חדר הרזרבה
עמוס הניח שתי גלילי טפטים חדשים על רצפת המסדרון, ודחף בכתף את הדלת של “החדר הרזרבי”. הדלת נתקעה על משהו רך ולא נפתחה עד הסוף. הוא נאנח, משך חזק יותר, והרגיש איך הצביטה בעצבנות מהעבודה מתחילה לטפס לו לקרקפת.
נו באמת, פלט, למרות שבדירה עדיין אף אחד חוץ ממנו לא יצא מהמטבח. שוב אותו הסיפור.
בחדר עמדו שקים של בגדים, קופסאות מקרטון של מוצרי חשמל, מזרן ישן שהשעין לקיר, ומדף מאולתר שעליו בקבוקים, ספרים, וחיווט מעורב. בין כל הבלאגן עברו בקושי שביל צר לחלון, שעל אדן שלו עמד קופסה מאובקת עם קישוטים של חנוכה.
נעמה הופיעה מאחוריו, מנגבת ידיים במגבת מטבח.
כבר קנית את הטפטים? שאלה, מסתכלת לא על הגלילים אלא אל תוך החדר, כאילו בודקת אם צמח שם עוד משהו חדש.
קניתי. וגם צבע. וגם גבס, אמר עמוס, הניח את הגלילים על הקיר במסדרון, אבל קודם צריך בכלל לפתוח את הדלת.
נעמה נשפה, התכופפה וגררה שק בגדים חצי מטר הצידה. הדלת נפתחה יותר.
נו, מספיק לדחות. אמרה. היום מפנים. מחר צובעים. וגמרנו. בלי “נדבר על זה אחר כך”.
עמוס הנהן, למרות שבפנים הרגיש עוד גלי התנגדות עקשנית. “אחר כך” היה הדרך שלהם לא לריב. כל עוד החדר נשאר בעלום, לא חייבים להכריע למי הוא.
מהמטבח בקע קולה של יעל:
אני אעזור, רק תגידו מה אפשר להזיז.
יעל גרה איתם כבר שנתיים, מאז שאיבדה את אמא ומכרו את החדר בירושלים. היא הייתה שקטה, מסודרת, ותמיד הרגישה בבית כמו עוד שכבת אוויר: לא מפריעה, אבל משנה משהו בכל תנועה.
הכל אפשר. ענתה נעמה מהר מדי, ואז תיקנה, כמעט הכל.
עמוס נכנס בזהירות, מדלג מעל קופסה עם מדבקה “חוטים”. ניסה להוציא את המזרן העומד, אבל הוא היה תקוע בידית של מזוודה מפוארת ישנה.
תחזיקי רגע, ביקש מנעמה.
היא לפתה את המזרן, ועמוס משך את המזוודה. היא הייתה כבדה, עם פינות שחוקות וחוט ברזל סביב המנעול.
של מי זה? שאל.
נעמה רק הביטה בה, ואז הסיטה עין.
של אמא שלי. אמרה בשקט, כאילו המזוודה שומעת.
יעל נכנסה בידה חבילת עיתונים קשורה בחוט.
את זה לזרוק?
עיתונים כן, אמר עמוס. רק שבשקית שלא יתפזר.
הניח את המזוודה בצד, בדק את החוט הברזל באצבע אם אפשר לפתוח. נעמה שמה לב.
אל תיגע בזה. אמרה. ניגע בזה כשנסיים.
עמוס הרים עיניים.
אבל קבענו, היום מסיימים.
נעמה כיווצה את השפתיים, לקחה את קופסת הקישוטים מהחלון – כאילו זה חיוני והוציאה למסדרון.
יעל בלי להתערב פתחה שקית זבל והתחילה לערוך פנימה עיתונים. הרשרוש של הדפים הרגיז את עמוס עוד יותר מהמראה של כל הגיבוב.
הרים קופסה קטנה שעליה נכתב “גיא. בית ספר”. הסלוטייפ ישן כבר השתחרר. עמוס פתח. מחברות, תעודה, כמה תעודות הוקרה, סרגל פלסטיק, ולמעלה חולצת כדורגל קטנה עם מספר בגב.
עמוס נעמד. החולצה הייתה כבר לא ממש של ילד קטן, בדיוק לגיל הזה שבין הילדות לבגרות.
זה
נעמה התקרבה, הציצה.
אל תיגע. אמרה בשקט.
למה? שאל עמוס, הרי
הוא עצר. “הוא לא חוזר” היה אכזרי מדי, גם אם חשב את זה.
יעל הרימה עיניים מהשקית.
גיא התקשר אתמול, אמרה בעדינות. שמעתי אותך מדברת איתו.
נעמה הסתובבה בחדות.
את האזנת?
לא, הרימה יעל ידיים. פשוט, דיברתם חזק. הוא שאל מה שלומך.
עמוס הרגיש שמשהו מתפרק בתוכו. גיא, הבן, גר ברחובות, עובד, שוכר דירה. בא לבית לעיתים נדירות, וכל ביקור היה לאירוע שנעמה נערכה אליו שבועות, כאילו מבחן בגרות. בשביל נעמה החדר הזה היה “של גיא”, למרות שמזמן אין שם מיטה.
והוא בא? שאל עמוס.
נעמה משכה כתפיים.
אמר: “אולי באביב”. אמרה כמו מסכמת כתבה.
עמוס הניח את הקופסה חזרה על הרצפה בלי לסגור. החולצה נשארה למעלה, כאילו מאשימה.
אנחנו הופכים את זה לחדר עבודה, אמר. נמאס לי לעבוד במטבח. ואי אפשר שלי לא יהיה איפה לסגור דלת.
נעמה הביטה בו כאילו הציע לזרוק חתול.
חדר עבודה, חזרה, ואם הוא יבוא? איפה הוא ישן?
על הספה בסלון, כמו כולם. הוא לא ילד.
יעל השתעלה קלות.
אפשר לקנות כורסה מתקפלת, הציעה. או ספה-מיטה. יש כאלה צרות.
עמוס רצה להגיד שזה לא הנקודה. העניין הוא שנעמה שומרת את החדר כהבטחה שמעולם לא הבטיח.
פנה לשק הבא. שם היו מעילים ישנים, צעיפים, שמיכות. בתחתית שקית עם כלי עבודה: פטיש, מברגים, מטר, קופסה עם ברגים.
זה שלי, אמר בהקלה סוף-סוף.
נעמה הנהנה.
את זה משאירים, אמרה כמו עושה טובה.
יעל בינתיים ניסתה לפתוח שולחן מתקפל שמצאה בפינה.
הוא מתנדנד, קבעה.
לזרוק, אמר עמוס.
נעמה מיד:
חכה. הוא עוד
עוד מה? פנה עמוס, עוד יכול לעמוד ולאסוף אבק? אנחנו לא מוזיאון.
המילים נפלטו, מיד הצטער. נעמה הספיגה מבט, בלי לומר, החלה לסדר ספרים בקופסה, לא מסתכלת על הכותרות.
אני לא מוזיאון, אמרה בלחש. אני סתם
נחנקה. עמוס ראה את אצבעותיה רועדות כשהכניסה קופסה למדף. רצה להתקרב, אך באותו רגע יעל שלפה קלסר קרטון דק מהמדף.
פה יש ניירות. לא יודעת איפה לשים.
הקלסר היה קשור בגומייה. עמוס פתח. בפנים מכתבים, כמה תמונות. בכתב-יד של נעמה אבל לא אליו.
עמוס הרגיש קר בפנים.
מה זה? שאל.
נעמה הרימה עיניים, לרגע רק עייפות בפניה ואז הקשיחות הרגילה.
ישן, אמרה.
של מי? אחז עמוס במכתב בזהירות.
יעל זזה לכיוון הדלת.
אני, אבשל תה, אמרה והסתלקה.
נשארו בחדר בתוך הבלאגן. עמוס קלט שהשיפוץ כבר התחיל, רק לא בקירות.
מאורי, ענתה נעמה בלי לחכות לשאלתו. אתה בטח זוכר.
הוא נזכר. מאורי, החבר מהאוניברסיטה, פן ישן בחיי נעמה שצץ לפעמים בשיחות כזיכרון רפאים.
למה לשמור? שאל עמוס.
נעמה משכה כתפיים.
כי לא יכולתי לזרוק. כי זה חלק ממני.
ואת שומרת את זה פה, אמר עמוס, כמו את הכל.
נעמה קרבה, לקחה את הקלסר מהיד שלו.
אל תהיה כזה צדקן, אמרה. שלך בקרטון מסומן “עתיד” יש טופס מעבר לעבודה בתל אביב שגם אותו לא הגשת, ראיתי.
עמוס פער עיניים.
איזה טופס?
למשרה שם. הדפסת, חתמת, הסתרת. גם “אחר כך”.
הוא התרגז ולא רק. התבייש. באמת רצה פעם לעבור, כשלא הלך בעבודה. ואז נהיה נוח, הפחד מנע.
זה שונה.
לא נכון. נעמה הניעה בראש. אותו מנגנון. אנחנו עורמים לפה את כל מה שאין לנו אומץ לחיות.
עמוס הביט בקופסה של גיא.
ואת גיא, אמר.
נעמה עצרה נשימה.
אל תעז.
לא עליו, הרים עמוס ידיים. עלינו. שומרים לו מקום כאילו הוא ילד. והוא כבר בן אדם, חי.
נעמה התיישבה על המזרן, המזרן חרק.
נראה לך שאני לא יודעת? שאלה. אני יודעת. אבל אם אשחרר יישאר לי חלל.
עמוס התיישב מולה, על קופסה קשה.
גם אצלי החלל הזה, אמר. אבל אני לא שומר מכתבים.
נעמה הביטה בקלסר.
זה לא באמת על מאורי, אמרה. אלא זיכרון שפעם הייתי שונה. לפעמים אני מפחדת שהחיים שלי תקועים. לא כי אתה רע כי פשוט הזמן עובר.
עמוס היה בשקט. פתאום ראה את נעמה לא כאשתו הדבקה ב”חדר של גיא”, אלא אישה שפוחדת להודות שמשהו נגמר.
צעדים מהמסדרון. יעל חזרה עם כוסות.
איפה לשים את זה? שאלה על הקלסר. בארון?
נעמה הרימה ראש.
יעל, אמרה בהחלטיות שלא הכיר. את לא אחראית עלינו.
יעל נעמדה, הנהנה בשקט.
לא אחראית. פשוט גם אני פה, ואני צריכה לדעת מה העתיד.
עמוס הסתכל עליה. יעל עמדה זקופה, אבל אגרפה את אצבעותיה בכוח. הבין שגם בשבילה החדר הזה כמו המתנה דרוכה אולי לזה שיגידו לה ללכת כש”יהיה בסדר”.
אנחנו מפנים, אמר עמוס, בוחר מילים. לא כדי לפנות מקום, אלא כדי להתקדם.
נעמה קמה.
עכשיו מחליטים מה יישאר ומה ילך. היום.
עמוס הנהן.
חדר עבודה, פחות תקיף. ומקום אירוח. שגיא יוכל לבוא. ושיעל תוכל לסגור דלת, אם תצטרך.
יעל חייכה:
לא חייבת דלת. אבל לפעמים לשבת בשקט זה חלום.
נעמה שלפה מטר.
נמדוד. אם שמים שולחן מול החלון וספה קטנה פה
עמוס הופתע מהמעשיות, אבל ידע: נעמה תמיד מסתדרת במעשיות.
התחילו לפנות. עמוס גרר שקים החוצה. נעמה מיינה ספרים חלק לתרומה, חלק לסלון. יעל ארזה צנצנות (“שיהיה”).
צנצנות לא צריך, קבע עמוס.
כן צריך, ענתה נעמה. אני עושה ריבות.
עשית לפני שנתיים, עקץ עמוס.
נעמה חייכה.
אולי השנה. אם סוף סוף יהיה איפה לשמור.
עמוס שתק. ידע שמדובר באמת במשהו אחר.
בערב כבר רואים רצפה. הלינוליאום קרוע התנפח. בפינה קופסת תמונות. נעמה התיישבה והתחילה למיין.
עמוס התקרב.
משאירים?
כן, ענתה. אבל בארון, לא מוסתר.
בחרה כמה תמונות. גיא קטן עם כובע, לחיים אדומות. עוד אחת היא ועמוס צעירים, על רקע בניין בבנייה, פעם זה היה “העתיד”.
עמוס לקח תמונה.
חשבנו שיהיה ברור, אמר.
נעמה חייכה עקום.
חשבנו שתמיד יהיה “רזרבה”. בכסף, בזמן, בחדר.
יעל גררה מזוודה שמנעה את המעבר.
מה עושים איתה?
נעמה הסתכלה רגע, אחר כך על עמוס.
פותחים.
עמוס שלף פלייר, סובב את החוט. קליק. המזוודה נפתחה לאט, כאילו מתריסה.
בפנים צעיפים של אמא של נעמה, אלבום ישן, מכתבים, ולמטה שמיכת תינוק קטנה, מקופלת.
נעמה חיבקה אותה אל החזה.
זה שלי. חזרתי עם זה מבית החולים.
עמוס הרגיש הקלה. לא סוד, לא פצצה סתם זיכרון קטן.
משאירים?
נעמה הנהנה.
אבל לא את כל המזוודה. רק קופסה קטנה, למדף למעלה. לזכור, לא לגור בזה.
יעל בזהירות:
ולרשום תווית, שלא נשבור שוב את הראש.
עמוס הביט לעבר נעמה. היא חייכה.
כן. “של אמא”. וזהו.
ארזו שמיכה, אלבום, מכתבים. השאר נעמה זרקה. עשתה זאת בזהירות, בלי דמעות, אבל עם החלטה.
כשהקופסה הייתה מוכנה, עמוס טיפס על שרפרף, הניח אותה על ראש המדף “פינת זיכרון”, כך נעמה קבעה. המדף אמור להכיל תיקים עונתיים, לא יותר.
חוק, אמרה כשהתיישבו לנוח. אם משאירים רושמים תאריך, עוד שנה חוזרים לבדוק. שלא נאסוף ביצה עכורה.
תאריך? התפלא עמוס.
כן. אחרת זה בוץ. וגם מי שמשאיר “אולי” אומר למה. לא דוחף בשקט.
יעל הוסיפה בשקט:
ושואל את אחרים.
עמוס הנהן.
למחרת עמוס קילף את הלינוליאום הישן, הוציא לפח. הידיים כאבו, הגב תפוס, אבל הראש שקט. נעמה שיפצה קירות, אפורה מאבק שפכטל. יעל ניגבה חלון ואדן, מורידה שכבות של לכלוך.
בערב התקינו מנורה חדשה. עמוס על סולם, נעמה מעבירה אזולציה, יעל מאירה בפנס כי עדיין אין בכל החדר חשמל.
תפעיל, קראה נעמה.
עמוס לחץ בארון חשמל. אור מלא, לא רועד. החדר כבר לא רזרבי סתם חדר.
הכניסו שולחן מתחת לחלון. עמוס שם את הלפטופ שפעם גר במטבח. נעמה קנתה ספה-מיטה קטנה מחנות ברמת גן. יעל הניחה מנורת שולחן ליד הקופסה “של אמא”.
עמוס הוציא את השקית האחרונה. בחדר מדרגות עמד, הקשיב. בדירה היה שקט אבל שקט שחי. נכנס, סגר הדלת, ראה את נעמה בחדר החדש. עמדה ליד החלון, הביטה בשולחן.
נו? שאלה.
נעמה הסתובבה.
מרגיש כמו התחלה, חייכה.
יעל, בדרכה למטבח, עצרה בדלת.
אם גיא יבוא, אמרה, אני מתפנה.
נעמה נענעה בראש.
אין צורך. זה לא “שלו” ולא “שלנו”. זה יחד. העבירה עיניים לעמוס. ואם מישהו ירצה ללכת או להישאר נדבר. לא נשים בקרטון.
עמוס כיבה את האור במסדרון, השאיר את החדר מואר. הביט על כתם האור החדש, על השולחן, על הספה, על הקופסה הפשוטה למעלה.
סגרנו, אמר.
נעמה חייכה, וכשיצאה, יישרה קלות את המנורה על המדף. תנועה קטנה, אבל הפעם הייתה בה הבטחה קדימה לא החזקה בעבר, אלא דאגה למה שיבוא.
