חדר נוסף
עמוס הניח על הרצפה במסדרון שני גלילי טפט, וללא שטרח לחלוץ נעליים, דחף בכתפו את הדלת ל”חדר הרזרבי”. הדלת נתקלה במשהו רך ונעצרה באמצע, לא נפתחת עד הסוף. הוא נשף עמוקות ומשך חזק יותר, מרגיש איך מתעצבן עם כל משיכה, עצבנות שנגררה איתו כל היום מהעבודה.
הנה, אמר, אף שבדירה, מלבדו, עדיין אף אחד לא יצא מהמטבח. שוב פעם.
בחדר הצטברו שקים עם בגדים, קופסאות מקרטון מהתקנים ישנים, מזרן ישן שנשען על הקיר, וכוננית עמוסה בקופסאות שימורים, ספרים וחוטי חשמל. בין כל אלה היה מעבר צר אל החלון, ועל אדן החלון נח קרטון עם קישוטי חנוכה מאובקים.
תמר הופיעה מאחוריו, מנגבת את ידיה במגבת מטבח.
כבר קנית את הטפט? שאלה, ובעיניה לא הביטה על הגלילים, אלא פנימה לחדר, כאילו בודקת אם צמח שם משהו חדש מאז אתמול.
קניתי. וגם צבע. וגם שפכטל. עמוס הניח את הגלילים לקיר במסדרון, שלא יפריעו. אבל קודם צריך לפתוח בכלל את הדלת.
תמר התכופפה בשתיקה, תפסה את שפת השק וגררה אותו חצי מטר. הדלת השתחררה.
בוא כבר כמו שצריך, אמרה. היום מפנים הכל. מחר קירות. וזהו. בלי “אחר כך”.
עמוס הנהן, אף שבפנים הרגיש שוב את אותו קושי מוכר. “אחר כך” היה הפתרון המשפחתי שלהם בשביל לא לריב. כל זמן שהחדר היה “של אף אחד”, לא היה חייבים להחליט בשביל מי.
מהמטבח נשמע קולה של מרים:
אני אעזור, רק תגידו מה מותר להזיז.
מרים גרה איתם כבר שנה שנייה, מאז שאיבדה את אמא שלה ומכרה את החדר בדירה שיתופית. הייתה מסודרת, עדינה, ונוכחותה בדירה הייתה כמו שכבת אוויר נוספת: לא מפריעה, אבל משנה שגרות קטנות.
הכל אפשרי, אמרה תמר מהר מידי, ואז תיקנה: כמעט הכל.
עמוס נכנס לחדר, מדלג בזהירות מעל קרטון שרשום עליו “חוטים”. אחז במזרן שעמד על קצהו וניסה להזיזו, כשהוא נתקע בידית של מזוודה ישנה.
תחזיקי, פנה לתמר.
היא תמכה במזרן, ועמוס שלף את המזוודה. הייתה כבדה, הפינות שלה שחוקות, ועל המנעול כרוכה חתיכת חוט ברזל.
של מי זה? שאל.
תמר הביטה והסיטה את עיניה.
של אמא שלי. אמרה זאת כמעט בלחש, כמעט כדי שהמזוודה לא תשמע.
מרים נכנסה, מחזיקה ערימת עיתונים, קשורים בחוט.
לזרוק? שאלה.
עיתונים כן, אמר עמוס. רק לשים בשק שיהיה קל להוציא.
הוא הניח את המזוודה על הרצפה ליד הדלת. החוט ברזל היה מהודק, ועמוס ליטף אותו באצבע, בודק אם אפשר לשחרר. תמר הבחינה.
אל, אמרה. אחר כך.
עמוס הסתכל עליה.
תמר, סיכמנו, היום.
היא קימצה שפתיים, הרימה את קופסת הקישוטים מהחלון ולקחה החוצה, כאילו הדחיפות של החפצים קודמת לשיחה.
מרים, לא מפריעה, פתחה שקית פח והחלה לדחוס את העיתונים בתוכה. הרעשים של הנייר העציבו את עמוס יותר מהמראה של כל החדר.
הרים קופסה ראשונה, עליה כתוב “גיא. בית ספר”. הייתה סגורה בסלוטייפ, שכבר התקלף מעט. פתח את הקופסה. בפנים מחברות, יומן, כמה תעודות, סרגל פלסטיק, ומעל כולם חולצה קטנה עם מספר בגב.
עמוס קפא. חולצת ילדים, אבל כבר לא לקטנים מאוד. בדיוק לאותו גיל בו ילד כבר פחות מתבייש בבגדים צבעוניים.
זה התחיל.
תמר ניגשה והציצה.
אל תיגע בזה, אמרה בלחש.
למה? שאל עמוס. הרי בכל מקרה…
הוא לא השלים. המילים “הוא כבר לא יחזור” היו קשות מדי, אפילו אם רק חשב עליהן.
מרים הרימה מבטה מתוך שקית האשפה.
גיא התקשר אתמול, אמרה בעדינות. שמעתי אותך מדברת איתו.
תמר נענעה בחדות.
האזנת?
לא, מרים הרימה ידיים. פשוט… שמעתם חזק. הוא בירר מה שלומך.
עמוס הרגיש איך הכל מתהפך בפנים. גיא, הבן שלהם, גר בעיר אחרת, עובד, שוכר דירה. מגיע לעיתים רחוקות, וכל ביקור שלו היה הפקה שתמר התכוננה אליה שבועות מראש. עבור תמר החדר הזה היה “החדר שלו”, אם כי מזמן כבר אין בו מיטה.
אז? שאל עמוס. מתכנן להגיע?
תמר משכה כתפיים.
אמר “אולי באביב”. אמרה בקור רוח, כאילו זה ציטוט ששמעה פעמים רבות מדי.
עמוס הניח את הקופסה, לא סגר את המכסה. החולצה המשיכה לשכב שם, כמו תזכורת.
אנחנו עושים פה משרד, אמר. נמאס לי לעבוד בפינת האוכל. נמאס לי שאין לי דלת לסגור.
תמר הביטה בו כאילו הציע עכשיו לזרוק משהו חי.
משרד, חזרה אחריו. ואם הוא יבוא? איפה הוא יישן?
על הספה בסלון, כמו כולם, ענה עמוס. הוא כבר לא ילד.
מרים השתעלה.
אפשר לקנות כורסה מתקפלת, הציעה. או ספה קטנה. יש כאלה צרות.
עמוס רצה לומר שזה לא הספה. זו העובדה שתמר שומרת על החדר הזה כהבטחה שהוא אף פעם לא נתן.
הוא פתח את השק הבא. בפנים ג’קטים ישנים, צעיפים, שמיכות פליז. שלף מהקרקעית כלים: פטיש, מברגים, מטר, קופסת ברגים.
זה שלי, אמר, שמח שמצא משהו מובן וברור.
תמר הנהנה.
את זה משאירים. אמרה כאילו עשתה לו טובה.
מרים מצאה שולחן מתקפל בפינה וניסתה לפתוח אותו.
מתנדנד, אמרה.
לזרוק, ענה עמוס.
רגע, קפצה תמר. עדיין…
עדיין מה? הסתובב אליה עמוס. עדיין יכול לעמוד ולאסוף אבק? תמר, אנחנו לא מוזיאון.
המילים ברחו, מיד הצטער. תמר השפילה מבט, החלה לאסוף ספרים אל קופסה בלי להביט בשמות.
אני לא מוזיאון, לחשה. אני פשוט…
נשתתקה. עמוס ראה איך אצבעותיה רועדות כשהיא סוגרת את הקופסה. רצה לגשת אליה, אבל בדיוק אז מרים שלפה תיקיה שטוחה מקרטון מאחורי הכוננית.
יש פה מסמכים, אמרה. לא יודעת לאן.
התיקיה הייתה עם שרוכים. עמוס פתח, ובפנים ערימה של מכתבים וכמה תמונות. המכתב העליון בכתב ידה של תמר, אבל מופנה למישהו אחר.
עמוס הרגיש את כפות ידיו מצטננות.
מה זה? שאל.
תמר הרימה מבט. לרגע עייפות חלפה על פניה, ואז נעמדה זקופה.
ישן, אמרה.
של מי? אחז עמוס במכתב כאילו הוא בוער.
מרים הבינה שעדיף להתרחק, נסוגה לדלת.
אני… אכין תה, אמרה ויצאה.
עמוס נשאר עם תמר בחדר, בין קופסאות ואבק, ופתאום הבין השיפוץ כבר התחיל, אבל לא על הקירות.
מאורי, אמרה תמר בלי לחכות שישאל. אתה זוכר אותו.
עמוס זכר. מאורי היה בן כיתתה, מישהו שיצאה איתו לפני עידן ועידנים. אחר כך נישאו, ילדו את גיא, חיו כמו כולם. מאורי צץ מדי פעם בשיחות, שם מהעבר שלא כבר לא חשוב.
למה זה פה? שאל עמוס.
תמר משכה כתף.
כי לא הצלחתי לזרוק. כי זה… חלק ממני.
ואת מחזיקה את זה בחדר שאסור לנו לגעת בו, אמר עמוס. כמו כל דבר אחר.
תמר ניגשה ולקחה את התיקייה מידיו.
תפסיק להעמיד פנים שאתה תמיד חזיתי, אמרה. גם לך יש שם את הטופס להעבר לעיריה, שמעולם לא שלחת. ראיתי.
עמוס מצמץ.
איזה טופס?
עבודה בתל אביב. הדפסת, חתמת, והחבאת. דיברה ברוגע, אבל הרוגע היה טעון. וגם אצלך היה “אחר כך”.
עמוס חש איך הכעס עולה, וגם הבושה. באמת פעם רצה לעבור לעבודה אחרת כשבעבודה הישנה הכל נמאס. אחר כך הסתדר, אחר כך פחד לשנות.
זה שונה, אמר.
זה אותו דבר, הניעה ראשה. אנחנו דוחפים לפה הכל. אתה את התוכניות שלך, אני את הפחדים שלי.
עמוס הביט בקופסה הפתוחה עם המחברות של גיא.
וגם את גיא, אמר.
תמר נשמה עמוק.
אל תעז.
זה לא עליו, הרים ידיים. זה עלינו. אנחנו שומרים לו מקום כאילו הוא ילד. והוא כבר חי חיים משלו.
תמר התיישבה על קצה המזרן, שלא הספיקו להזיז. המזרן חרק תחתיה.
אתה חושב שאני לא מבינה? שאלה. ברור שאני מבינה. אבל אם אני אפסיק להחזיק יהיה לי… ריק.
עמוס התיישב מולה, על קופסה קשה.
גם לי ריק, אמר. אבל אני לא שומר מכתבים.
תמר הביט בתיקייה שעל ברכיה.
אתה חושב שזה עליו? שאלה. זה על זה שפעם הייתי מישהי אחרת. ולפעמים אני מפחדת שאולי בחרתי לא נכון. לא בגללך. בגלל שהחיים… הם פשוט עוברים.
עמוס שתק. ראה פתאום את תמר לא כאשתו המפוחדת על “החדר שלו”, אלא כאישה שפוחדת להודות שיש דברים רבים שלא יחזרו.
במסדרון נשמעו צעדים. מרים חזרה עם ספלים, הניחה אותם על אדן החלון בחדר.
לא יודעת אם לשים את זה בארון, אמרה על התיקייה.
תמר הרימה עיניים.
מרים, אמרה בפתאום תקיפות. את לא חייבת לתקן אותנו.
מרים קפאה ואז הנהנה.
אני לא מתקנת, אמרה בלחש. אני פשוט… גרה פה. וגם לי חשוב לדעת מה קורה.
עמוס הביט בה. מרים עמדה בפתח, זקופה, אך ידיה אחזו זו בזו עד שהפרקים הלבינו. הבין שלמרים החדר הנוסף היה גם הוא ציפייה אולי למישהו שיבקש ממנה לפנות, כש”החיים האמיתיים” יחזרו.
אנחנו עושים פה חדר, אמר עמוס, מנסח מילים בקפידה. לא כדי להוציא מישהו. כדי… לחיות.
תמר התרוממה.
כך, הציעה. היום מחליטים מה ישאר כאן, ומה לא.
עמוס הנהן.
משרד, אישר, אך הפעם בעדינות. וגם מקום לאורח. שגיא יוכל להגיע. וגם שמרים תוכל לסגור את הדלת, אם היא צריכה.
מרים הרימה עיניים.
לא צריכה לסגור, אמרה, ואז הוסיפה: לפעמים נחמד סתם לשבת בשקט.
תמר לקחה את המטר מהסט כלים.
בואו נמדוד, אמרה. אם נשים שולחן ליד החלון, וספה צרה לאורך הקיר…
עמוס הופתע איך היא עברה למעשה מיד. ידע תמר תמיד נרגעה דרך מעשים.
הם התחילו למיין. עמוס הוציא במסדרון את שקים הבגדים. תמר מיינה ספרים: חלק לקופסה “לתת”, חלק למדף שבסלון. מרים דחסה צנצנות ומכסים לשקיות (“פתאום נצטרך”).
צנצנות לא צריך, אמר עמוס.
צריך, התנצחה תמר. אני עושה בהן ריבה.
עשית ריבה לפני שנתיים, אמר.
תמר הביטה בו.
אולי אכין השנה. אם יהיה איפה לשים.
עמוס שתק. הבין המחלוקת על הצנצנות היא בכלל לא על צנצנות.
בערב כבר ראו רצפה. הלינוליאום הישן תפח, חתוך בסדקים. בפינה מצאו קופסה עם תמונות. תמר התיישבה והחלה למיין.
עמוס התקרב, כרע לידה.
את זה משאירים? שאל.
כן, אמרה. אבל לא כאן במקום נגיש, לא כמסתור.
בחרה כמה וצידה. באחת גיא קטן, בכובע, לחיים אדומות. בשנייה שניהם, צעירים, מול אתר בנייה, זה שהיה “העתיד”.
עמוס הביט בתמונה.
אז היינו בטוחים שהכל ברור, אמר.
תמר חייכה.
אז היינו בטוחים שתמיד יהיה לנו רזרבה של כוח, של זמן, של חדר.
מרים הביאה מהמסדרון את המזוודה.
חוסם מעבר, אמרה. מה עושים איתה?
תמר הביטה במזוודה, אחר כך בעמוס.
פותחים, הכריזה.
עמוס שלף פלייר מהסט, שחרר את החוט. המנעול נפתח בצליל חד, המזוודה נפתחת בכבדות.
בפנים היו חפצי אמא: מטפחות, אלבום ישן, כמה מכתבים, למטה שמיכת תינוק מקופלת.
תמר הרימה את השמיכה, החזיקה נהדקת אל החזה.
זה שלי, אמרה. חזרתי איתה מבית החולים.
עמוס הרגיש איך משהו משתחרר בלבו. ציפה למצוא משהו קשה, קיבל משהו פשוט.
משאירים? שאל.
תמר הנהנה.
אבל לא את הכל. בחנה. נכניס לקופסת זיכרון קטנה במדף העליון. לזכור לא לגור בזה.
מרים בזהירות:
אפשר לרשום? שלא ישכחו.
עמוס הביט בתמר, היא הנהנה.
נרשום, הבטיחה. “של אמא”. וזהו.
סידרו בקופסה את השמיכה, אלבום, כמה מכתבים. השאר מויינה חלק זרקה. עמוס ראה כמה קשה לה, אבל היא עשתה זאת באיטיות, בלי דמעות.
כשסיימו, עלה עמוס על שרפרף והניח את הקופסה על המדף העליון של הכוננית שהחליטו להשאיר. הכוננית עמדה עכשיו ליד הקיר הרחוק, תוכננה להיות “פינת זיכרון”, כמו שתמר אמרה. במדפים התחתונים מסמכים וחפצים עונתיים, לא יותר.
חוק, אמרה תמר כשישבו לנוח. כל מה שמניחים כאן רושמים ושמים תאריך. כל שנה בודקים שוב.
עמוס הופתע.
תאריך? שאל.
כן. שלא יהפוך לביצה. הביטה בו. ועוד אם מישהו רוצה להשאיר משהו “ליתר ביטחון”, אומר למה. לא מחביא.
מרים לחשה:
וגם שואל את האחרים.
עמוס הנהן.
מסכים.
למחרת הסיר עמוס את הלינוליאום הישן, גלגל וזרק לפח. הידיים כאבו, הגב כאב, אבל בפנים היה שקט. תמר שפשפה קירות, סיד לבן על האף, מרים שטפה את החלון והאדן.
בערב התקינו מנורה חדשה. עמוס עמד על סולם, חיבר חוטים, תמר הביאה סרט בידוד, מרים האירה בפנס.
תדליק, אמרה תמר.
עמוס הוריד קומקום, לחץ על המפסק. האור נדלק, אחיד, ברור. החדר נהיה אחר לא רזרבי, סתם רגיל.
סידרו את השולחן ליד החלון, הניח עמוס עליו את הלפטופ שעד כה היה עובר מהמטבח לסלון. תמר הביאה ספה צרה המתקפלת, מרים הציבה מנורת שולחן קטנה ליד קופסת “של אמא”.
עמוס פינה את שק הזבל האחרון. על המדרגות עצר, האזין. בדירה היה שקט, אבל לא ריק. חזר וסגר את הדלת, ראה את תמר בחדר החדש עומדת, מביטה בשולחן.
נו, שאל.
תמר הסתובבה.
מרגיש כמו חיים, אמרה.
מרים חלפה בפתח.
אם גיא יבוא, אמרה, אני אפנה לו.
תמר הנידה בראשה.
אין מה לפנות. זה לא “שלו”, וזה לא “שלנו”. של כולנו. הביטה בעמוס. ואם מישהו ירצה לעזוב או להישאר נדבר. לא נשמור בבטן.
עמוס כיבה את האור במסדרון, השאיר את האור דולק בחדר. הביט בשטף האור על הרצפה, בשולחן ליד החלון, בספה, בקופסה מסודרת על המדף העליון.
סיכמנו, אמר.
תמר הנהנה, וכשיצאה, סידרה בקפידה את המנורה על הכוננית, שתעמוד ישר. הייתה בזה תנועה קטנה, אבל חדשה לא שמירה על העבר, אלא דאגה למחר.
