לפני שנים רבות, ישבנו אני ודינה ושוחחנו על כל הפרטים, עד שהחלטנו לעבור לגור יחד. ולמה לא בעצם? ראינו כל-כך הרבה יתרונות ברעיון שלנו:
שתינו היינו לבד. בגיל שישים, כבר לא פשוט למצוא בן זוג, ואם יש מזל תמיד אפשר לסדר את נושא הדירה. הילדים והנכדים גרים רחוק. גם המשפחה רק תשמח שסבתא לא משתעממת. כשהיינו צעירות, חלקנו דירה שכורה בירושלים. אז עדיין היה לי ילד קטן, ובכל זאת הסתדרנו, למרות שלשתינו היו אופי לא פשוט. לא היה לנו משעמם ניקינו יחד, בישלנו, המצאנו לעצמנו פעילויות תרבות שלא נשהה יותר מדי בבית.
יציבות כלכלית תמיד הייתה שיקול חשוב עבורנו. ההוצאות יתחלקו, והרווח מהשכרת הדירה יוסיף להכנסה. נשאר אפילו עם עודף בשקלים! ועוד משהו דאגה מלאה. אם מישהי חולה, תמיד יש מי שתעזור.
באותו זמן, ראינו רק יתרונות במגורים המשותפים.
אבל אז הגיעה המציאות.
השיחה הראשונה בחירת הדירה. כל אחת רצתה להישאר אצל עצמה, וכל אחת מצאה לכך סיבות טובות. אני הייתי מוכנה לוותר, אבל רציתי שדינה לא תחשוב שכל הזמן אתפשר.
הוויכוח השני היה על כמות הדברים. כשכבר הסכמתי לעבור אל דירתה והתחלתי לארוז את כל חפציי, דינה החלה להתרגז שיש לי כל-כך הרבה דברים. באמת, לא היה מקום לאחסן הכול. השארתי חפצים בדירה שהשכרתי, אבל דאגתי אי אפשר לדעת איזה שוכרים יהיו שם.
פתרנו את זה בשכירת מחסן ברחוב צדדי, לשם לקחנו את כלי האוכל ושאר פריטים ביתיים. במהרה מצאנו שוכרים, ואז התחילה החוויה האמיתית. פתאום הרגשתי שדינה פוגעת באינטרסים שלי. הרגשתי אורחת בביתה, אך השתדלתי לשחרר.
החיים המשותפים לא החזיקו מעמד, כי לא הייתה שוויוניות. דינה הרי רגילה לשים את חומרי הניקוי בדיוק איפה שנוח לה, ואני תמיד במקום אחר. נאלצתי להקשיב לה כל הזמן, הרי היא בעלת הבית.
וגילינו שאנחנו אוהבות מאכלים שונים. גם פה ויתרתי, סמכתי על הטעם של דינה. עם הזמן, שכחתי אפילו מה אני אוהבת לאכול. בעיה נוספת הייתה השינה אני רגישה לרעש, אבל דינה אוהבת להירדם מול הטלוויזיה. הרעש הפריע לי, אפילו אטמי אוזניים לא תמיד עזרו.
ככה, לאט-לאט, החסרונות התחילו להתגבר על היתרונות. ניסינו להסתדר, למצוא פשרות. ואז הגיע רגע השיא: שמתי לב שלדינה קשה לראות אותי מסתובבת בבית. עמדה בי תחושה שאני ממלאת את כל רצונותיה, ובכל זאת משהו מעצבן אותה.
בסוף, היא הפסיקה לדבר איתי. יום עבר, יום נוסף ושבוע… כל הזמן חשבתי במה פגעתי בה. ואז נמאס לי פשוט בכיתי מולה. דינה גם פרצה בבכי והודתה שהיא לא יודעת למה היא עצבנית כל כך. אז פתאום הכל התבהר לי אנשים פשוט צריכים לגור בבית משלהם ולפי כללים משלהם. מוטב לראות אחת את השנייה לעיתים קרובות מאשר לחלוק קורת גג.
ביטלנו את חוזה השכירות, ומיד היחסים שלנו השתפרו.
