– רוני, למה את חייבת להיכנס לדיון הזה? דביר אפילו לא סובב אליי את הראש. הוא עמד ליד החלון, מחזיק כוס יין אדום, כתפיים רחבות, מלא ביטחון, כמו תמיד. הוא דיבר בעדינות, כמעט במתיקות וזה היה הכי גרוע. עידו פנה אליי, את מבינה? אליי. אל תעמיסי עליו את הרעיונות שלך.
עידו לביא, האורח שלנו, שותף של דביר בסידור כלשהו בלוגיסטיקה, הביט בצלחת שלו כאילו היא מסקרנת במיוחד. יכולתי לראות שנבוך לו הוא זז מעט על הכיסא ואחז במזלג, למרות שלא תכנן באמת לאכול.
אני רק אמרתי שיש בשדרות רוטשילד שטחים ריקים שאפשר היה לנצל, אמרתי בטון שקט.
רוני, דביר סוף סוף הסתובב אליי, ובעיניים שלו היה מבט שאני מזהה כבר עשרים ושבע שנים. לא כעס. גרוע מזה רחמים. האורחים שבעים, השולחן נראה נהדר, הכול לסדרך! אז תביאי לנו קינוח, בסדר?
מסביב לשולחן ישבו עוד ארבעה. יעל, אשתו של עידו, שלחה אליי מבט מהיר, נדמה היה לי שאולי יש בו חמלה. קמתי, אספתי כמה צלחות והמשכתי למטבח.
עמדתי ליד הכיור רגע עם הגב לזכוכית החלון. בחוץ טיפטף גשם דק, מהסוג התל-אביבי של נובמבר, מכתים את האורות בפסים צהובים ארוכים. אני בת חמישים ושתיים. מאחורי נשמע צחוק רם, דיבורים מתערבלים. הוצאתי מהמקפיא עוגת גבינה שאפיתי הבוקר וחזרתי לסלון.
ככה חייתי.
הבית שלנו נמצא בשכונה טובה בצפון תל אביב, שם עברנו יחד את כל החיים. דביר בנה אותו לפני חמש עשרה שנה, כשהעסקים התחילו להצליח. דו-קומתי, עם חניה וגינה שאני טיפחתי לבד, כי לדביר לא היה זמן והגנן השכיר לא הבין איפה שותלים מה. הבית יפה. תמיד היו אומרים לי: איזה בית, רוני, איזה טעם יש לך. הייתי מחייכת ואומרת תודה, כי הטעם באמת היה שלי כל וילון, כל מדף, כל שיח רוזמרין בשער.
רק שהבית היה רשום על שם דביר.
מעולם לא עבדתי כמו שדביר עבד. אחרי האוניברסיטה, בה הכרנו, לימדתי כמה שנים טכנולוגיה בבית ספר תיכון. אחר כך נולדה ליואב, אחר כך פתח דביר את העסק, התחילו מעברים, פגישות, היה צריך לארח לקוחות בבית, ללוות לאירועים עזבתי את העבודה. דביר היה אומר: אין טעם שתשתכרי גרושים. אני אדאג. ודאג, באמת, בסדר ובכבוד, אבל כל פעם שרציתי כסף למשהו שלי, הייתי צריכה לבקש, או לגרד משאריות הקניות.
את התכשיטים התחלתי במקרה, לפני עשר שנים. יום אחד נתקעתי בבית בצפון, בגשם, שלפתי קופסה ישנה חרוזים מהמחסן, ובערב הכנתי שרשרת מפתיעה ביופיה. המשכתי. חברות רצו לקנות. קניתי כלים והתחלתי לעבוד גם עם כסף ואבנים. זה נהיה הזמן שלי, המקום שלי לגמרי.
לדביר זה היה כמו עגבניות ששתלתי בגינה תחביב. את והתכשיטים שלך, הוא היה מחייך, את בטוחה שמישהו יקנה? בסוף תעמדי בדיזנגוף סנטר עם דוכן?.
לא עניתי. מה כבר יש להגיד.
יואב גדל, עבר לירושלים, התחתן, התמקם. היינו מדברים בחגים. הוא היה מתקשר בשבתות לשאול מה שלומי, אני שאלתי על העבודה. הכול בסדר. אני אוהבת אותו, והוא אותי, אבל כל אחד והחיים שלו.
לי לא היו חיים משלי.
הייתה לי אחלה משק בית, בעל, אורחים פעמיים בשבוע, ארוחות התרמה שדביר השתתף בהן לטובת קשרים, ואני תמיד איתו, בשמלה הנכונה עם החיוך הנכון. הייתי פנים אנושיות לעסק שלו. גבר מצליח, אישה יפה, יודעת לארח ולבשל. זה גם עבודה אבל אף אחד לא משלם, ואף אחד לא אומר תודה.
המכתב הגיע בפברואר. מעטפה רגילה, עוד מרחוב הארבעה, שם לא מוכר. פתחתי ליד שולחן המטבח, דביר ישן עדיין.
דודה של אימא שלי, אסתר חפרפרת, שנפגשתי איתה אולי שלוש פעמים בחיים, נפטרה בדצמבר. לא היו לה ילדים. והיא הורישה לי מבנה. לא דירה, לא מגרש מבנה תעשייתי קטן במרכז תל אביב, בן שתי קומות מהפיפטיז, שלוש מאות מטר. כבר שנים עזוב ונטוש.
קראתי את המכתב שלוש פעמים.
התקשרתי לעורך הדין.
נכון, רוני, הכול מדויק. אסתר במיוחד רצתה אותך כיורשת בלעדית. אגב, המגרש שעליו עומד המבנה נכנס גם כן בירושה, הסיבה שזו רשומה טובה וברורה מאז הניינטיז. הוא הסביר.
מגרש במרכז? הופתעתי.
כן, מגרש לא גדול, אבל לוקיישן מצוין.
אמרתי תודה ושמתי את הטלפון. ישבתי עוד המון זמן ליד המכתב.
דביר לא סיפרתי. גם לא יודעת בדיוק למה. בעצם יודעת. כי כבר חוויתי בדיוק איך זה ילך: הוא יבדוק, יאמר שצריך להרוס או למכור, יפנה איש בניה מהקשרים שלו, ושוב אני אהיה בצד, מחייכת בזמן שמדברים עליי.
פעם ראשונה נסעתי למבנה לבד, סיפרתי שאני פוגשת חברה.
המבנה עמד בסמטה ליד הבימה, באזור שמוקף וילות ישנות, מבני באוהאוס וחדשים מזכוכית. השעה הייתה צהריים, הסמטה מרוצפת אבני משתלבת, ועל העצים ניצנים ראשונים.
היה נראה קצת מפחיד מבחוץ טיח מתקלף, חלונות מסורגים, שער חלוד. אבל הקירות עמדו חזק. הסתובבתי סביבו, נגעתי בלבנים, בדקתי את הגג מחזיק. דלת צד פתוחה הזמינה אותי להיכנס.
תקרה גבוהה, חלונות ענק עם שרידי זכוכית. קומת גלריה מעץ, מחודשת פה ושם אבל בסך הכול עומדת. הרצפה מרוצפת בטרצו ישנה. ריח טחב, עץ ישן.
עמדתי שם והבטתי מעלה, חור בגג והשמש נכנסת פנימה. פתאום הרגשתי משהו מוזר לא פחד, לא בדידות. משהו כמו חיבור למקום, כאילו הבית קרא לי.
העורך דין היה נחמד, גבר בן ארבעים וחמש. עשינו תהליכים, חתמנו, לקח שבועיים. את המסמכים שמתי בתיקייה בחדר העבודה שלי, שאליו דביר לא נכנס.
התקשרתי לגל, חברה מגיל תיכון שעוסקת בתיווך. סיפרתי לה הכול.
את רצינית? אמרה אחרי שניות של שתיקה.
מאוד.
רוני, זה המון כסף! מבנה במרכז תל אביב, שטח כזה, את מבינה?
מבינה. לא רוצה למכור.
אז מה כן?
נשארתי שקטה. אחר כך אמרתי: זוכרת איך היינו הולכות לתערוכות בבית האמנים בפלורנטין? בטח, צחקה.
אז משהו כזה. מקום לאמנים וליוצרים, עבודה, לימודים, קורסים; מה שקוראים היום מרחב תרבות.
גל שתקה ארוך.
זה הון עתק, רוני, שיפוץ, חשמל, מים, הכול יעלה המון.
אני יודעת.
יש לך כסף?
בינתיים לא. יהיה.
היא לא לחצה. בגל יש תכונה לדעת מתי לשתוק, ותמיד אהבתי אותה על זה.
התחלתי לחפש כסף בדרך שלי. תכשיטים. היו לי המון שיצרתי לא למכירה, אלא כי אהבתי. יצירות כסף, אבני רמון, עגילים, שרשראות שמחזיקים שבועות של עבודה.
גל עזרה. היה לה קשר עם חנות קטנה לדברי אמנות בעבודת יד. סיכמנו: גל מעבירה שם, בלי לציין את שמי, רק מעצבת בוטיק. הם לוקחים אחוז קטן. המשלוח הראשון אזל בשלושה שבועות.
רוני, את לא יודעת אמרה גל בטלפון שואלים מתי יבואו עוד. את השרשרת עם הלברדורייט שביקשת לשמור נמכר בתוך שעתיים.
בכמה?
היא אמרה את הסכום, נשמתי עמוק.
תוך שלושה חודשים מכרתי תכשיטים בכסף שלא תיארתי לעצמי. את הכסף שמרתי בבנק, בחשבון חדש שפתחתי לבד, ברחוב סמוך לעורך דין. דביר לא ידע.
תוך כדי המשכתי לא חיפשתי אנשי מקצוע מהקשרים של דביר, אלא מצאתי עצמאית קבוצת שיפוצניקים בגוגל, פגשתי אותם בבתי קפה, כשהוא במשרד. בסוף בחרתי צוות של ארבעה בראשות אמנון, שיפוצניק שתקן עם מבט אוהד.
הקירות טובים, אמר, דופק עליהם בחיבה. הגג יידרש שיקום. רצפה ראשונה, חלק להחליף. בכול אופן ארבעה חודשים גג, אם לא נעצור באמצע.
לא נעצור.
הוא הביט בי לא בשיפוטיות, אלא בסקרנות.
בסדר, הוא אמר.
החיים בבית המשיכו. הייתי בשלנית, מארחת, הולכת עם דביר לאירועים, שומעת סיפורים על מכרזים ולוגיסטיקה. לפעמים הייתי מהנהנת חצי עין, אבל בראש מתכננת את חלוקת האור לגלריה ואת המדפים לאחסון קנבסים.
דביר לא שם לב. הייתי תמיד ברקע. הרקע נשאר במקומו.
פעם כמעט עליתי על מוקש דביר מצא בכיסי חשבונית מחנות בניין.
מה זה? שאל בארוחת ערב.
קניתי משהו לבית.
מה זה פריימר?
רוצה לרענן את קירות המרתף. לחות שם.
הוא משך בכתף וחזר לפלאפון. התשובה לקחה עשרים שניות.
אמנון היה שיפוצניק זהב. לא חיפף, לא סחב זמן שלא צריך. היינו מדברים קצר ולעניין. לפעמים פשוט הייתי עומדת שם, בין הטיח והבחורים באמצע עבודה ומרגישה טוב. טוב בגוף ובנפש. כאילו אוויר אחר.
גל הגיעה לראות ביוני כבר היו חלונות חדשים, קירות מסוידים.
רוני, זה הולך להיות יפה, את קולטת? התרגשה.
קולטת.
חשבת על קונספט, אירועים, מה תעשי?
חשבתי תערוכות כמובן, אמנים תל אביביים, מפגשים, סדנאות, חדרים להשכרה למי שצריך מקום עבודה, בית קפה קטן, פינת ספרים.
כבר יש לך הכול בראש, צחקה.
שלוש שנים חשבתי, אמרתי, רק לא האמנתי שזה אפשרי.
בספטמבר פגשתי את מיכל בשוק האמנים. היא מכרה בובות שהיא יוצרת, ישבה עם ספר, כמעט התעלמו ממנה. הבובות היו קסומות. לקחתי אחת ביד.
את מכינה לבד? שאלתי.
כן. כבר שבע שנים.
את אוהבת?
מאוד.
אני רוני. פותחת מרחב לאמנים. מחפשת מציגים ויוצרים.
מיכל סגרה את הספר. וככה זה התחיל. מיכל הביאה איתה שני ציירים, אחד מהם הביא פסל, והפסל הכיר קדרית שחיפשה מקום לסדנה. עד אוקטובר היה לי רשימה של שנים עשר איש שמחכים לפתיחה.
הכסף הלך ואזל. נשארו רק תכשיטים בודדים יחידות שבאמת אהבתי. לאמנון היה צריך להעביר עוד תשלום, וגם לקנות ציוד תאורה מושקע ולשלם על שלט טוב.
מכרתי את מה ששמרתי לעצמי, סט מיוחד מאבן אמטיסט מכסף, שהכנתי שנתיים. גל סמסה למחרת רוני, מכרתי את זה תוך שעה. האישה שקנתה אמרה שהיא לא ראתה כזה מעולם. שאלה אם יש עוד.
אין, עניתי.
התבאסת?
לא, אמרתי. זה היה כנה.
החלל נפתח בנובמבר. שום פומפוזיות. רק פוסט קצר בקבוצת פייסבוק המקומית: מתחם אמנות חדש בלב תל אביב מחפשים יוצרים. בערב הראשון הגיעו שישים איש.
דביר היה באותו יום בכנס. אמרתי לו שאני ישנה אצל גל. הוא ענה סבבה, אחמם לי משהו לבד.
עמדתי במרכז החלל, הביטי בקהל, אנשים נגעו בבובות של מיכל ושלחו מחמאות, והיו לי צמרמורות בשוקיים. לא פחד התרגשות של הגשמת חלום.
אמנון בא גם. עמד בצד, בחן.
יצא יפה, אמר.
תודה, עניתי.
לך תודה, השיב בפשטות.
מעכשיו הכול התקדם מהר מהצפוי. החדרים הושכרו ליוצרים בתחומיהם. סדנת הקרמיקה התמלאה. בית הקפה, שאורגן עי בחורה יפה בשם דניאלה, נפתח בדצמבר והפך מיד למוקד שכונתי. אפילו כתבו עלינו ב”הארץ המקומי”.
פעם אחת נתקל בי שכן מבוגר ברחוב.
את פתחת את זה? הצביע לעבר הבניין.
כן.
עשרים שנה אני פה, אף פעם לא היה כאן מקום לבוא. יופי עשית.
חייכתי יום שלם.
דביר גילה בינואר לא ממני. שותף שלו קרא ידיעה ובה תמונה מהאירוע והשם שלי, וסיפר בארוחה.
רוני, את רוצה לספר לי משהו? שאל אחרי שכולם הלכו.
אספתי כלים, בנחת.
כן, עניתי. שב. אכין לך תה.
סיפרתי הכול על הירושה, המבנה, השיפוץ, התכשיטים. הוא ישב בשקט. אי אפשר היה לקרוא מה הוא חושב, היה עם הפוקר פייס העסקי המוכר תמיד.
בסוף אמר:
הסתרת ממני.
נכון.
למה?
הביט בי ברצינות. באמת רצה להבין, או חשב שהוא רוצה.
כי אם הייתי מספרת, היית מקבל את ההחלטה במקומי והכול היה הופך לשלך, לא שלי.
זה לא הוגן.
נכון, הסכמתי. כמו שלא הוגן שבכל השנים האלה לא שאלת אותי באמת מה אני רוצה.
קם, נעמד ליד החלון. שתק.
את רוצה לשמוע שאני גאה בך?
לא, עניתי. לא חייב.
הוא לא אמר עוד מילה.
חיינו יחד עוד כמה חודשים, אבל משהו השתנה. לא בהתפוצצות, אלא כמו קרח שנמס באיטיות, משנה צורה.
ואז הגיע הנשף.
נשף תרומות תל אביבי אירוע שנתי ענק עם העירייה, אנשי עסקים. דביר תמיד שם. הפעם הגיעה הזמנה נוספת, על שמי. התקשרה נציגה מהוועדה, אמרה שבאירוע יחלקו לראשונה פרס לעשייה קהילתית, והמתחם שפתחתי (האסתריה על שם דודה אסתר) בין מקבלי הפרס.
תוכלי להגיע? שאלה.
אשמח, עניתי.
דביר שמע על הפרס באותו יום לא טרחתי להסתיר. הביט בי כאילו רואה אותי פתאום אחרת, במבוכה.
מזל טוב, אמר קצרות.
תודה.
קניתי לבד שמלה כהה ונאה, עם תכשיטים שלי: טבעת לברדורייט, עגילי גרנט דקים.
חילקו אותנו לשולחנות. דביר קרוב לבמה עם העסקנים, אני בשולחן עם זוכים נוספים. תפסתי אותו במבט הנהן. החזרתי הנהון.
האולם היה מרהיב, וילה תל אביבית עם נברשות ופסיפסי קרמיקה; המון אנשים אלגנטיים, מוזיקה, ריח פרחים. חשבתי לעצמי לפני שנה הייתי עומדת שוב במטבח, עם צלחות, מקשיבה למישהו אחר צוחק.
כשהכריזו עלי קמתי, נושמת לאט, הולכת לבמה. הרגליים לא הקשיבו, אבל אף אחד לא הבחין.
יור הוועדה, איש נעים בן שישים, דיבר על תרבות עירונית ומשמעות הקהילה. הכריז, הושיט לי פסלון זכוכית קטן ומעטפה.
תרצי כמה מילים? שאל.
לקחתי מיקרופון, חיפשתי במבט את גל שחייכה מהצד השני של האולם, חיפשתי גם את דביר. הבעה שלו לא נהירה, משהו בין גאווה זרה לבלבול.
אני מודה לכל מי שהאמין במקום לפני שהיה קיים, לאמנים, לצוות, לדודה אסתר שהשאירה לי הרבה יותר מקירות. דיברתי שלוש דקות, לא יותר. מחיאות כפיים.
גל קמה וחיבקה אותי.
רוני, ראית את המבט שלו? לחשה.
ראיתי.
ומה?
כלום, חייכתי.
דביר ניגש אלי אחר כך, כשהתחילו הריקודים.
נאום יפה.
תודה.
את נראית טוב.
דביר, די.
הנהן.
אנחנו צריכים לדבר, באמת.
אני יודעת. נדבר בבית.
היה לנו לילה ארוך. בלי ריבים. גם אין טעם כשעייפים כל כך. אמרתי לו שאני רוצה להתגרש.
הוא שתק המון זמן. לבסוף שאל:
יש מישהו?
לא. פשוט אני רוצה את החיים שלי לבד.
הרי עכשיו יש לך את החיים שלך.
כן, ואני רוצה להמשיך ככה. לבד.
הוא עמד מול החלון.
הבית, נחלק אותו?
הבית שלך, עניתי בשקט. אבל הקרקע מתחת שלי.
הסתובב.
מה?
הסברתי: המגרש רשום על שם המשפחה שלי, מאז שאסתר קנתה אותו להם בראשית הדרך כשהערכתי את הירושה, עורך הדין עלה על זה. הכול חוקי, נבדק פעמיים.
דביר הביט בי במבט שלא ראיתי מעולם.
מזמן ידעת?
גיליתי עם הירושה.
ושמרת בבטן?
כן. כמו ששמרת גם את שלך.
הוא התיישב.
דיברנו. בלי דמעות, בלי טונים. שני אנשים בני חמישים פלוס, שהכירו חצי חיים ועכשיו רואים זה את זו מחדש, כזרים מתורגלים.
ההתנהלות המשפטית לקחה שלושה חודשים, שקטים. הבית נשאר לדביר בתמורה לפיצוי סביר מאוד שמושקע כולו באסתריה הרחבנו קפה, פתחנו גלריה שנייה בקומה העליונה.
שכרתי דירה קטנה, נאה, קרובה לעסק. קומה רביעית, נוף על גגות תל אביב, ליפת ענק פורחת מתחת לחלון.
בלילה הראשון התעוררתי בשלוש, שוכבת לבד, נהנית מהשקט. לא קולות, לא נשימות, רק מכוניות מרחוק, גשם קל.
הייתי בת חמישים ושלוש, לבד, ולא פחדתי. זה הרגיש משמעותי.
חלפה שנה.
באסתריה היה מלא שלושה יוצרים עם סטודיו קבוע, קורסי קרמיקה שלוש פעמים בשבוע בתפוסה מלאה. בית הקפה של דניאלה הפך למקום הכי חמים בסביבה, עם צילומים של תל אביב פעם, ובעיקר גאז קל בערב שישי.
מיכל מכרה את כל הבובות וחלק מההזמנות מראש. נהיינו חברות אמת.
גל צוחקת: רוני, חזרת לעצמך עשר, חמש עשרה שנים אחורה!
פשוט שנת לילה מלאה, חייכתי.
אני ממשיכה ליצור, בשבילי, בערב, ליד שולחן עבודה מאיר באהבה.
פגשתי את דביר מקרית בדצמבר, ליד בית קפה סמוך לאסתריה. הוא הלך ברחוב, זיהה אותי.
נראה מבוגר מעט, או שאני רואה אחרת.
רוני, אמר.
דביר, אהלן.
עמדנו; שתיקה. לא מבוכה, שתיקה של הישגים ידועים מראש.
איך הולך? שאל.
טוב. אצלך?
בסדר. שמעתי שפתחתם אולם נוסף.
נכון, בנובמבר.
יפה, אמר, בלי טיפת פטרונות.
תודה.
עוד רגע של שקט.
תראי, יש לי שאלה מקצועית. מחפש מקום לשואו רום במרכז. את מכירה קבלן טוב שעובד עכשיו באזור? אחד רציני.
הבטתי בו. איזה הד מסורתי קם, הרצון לעזור לידו, לייעץ, להועיל עשרים ושבע שנה זה בתוך הדם.
חייכתי.
לא יודעת, דביר, אמרתי בשקט. באמת שלא.
הופתע קצת. לא נעלב, פשוט הופתע.
בסדר, אמר. הבנתי.
בהצלחה, אמרתי.
גם לך.
נפרדנו. ברחוב היה ריח אורנים מהשוק לקראת חנוכה.
חשבתי לעצמי שבערב אבוא לאסתריה, מיכל תתלה סדרה חדשה, דניאלה תאפה עוגת אגוזים. קהל יגיע, יהיה גאז, שיחות, חלון ענק פתוח.
המשכתי לצעוד.
