חדר הספר
אליאב הניח על הרצפה במסדרון שני גלילים של טפט, ובמגפיו הדחף בכתפיו את דלת “החדר הרזרבי”. הדלת נתקלה במשהו רך ולא נפתחה עד הסוף. הוא נשף והפעיל עוד כוח, מרגיש איך ההתרגזות שבלטה בו לאורך כל היום בעבודה עולה מחדש בגרון.
הנה זה שוב, מלמל, על אף שבדירה חוץ ממנו אף אחד עוד לא יצא מהמטבח. עוד פעם.
בחדר עמדו שקי בגדים, קופסאות מקרטון ישנות, מזרן ישן שנשען על הקיר, וכוננית עמוסה בצנצנות, ספרים וחוטי חשמל. בין כל אלה היה מעבר צר אל החלון, ובאדן עמד קופסא מאובקת עם קישוטי חנוכה ישנים.
דבורית צצה מאחוריו, ניגבת ידיים במגבת.
כבר קנית את הטפטים? שאלה, ובעיניה לא התבוננה בגלילים אלא אל החדר כאילו לוודא שלא צמח שם עוד משהו בלתי מוכר.
קניתי. וקניתי גם צבע. ושפכטל. אליאב השעין את הגלילים על הקיר במסדרון, שלא יפריעו. אבל קודם צריך לפחות לפתוח את הדלת.
דבורית רכנה בלי מילה, אחזה בשפת השק וגררה את השק חצי מטר. הדלת התרצתה.
בוא נסכים כמו בני אדם, אמרה. היום מסדרים. מחר קירות. וזהו. בלי “אחר כך”.
אליאב הנהן, אף שבפנים שוב התרומם אותו רגש התנגדות מוכר. “אחר כך” היה הדרך שלהם בכלל לא להתווכח. כל עוד החדר לא היה של אף אחד, לא צריך להחליט עבור מי הוא.
קולה של עטרת בקע מהמטבח:
אני אעזור, רק תגידו מה מותר להזיז.
עטרת גרה איתם כבר שנתיים, מאז שאיבדה את אמא שלה ומכרו את הדירה בחולון. היא הייתה מסודרת, שקטה, והנוכחות שלה תמיד הורגשה כמו שכבת אוויר נוספת: לא מפריעה, אבל משנה הרגלים ישנים.
אפשר הכל, אמרה דבורית מהר מדי. אחר כך תיקנה, כמעט הכל.
אליאב נכנס לחדר, מדלג בזהירות מעל קופסה עליה כתוב “חוטים”. הוא אחז במזרן שעמד אנכית, וניסה למשוך. המזרן התחכך בידית מזוודה ישנה.
תחזיקי, אמר לדבורית.
היא תמכה במזרן, והוא שלף את המזוודה. הכובד שלה היה מוכר, פינותיה שחוקות, ועל המנעול חוט ברזל מסובב.
של מי זה? שאל.
דבורית העיפה מבט והסיטה עיניים.
של אמא, ענתה, כאילו המזוודה עצמה יכולה לשמוע.
עטרת נכנסה כשבידיה ערימת עיתונים קשורה בחוט.
לזרוק את זה? שאלה.
עיתונים כן, אמר אליאב. רק לשים בשק, שלא יתפזרו.
הוא העמיד את המזוודה ליד הדלת. הברזל היה מהודק, ואליאב ליטף אותו באצבע, בודק אם אפשר לפתוח. דבורית הבחינה.
אל תפתח, אמרה. אחר כך.
אליאב הרים עיניים.
דבורית, סיכמנו היום.
היא קימטה שפתיים, לקחה מאדן החלון את קופסת הקישוטים ויצאה למסדרון, כאילו יש בזה עניין רב מהדיבור.
עטרת, לא מתערבת, פתחה שק פח, ושמה בו את העיתונים. רשרוש הנייר הרגיז את אליאב מהמחזה כולו.
הוא חטף קופסה אקראית. עליה נכתב “עמיחי. בית ספר”. הסלוטייפ כמעט ניתק. אליאב פתח מכסה. בפנים: מחברות, יומן, תעודות, סרגל פלסטיק, ולמעלה גופיית כדורגל קטנה עם מספר.
אליאב קפא. הגופיה הייתה של ילד שכבר איננו ילד, כזה שלא מתבייש בצבעים בולטים.
זו החל לומר.
דבורית התקרבה, הציצה.
אל תיגע, לחשה.
למה? שאל. הרי גם ככה…
הוא לא השלים. המילים “הוא לא יחזור” היו גסות מדי, גם אם חשב עצמו לחשוב אותן.
עטרת הרימה עיניים מהשק.
עמיחי התקשר אתמול, אמרה בזהירות. שמעתי שדבורית מדברת איתו.
דבורית הסתובבה בבת אחת.
הקשבת?
לא, עטרת הרימה את כפות ידיה. דיברתם חזק. הוא שאל מה שלומך.
אליאב חש שנפשו נסדקת. עמיחי, בנם, גר בירושלים, עובד, שוכר חדר. לעיתים נדירות בא לבקר, וכל ביקור הפך למאורע של ממש, כזה שדבורית התכוננה לו כמו לבחינה. החדר הרזרבי היה עבורה “החדר שלו” אף שכבר מזמן אין בו מיטה.
אז? שאל אליאב. הוא יבוא?
דבורית משכה כתפיים.
אמר: “אולי באביב”. אמרה כמו שחקנית שמצטטת, כבר שחוק.
אליאב הניח את הקופסה ברצפה בלי לסגור מכסה. הגופיה נשארה למעלה, כמו תוכחה.
עושים ממנו חדר עבודה, אמר. נמאס לי לעבוד במטבח. נמאס שאין לי דלת לסגור.
דבורית הביטה בו כאילו הציע לזרוק משהו חי.
חדר עבודה, חזרה. ואם הוא יבוא? איפה יישן?
על הספה בסלון, כמו כולם, אמר. הוא כבר לא ילד.
עטרת השתעלה:
אפשר לקנות כורסא נפתחת, הציעה. יש כאלה קטנות.
אליאב רצה לומר שזה לא הכורסא. אלא שדבורית מחזיקה בחדר ליתר ביטחון, הבטחה שמעולם לא הבטיח.
הוא פתח שק נוסף. בפנים: מעילים ישנים, צעיפים, שמיכות. קצה השק הכיל תיק עם כלי עבודה: פטיש, מברגים, סרט מדידה, קופסה עם ברגים.
זה שלי, שמח פתאום על משהו מוכר.
דבורית הנהנה.
את זה נשאיר, אמרה, כאילו עשתה לו טובה.
עטרת מצאה בפינה שולחן מתקפל וניסתה לפרוס אותו.
הוא רועד, קבעה.
לזרוק, פסק אליאב.
דבורית קפצה:
חכה. הוא עוד…
עוד מה? אליאב הסתובב. עוד יכול לעמוד ולאסוף אבק? אנחנו לא מוזיאון.
הדברים נפלטו והוא התחרט. דבורית השפילה עיניים וערמה ספרים לקופסה, לא בודקת שמות.
אני לא מוזיאון, לחשה. אני רק
השתתקה. אליאב ראה את אצבעותיה רועדות כשהניחה מכסה.
הוא רצה לגשת, אבל באותו רגע עטרת שלפה מתא כוננית קלסר קרטון צר.
כאן ניירות, נדנדה בידיה. לא יודעת לאן.
קלסר עם סרטים קשורים. אליאב לקח, פתח. בתך: מכתבים, תמונות ישנות. בראש הערימה כתב ידה של דבורית, אך המכתב אינו מופנה אליו.
אליאב הרגיש קור בידיו.
מה זה? שאל.
דבורית הרימה עיניים. עייפות חלפה בתווי פניה, ואז יישרה מבט.
משהו ישן, אמרה.
של מי? אחז אליאב במכתב, כאילו יכול לשרוף אותו.
עטרת נסוגה בלחישה:
אני, נדמה לי, אכין תה, יצאה.
נשארו שניהם, בין ארגזים ואבק, פתאום מבינים שהשיפוץ כבר התחיל, לא בקירות.
מאביאל, אמרה דבורית, עוד לפני ששאל. אתה זוכר אותו.
כן, הוא זכר. מאביאל היה ידיד מהאוניברסיטה, מישהו שפעם הייתה איתו לפני אליאב. אחרי כן נישאו, נולד עמיחי, חיו כמו כולם. מאביאל מדי פעם עלה בשיחות, שם שלא נישא בו דבר.
למה לשמור? שאל.
דבורית משכה כתפיים.
לא הצלחתי לזרוק. זה חתיכה ממני.
וגם את זה את שמה בתוך החדר שלא נוגעים בו, אמר אליאב. כמו כל השאר.
דבורית נגשה ולקחה ממנו את הקלסר.
אל תחשוב שאתה כזה ישיר, אמרה. מצאתי אצלך את הטופס להעתקה עבודה שתמיד דחית. ראיתי.
אליאב מצמץ.
איזה טופס?
לעבודה בתל אביב. הדפסת, חתמת, והחבאת. גם אתה “אחר כך”.
הוא הרגיש איך הזעם גואה, וגם בושה. באמת רצה פעם לעזוב כשלא היה קל. אחרכך השתפר, ואחרכך פחד לשנות.
זה לא אותו דבר.
זה בדיוק. קבעה. כל מה שלא מתאים נדחק לפה. אתה- תכניות, אני- פחדים.
אליאב הביט בקופסה עם מחברות עמיחי.
ועמיחי גם, לחש.
דבורית נשמה בחדות.
אל תגיד.
אני לא עליו, הרים ידיים. עלינו. אנחנו משאירים לו מקום, כאילו הוא ילד. והוא כבר חי אחרת.
היא התיישבה על קצה המזרן, שלא ספיקו להסיר. המזרן חרק.
אתה חושב שאני לא מבינה? עצמה עיניים. אני מבינה. אם אפסיק להחזיק, יישאר לי ריק.
אליאב התיישב מולה, על קופסה קשה.
גם לי ריק. רק שאני לא אמיץ להחזיק מכתבים.
דבורית בחנה את הקלסר שבידיה.
אתה חושב שזה עליו? זה עליי- הייתי פעם מישהי אחרת. ולפעמים אני פוחדת שכל מה שהיה לא יחזור. לא כי אתה רע. כי החיים הולכים.
הוא שתק. פתאום ראה בה משהו שונה לא רק אשתו הנאחזת בחדר, אלא אישה שפוחדת לאבד מה שכבר נגמר.
בקצה המסדרון נשמעו צעדי עטרת, חזרה עם כוסות והניחה על עדן החלון.
לשים את זה בארון? הצביעה על הקלסר.
דבורית הרימה מבט.
עטרת, אמרה בנחישות חדשה. את לא חייבת להציל אותנו.
עטרת נעצרה, אחרכך הנהנה.
אני לא מצילה. רק גרה פה. גם אני רוצה להבין לאן.
אליאב הביט בה. עטרת עמדה בפתח, גו זקוף, אבל ידיה לחוצות אחת לשנייה עד שהלבינו הפרקים. פתאום הבין גם לה החדר הרזרבי היה ציפייה, שמא יידרשו ממנה לעזוב כש”החיים יחזרו”.
עושים חדר, בחר בקפידה. לא כדי להדחיק מישהו. כדי לחיות.
דבורית קמה.
אז כך, קבעה. היום מחליטים מה יהיה כאן ומה לא.
אליאב הנהן.
חדר עבודה, חזר, ברוך יותר. ומקום אורחים. כדי שעמיחי יבוא. וגם לעטרת שתוכל לסגור אם תרצה.
עטרת הרימה עיניים.
אני לא צריכה לסגור, היססה, אולי לפעמים רק לשבת בשקט.
דבורית שלפה סרט מדידה מהתיק.
מודדים. הכריזה. שולחן ליד החלון, ספה לאורך הקיר
אליאב הופתע כמה מהר הפכה לעשייה. תמיד יכלה להפסיק לחשוב כשמתקדם משהו מעשי.
התחילו לפרק. אליאב העביר למסדרון שקי בגדים. דבורית מיינה ספרים: חלק לקופסה “לתרום”, חלק למדף בסלון. עטרת הכניסה לצנצנות וקופסאות מכסה “שיהיה”.
בטוח צריך את הצנצנות? שאל.
בטח, ענתה דבורית. אני עושה ריבה.
לא עשית שנתיים, העיר.
אולי אעשה, אם יהיה מקום לשמור.
אליאב שתק. הבין, זה לא על הצנצנות.
בערב, כבר היה אפשר לראות את הריצוף הישן. בפינה נמצאה קופסת תמונות. דבורית התיישבה למיין.
אליאב התקרב.
את זה שומרים?
כן. אבל במקום אחר. רוצה שזה יהיה גלוי, לא מוסתר.
בחרה כמה צילומים ששמרה בנפרד. עמיחי קטן, עם כובע וצוואריים אדומים. בתמונה אחרת שניהם, פעם צעירים, על רקע בית שבנו אז ונראה כמו עתידם.
אליאב החזיק תמונה.
באמת חשבנו שהכול יהיה פשוט, אמר.
דבורית חייכה קמעה.
שחשבנו שיהיה לנו רזרבה כוחות, זמן, חדר.
עטרת חזרה עם המזוודה.
היא סוגרת את המעבר. מה עושים איתה?
דבורית הביטה בה, ואז באליאב.
פותחים, פסקה.
אליאב שלף פלאייר, פתח את החוט. המנעול נפתח בכבדות, כאילו התנגד.
בתוך: צעיפים של אמא, אלבום ישן, מכתבים, ומתחת שמיכת תינוק.
דבורית חיבקה את השמיכה, עצמה עיניים.
זה שלי, אמרה. חזרתי בה מהבית חולים.
אליאב הרגיש הקלה. לא סוד מפחיד, אלא זיכרון פשוט.
משאירים?
דבורית הנהנה.
אבל לא את הכול. קופסה קטנה, ותהיה למעלה. לזכור לא להיאחז.
עטרת בזהירות:
אולי תכתבי עליה שלא נשכח?
דבורית הנהנה.
נרשום, “של אמא”, וזהו.
העבירו לקופסה את השמיכה, האלבום, מכתבים. השאר חלק זרקה. היה קשה, אך עשתה זאת בשקט.
כשהקופסה הייתה מוכנה, אליאב טיפס על שרפרף והניח למעלה על כוננית “פינת הזיכרון”. במדפים התחתונים: תיקים ומעט עונתיות. לא יותר.
חוק, קבעה דבורית כישבו לנוח. אם משהו נכנס כותבים מה, קובעים מועד בחינה מחדש כל שנה. לא לשקוע בו.
אליאב הופתע.
בחינה?
כן. שלא נהפוך לביצה. וחוץ מזה אם מישהו רוצה לשמור משהו “למקרה”, אומר למה.
עטרת לחשה:
וגם שואל את כולם.
מסכים.
למחרת: אליאב משך את הריצוף הישן וזרק. ידיו כאבו, גבו כאב אך נפשו רגועה. דבורית שפכטלה, עטרת ניקתה חלון.
בערב מנורה חדשה. אליאב עמד על סולם, דבורית נתנה בידוד, עטרת החזיקה פנס.
תדליק, אמרה דבורית.
אליאב לחץ בארון. אור נתלה, אחיד. החדר השתנה כבר לא “רזרבי”, אלא פשוט חדר.
הכניסו את השולחן ליד החלון. המחשב נדד מהמטבח. דבורית קנתה ספה שנפתחת. עטרת הביאה מנורת שולחן קטנה, שמה ליד “של אמא”.
אליאב השליך אחרון את השק. במדרגות עצר, האזין. היה שקט אבל לא ריק.
חזר, סגר אחריו את הדלת, ראה את דבורית בחדר החדש. עמדה ליד החלון, מביטה בשולחן.
נו? שאל.
דבורית הסתובבה.
מרגיש כמו חיים, אמרה.
עטרת חלפה בדלת.
אם עמיחי יבוא, אמרה, אפנה.
דבורית נדה בראשה.
אין מה לפנות. זה כבר לא “שלו” ולא “שלנו”. של כולנו. הביטה באליאב. ואם מישהו ירצה ללכת נדבר. לא נדחק.
אליאב ניגש לכפתור, כיבה את האור במסדרון השאיר אור בחדר. ראה את כתם האור על הריצוף, את השולחן, הספה, את הקופסה על המדף.
סיכמנו, אמר.
דבורית הנהנה, וכשיצאה סידרה מעט את המנורה על המדף תנועה קטנה, אבל חדשה: לא הגנה על העבר, אלא דאגה למחר.
