אתמול, כשהייתי בחופשה עם חבר בים, ישבנו בבית קפה קייצי ממש ליד החוף. ממול עמד דוכן גלידה צבעוני. התענגנו על שתייה קרה והסתכלנו על הרוחצים והנופשים, כשלפתע שמנו לב שמסביב לדוכן גלידה התקבצו אנשים באי שקט. סקרנותו של חברי, עידו, דרבנה אותנו לקום ולגשת למקום.
על החול שכבה ילדה צעירה, חסרת הכרה. אישה אחת, כנראה אמה, ישבה לידה ובכתה, מנסה להחיות אותה בחוסר אונים. עידו לא התבלבל. הוא תפס בקבוק מים, שפך על פני הילדה, בדק לה דופק, ואז הבין שצריך לעשות עיסוי לב. הוא נעמד מעליה והתחיל בהחייאה. לי הוא אמר בהחלטיות “איתן, תתקשר מהר למד”א!”
כעבור כמה דקות הגיעו פרמדיקים, לקחו את הילדה אל הניידת, ובטרם נסעו, הודו לעידו בלבביות. עידו הציל לה את החיים. הרגשתי מבולבל. לא דווקא מהאומץ של עידו אלא מהעובדה שרוב האנשים רק עמדו וצפו, חלק שלפו טלפונים וצילמו, אחרים נעצו מבטים באדישות. לא יודע אם הייתי מסוגל להתנהג כמוהו ברגע כזה אבל בסוף הילדה ניצלה. זה החשוב.
למחרת, ישבתי עם עידו באותו בית קפה, אוכלים ארוחת בוקר ישראלית. פתאום, שלוש מכוניות יוקרה עוצרות בכניסה. עידו הביט בהתרגשות ואמר, “הלוואי והיה לי כזה רכב.” מתוך המכוניות יצאו שישה גברים במראה ישראלי, וניגשו לשולחננו. אחד מהם שאל “מי הציל את הילדה אתמול?” הצבעתי על עידו, שעמד נבוך במקומו.
הגברים הודו לו, ובמחווה מפתיעה, מסרו לידיו את מפתחות אחת מהמכוניות. התברר שאלו היו אחים של אותה ילדה ולא יכלו שלא להודות למי שהציל את אחותם הבודדה. עידו נותר המום שלוש שנים חסך כדי לקנות רכב, ואף פעם לא הצליח להגיע לזה.
היום אני מבין כל אחד מאיתנו נתקל ברגע בחיים שבו הוא נבחן. לא תמיד מספיק לצפות מהצד או להתפעל מאחרים. לפעמים צריך לעשות ולא לחשוב יותר מדי. אני לוקח איתי את ההבנה שמעשה טוב יכול לשנות חיים לא רק של הזולת, אלא גם שלך.
