיה באה פעמיים ביום. אכלה, פינתה אחריה, שטפה צלחת, האכילה בובת גלי, וקראה ספר. לא מזמן למדה לקרוא, והכי מעניין לה זה לקרוא לגלי ולדובון מישקה. הימים עברו אותו דבר. בהתחלה כעסה, אבל הדמעות זלגו, אולה ניסתה לעצור אותן, אבל הן ירדו… זאת לא היא בוכה – אלו דמעות רעות. ואז אמא באה, והכול עבר. אבל יום אחד אמא לא באה. לא באה, לא באה… כבר ירד חושך, אולה הדליקה אור וסגרה וילונות. – אל תפחדו, גלי, מישקה, מרי, נינה וליצן אנדרי, אל תפחדו – הרגיעה אולה את הצעצועים. אולי תלך לתחנה לחכות לאמא? אבל לא זכרה בדיוק את הדרך, אולי תפספס את אמא. גרשה ממנה מחשבות רעות: לא, אמא לא תעשה לי כך, לא, לא… לא, כי אין לאולה סבתא סוניה, עם מי תישאר? דמיינה שאמא שוב מתחתנת, מגיעים לה אחים חדשים, והיא שוכחת ולאולה נשאר רק הבית… מרחמים על עצמה פרצה בבכי רם. נחנקה מדמעות, העיניים כאבו, הגרון נחנק, אולה בכתה על הכיסא ונרדמה שם. שמעה רשרוש במסדרון – ואולי… אלו עכברים, ואולי זו היא, אמא של אמא, סבתא זויה, שאולה מעולם לא ראתה, פתאום הגיעה לגרש אותן מהבית. תגרש את אולה החוצה. אולה החלה ליבב בשקט. פתאום הדלת נפתחה, הוצת אור. – אמא! – קפצה מהכיסא, והוא נפל, – אמא, אמא שלי! – ילדה שלי, אולצ’קה, יקרה… תסלחי… איחרתי לרכבת האחרונה, ירדתי בתחנה השכנה והלכתי ברגל. – אמא, פחדת? – מאוד, אולה, כל כך פחדתי עלייך! בכיתי, ביקשתי שלא תבכי, אבל בכיתי… הפחדתי את כל הזאבים – אמא בכתה וצחקה יחד. – פחדתי שתחשבי שנטשתי אותך. ואז… אולה שיקרה בפעם הראשונה. – לא חשבתי, אמא, אני יודעת, לעולם לא תעזבי אותי ולא תבגדי בי. כן, אולה שיקרה. היא כן חשבה, אך לא רצתה שאמא תצטער יותר. אמא ואולה נשארו בבית עד סוף אוגוסט, ואז אולה הלכה לבית ספר, אמא מצאה עבודה טובה. אבא תבע את אמא לראות את אולה בסופי שבוע. ואמא צחקה ואמרה, שהוא אף פעם לא רצה. – לא הפרעתי, – אמרה אמא, – רק הוא מעצמו לא רצה… עכשיו אולה רואה את אבא בשבתות. בהתחלה רצה אליו, אחר כך… – אמא, מרגישה שאבא כמו הזויה שלך, לא צריך אותי. רק לוקח אותי לפארק קניון, והוא מדבר בטלפון. – ואני יושבת וצופה בילדים, אמא… לא רוצה ללכת איתו… בואי נגיד לו. אבא התחיל לכעוס, לאמר שאמא מסיתה את אולה נגדו. – אני אבא – צרח – ואת מונעת ממני. – אבא… אני כבר לא ילדה, למה אתה לוקח אותי לחדר משחקים? אני לא אוהבת צ’יפס… אני כבר גדולה. – כשעזבת אותנו ונשארתי לבד כל היום… כשאמא איחרה לרכבת והלכה ממסילה אחרת… דרך יערות, וכל הזאבים רדפו אחריה, ואני הייתי לבד בבית… בפעם השנייה שיקרה אולה, הפעם לאבא. על הזאבים. הוא הקשיב והלך. ואז חזר, אחרי חודש… התנצל ואמר שהבין, ולקח אותה לסרט… עם אולה… עכשיו אולה רצה לאבא בשמחה… – סוניה, באמת ברחת מזאבים אז? – שאל אבא את אמא. – כן, – ענתה אף לא נעשה לה עפעף. ואז דיברו, לאבא יצאה הרכבת. כך אמרה לו אמא. – אמא, – אמרה אולה, אם הרכבת של אבא הלכה, איך יחזור הביתה? שיישאר אצלנו? אבא הביט באמא. אך אמא לא נכנעה. – ילך ברגל… פה אין זאבים, – אמרה וסגרה את הדלת. – אמא… הוא רצה לחזור, נכון? – שאלה אולה במיטה. – כן… – לא תסלחי לו? אמא שתקה. – אמא, זה עניינך, אבל… אני אוהבת אתכם שניכם… – יודעת, אולה, ילדה. – אבל אותך יותר, כי את הכי אמיצה בעולם, את רצית אליי ולא פחדת אפילו מזאבים. …שנים עברו. אולה כבר מתחתנת. – אמא… אני חייבת להתוודות. – כן, שומעת. – אמא… אז, כשאיחרת, חשבתי שנטשת אותי, כמו זויה… – ילדה שלי… איך אפשר… – אז לא ידעתי, אמא… תסלחי לי. – את תסלחי לי, שנאלצת לעבור כאלה חוויות… עמדו חבוקות, אמא ובת… תמיד יחד. אמא תמיד לצידך.

נועה, מתוקה שלי, אני מבקשת ממך אמא מתכופפת אל נועה

01

באביב 1992, בעיירה קטנה בישראל, ישב יום יום גבר שקט על ספסל מול תחנת הרכבת — הוא לא קיבץ נדבות, לא דיבר עם איש, רק ישב שם עם שקית ניילון למרגלותיו ומבט אבוד לעבר המסילות. שמו היה דוד, פעם נהג קטר לפני שנים. אחרי שינויי התקופה נסגרה התחנה, הרכבות התמעטו ואנשים כמותו נשארו מחוץ למשחק. היה לו שקט כבד בן חמישים וארבע שנים. בכל בוקר הגיע לתחנה בדיוק בשמונה, כמו פעם, נשאר עד הצהריים, ואז הלך. אנשים הכירו אותו – “זה שעבד ברכבת ישראל.” יום אחד התיישב לידו נער בן תשע עשרה עם תיק מרופט ופתק מקומט ביד, חרד ומציץ לשעון. “יש רכבת לתל אביב?” שאל, בלי להסתכל עליו. “ארבע פחות רבע,” ענה דוד כמעט אוטומטית. הנער נשף, סיפר שהתקבל לאוניברסיטה ואין לו כסף לכרטיס. אסף מכל הכפר, ולא הספיק. לא רצה לחזור הביתה, “הבטחתי שאצליח,” מלמל לעצמו. דוד קם, לקח את השקית והלך בלי מילה. עשר דקות וחזר, הניח לצידו תעודת רכבת ישנה וכסף: “אני כבר לא צריך אותם. הגעתי ליעד שלי, אתה עוד לא.” הילד ניסה לסרב, דוד עצר אותו: “שתהיה גדול, תעזור למישהו אחר. זה הכול.” הרכבת יצאה, הנער נסע איתה. דוד חזר למחרת, פחות ישב זמן. כעבור חודשים, הגיע אותו נער, רזה אבל מחייך: “סיימתי שנה, מצאתי עבודה. באתי להחזיר.” דוד חייך לראשונה זה זמן – “תשמור, כדי לא לשבור את השרשרת.” השנים חלפו, דוד נעלם מהתחנה. עשר שנים אחר כך חזר אותו בחור לעיר – בית, משפחה, עבודה. תחנת הרכבת נשארה כפי שהייתה. יום אחד שאל על האיש מהספסל. “דוד? הייתה לו תאונת דרכים, איבד רגל, אשתו מטפלת בו, הוא מרותק למיטה…” הצעיר הגיע אליו, הכיר מיד את מבטו. שוחחו ארוכות, על רכבות וחיים. בסוף הביקור חזר עם כיסא גלגלים חדש ומעטפה עם כסף חבויה בכיס. “איך שעזרת לי לעלות על הרכבת, עוזר אני לך עכשיו… לא אשבור את השרשרת, זוכר?” דוד חייך ולחץ את ידו חזק. בעולם שלנו דברים הולכים לאיבוד – אנשים, רכבות, שנים – אבל לפעמים, מחוות חוזרות. לא כחובה, אלא כהמשכיות. כל עוד לא שוברים את שרשרת הטוב, מה שניתן, חוזר – בדיוק למקום שצריך. אם חווית מעשה שלא שבר את שרשרת הטוב, ספר הלאה. צריך פה עוד סיפורים שיחברו בין אנשים ♥️ לייק, תגובה או שיתוף יעזרו לשרשרת להימשך.

אביב 1992. בעיירה קטנה בדרום ישראל, לא רחוק מבאר שבע

03