החורף כיסה את החצר של אורי בשכבה עבה של שלג, אבל הכלב הנאמן שלו, לביא, רועה גרמני גדול, התנהג מוזר מאוד.
במקום להתכרבל בתוך המלונה הגדולה שבנה לו אורי באהבה בקיץ שעבר, לביא התעקש לישון בחוץ, ישר על השלג. אורי הביט בו מהחלון, ובליבו היה דאגה לביא מעולם לא התנהג כך.
בכל בוקר, כשאורי יצא אליו, לביא הביט בו במבט מתוח. ברגע שהתקרב למלונה, הכלב התמקם בין אורי לפתח, נהם בשקט והביט בו במבט מתחנן, כאילו אומר: “בבקשה, אל תיכנס לשם.” ההתנהגות הזאת, כל כך חריגה לקשר שלהם שנמשך שנים, הדליקה אצל אורי נורה אדומה מה מסתיר החבר הכי טוב שלו?
אורי החליט לגלות מה קורה, וחישב תוכנית פיתה את לביא למטבח עם חתיכת אנטריקוט ריחנית. כל זמן שלביא הוסתר בבית ונבח על דלת היציאה, אורי התקרב למלונה והתיישב לידה, כדי להציץ פנימה. הלב שלו החסיר פעימה ברגע שעיניו התרגלו לחושך וראה בפנים משהו שהדהים אותו
שם, בפנים, מכורבל בשמיכה, שכן גור חתולים קטן מטונף, קפוא וכמעט לא נושם. עיניו בקושי נפתחו, גופו רעד מקור. לביא מצא אותו איפשהו, ובמקום לגרש או להתעלם ממנו, החליט לשמור עליו. הוא ישן בחוץ כדי לא להבהיל את הגור ושמר על הפתח כאילו בתוך המלונה יש אוצר יקר מפז.
אורי עצר נשימתו. הוא שלח ידיים, הרים בזהירות את היצור הקטן וחיבק אותו בחוזקה אל ליבו. בדיוק אז הפרץ לביא החוצה ורץ לאורי, נצמד לכתפו הפעם בלי לנהום, אלא ברוך, מוכן לעזור.
“אתה כלב טוב, לביא” לחש אורי, מחבק את הגור. “יותר טוב מהרבה אנשים.”
מאותו יום חיו בחצר לא שני ידידים, אלא שלושה. והמלונה שנבנתה באהבה, חזרה למלא את ייעודה בית קטן לנשמות שניצלו ביחד.







