החבר שלי אומר לי שהוא אוהב אותי, אבל אף פעם לא בחר בי באמת.
כבר שלוש שנים אנחנו ככה. שלוש שנים שאנחנו נפגשים בסתר, חבויים מהעולם. שלוש שנים שאני שומעת את אותם הבטחות. שלוש שנים שאני חיה מערכת יחסים שקיימת רק כשאשתו לא בסביבה.
לא נכנסתי לחייו בידיעה שהוא נשוי. רק אחרי כמה חודשים התגלתה לי האמת שהם עדיין מתנהלים כזוג לכל דבר. אבל אז כבר הייתי עמוק בפנים, עמוסה רגשית.
מהרגע הראשון הכל היה עם תנאים. היינו נפגשים רק בימים קבועים, בשעות מסוימות, תמיד בבתי קפה או מקומות מרוחקים שאף אחד לא מכיר אותנו. הוא אף פעם לא יכל להישאר לישון. אף פעם לא נסע איתי לטיול. אני לא יכלתי להעלות אפילו תמונה משותפת, אפילו לא לרמוז.
אם כתבתי לו בערב והוא לא ענה ידעתי למה.
אם נעלם בסופי שבוע גם.
החיים האמיתיים שלו היו במקום אחר. אני סובבתי סביב החורים שהוא השאיר.
הרבה פעמים שאלתי אותו בפשטות, בשיחה רגועה, אם הוא באמת יעזוב אותה. התשובה תמיד חזרה על עצמה “כן”, אבל לא עכשיו. הוא חיכה לרגע הנכון. זה לא פשוט. יש דברים לסדר. היא תלויה בו. הוא לא רוצה לפגוע בה. שמעתי את הביטויים האלה כל כך הרבה פעמים, שזה כבר נשמע ריק. תמיד היה תירוץ חדש, עוד מועד דחוי, עוד תקווה.
אני הייתי זו שמתאימה את עצמה.
החלפתי משמרות, ביטלתי תוכניות. למדתי לא לשאול יותר מדי שאלות, כדי לא להרגיז. כשהוא נסע איתה שתקתי. כשהם חגגו ימי נישואין העמדתי פנים כאילו זה לא קורה. כשהגיע אליי אחרי ריב ביתי אני הייתי הנחמה.
אני הייתי זו ששומעת,
שמבינה,
שמחכה.
אבל אף פעם לא הייתי הבחירה.
היו פעמים שחשבתי שהפעם אני באמת הולכת. פעם אחת הוא אמר שכבר דיבר עם עורך דין. אני שוב אמרתי שאני לא מאושרת. שוב חיפשתי דירה, שוב קיוויתי, שוב שמתי את הלב על השולחן.
אבל תמיד משהו היה קורה עבודה, משפחה, כסף, “זה לא הזמן”.
ואני נשארתי. קפואה בתוך סיפור שלא מתקדם.
בזמן שהמציאות שלי המשיכה
החברות שלי מתחתנות, עוברות דירות, בונות עתיד.
אני שיקרתי. אמרתי שאני לבד, או שיש לי “משהו בלי הגדרה”. לא יכולתי לומר את האמת ידעתי מה יגידו. ובכל זאת נשארתי. לא כי הייתי תמימה, אלא כי אהבתי אותו. או אולי כי חשבתי שאני אוהבת. כבר לא בטוחה.
הכאב הגדול לא היה שהוא לא עזב אותה.
הכאב האמיתי היה שהוא אף פעם לא עמד מאחוריי.
אם היא הייתה חושדת במשהו הוא התרחק ממני.
אם הייתה מתיחות בבית אני נעלמתי.
אם היה צריך לבחור ביני לבין הרושם שלה היא תמיד ניצחה.
אני לא הייתי בחירה.
הייתי אופציה. רזרבה שמותר לה לחכות.
אני עוד איתו, אבל כבר לא מי שהייתי.
אני רוצה אותו, אבל עייפה.
עייפה מלהבין.
לחכות.
להסתפק בפירורי זמן ואהבה.
אני צריכה עצה, להגיע להחלטה אמיתית.
האם עוד מישהי הרגישה ככה?
מה הייתם אומרים לאשה הזאת, אילו הייתה יושבת מולכם?
החיים קצרים מדי בשביל להיות האופציה של מישהו. את ראויה ליחס, לאהבה ולמקום של כבוד לא לחיים מוצנעים בצד, אלא לחיים שלמים ליד מישהו שבוחר בך בכל יום מחדש.
