החבר לשעבר שלי הסתיר אותי מהחברים שלו כי לטענתו “אני לא ברמה שלו”

החבר לשעבר שלי הסתיר אותי מהחברים שלו, כי לטענתו “אני לא ברמה שלו”.
ידעתי את זה מההתחלה, ובכל זאת נשארתי.
הוא הגיע ממשפחה עשירה בעיר קטנה אביו היה איש עסקים ידוע, אמא שלו לא עבדה, הם גרו בבית גדול ונסעו ברכב יוקרתי חדש.
אני גרתי בשכונה רגילה, עבדתי כקופאית בסופר ועזרתי לאמא שלי עם ההוצאות בבית.
הכרנו בבית קפה קטן שבו הייתי קונה קפה לפני העבודה.
הוא התחיל להתקשר אליי, לשלוח הודעות, ולהזמין אותי לדייטים.
בהתחלה הכול היה נחמד, אבל מוזר.
הוא אף פעם לא לקח אותי למקומות בהם הוא נפגש עם החברים שלו.
תמיד בחר מקומות רחוקים, שקטים, שבהם אף אחד לא מכיר אותנו.
אם יצא שראיתי מישהו מוכר כשאנחנו מסתובבים במרכז העיר, הוא מיד שחרר את היד שלי ואמר: “בואי נעבור מפה.” שאלתי אותו למה הוא עושה את זה, והוא ענה: “החברים שלי מאוד ביקורתיים, אני לא רוצה רכילות.” שתקתי, למרות שזה הפריע לי.
הפעם הראשונה שבה זה באמת כאב הייתה במסיבה אחת.
הוא הזמין אותי, התאפרתי, שמתי שמלה נחמדה.
כשנכנסנו, הוא לחש לי: “תחכי פה בבר, אני רוצה להגיד שלום לכמה חברים.” עברו עשרים דקות, אחר כך ארבעים.
ראיתי מרחוק איך הוא מצטלם, מחבק, צוחק עם אנשים.
הוא לא טרח להכיר אותי לאף אחד.
כשניסיתי להתקרב, הוא הניח יד לעצור אותי ואמר: “חכי רגע בחוץ.” בחוץ הסביר: “יש פה אנשים חשובים, לא בא לי להסתבך.”
עם הזמן, הוא התחיל להעיר הערות שפגעו בי יותר ויותר.
טען שאני מדברת “פשוט מדי”, שצריך להחליף סגנון לבוש, שאי אפשר להעלות איתי תמונות בפייסבוק או באינסטגרם כי “המשפחה שמרנית”.
אף פעם לא הזמין אותי אליו לבית.
אף פעם לא פגשתי את ההורים שלו.
כשקראתי לו ליום הולדת של אמא שלי, תמיד היו לו תירוצים עבודה, רכב, עייפות.
אבל כשיש אירועים אצלו, הוא היה נעלם כל הסופ”ש.
יום אחד שאלתי אותו ישירות: “אתה מתבייש להיות איתי?” הוא השתתק לכמה שניות ואמר: “זה לא בושה…
פשוט אנחנו מעולמות שונים.
את בחורה טובה, אבל החברים שלי ברמה אחרת.
אני לא רוצה שיתחילו לשפוט אותי.” המשפט הזה שבר בי משהו.
שאלתי: “ואתה, אתה לא שופט אותי?” הוא רק משך בכתפיים.
החלק הכי קשה היה כשגיליתי בפייסבוק תמונות שלו עם מישהי מהעבודה הבת של עורך דין מאוד מפורסם בתל אביב.
מסעדות, אירועים יוקרתיים, חיוכים ותמונות מסומנות.
איתה הוא הצטלם והתגאה.
עליי לא דיבר מילה.
כששאלתי, טען שהיא “רק ידידה”.
רבנו ברצינות.
אמרתי שלא אהיה קשר סודי.
הוא ענה: “אם הדרך שבה הדברים מתנהלים לא מתאימה לך, אז זה נגמר.”
וזה נגמר.
נפרדנו שם.
הלכתי לבד כמה רחובות ובכיתי.
שבוע אחרי זה הוא כבר היה רשמית עם אותה בחורה.
המשכתי ללכת לעבודה והשתדלתי לא להסתכל על התמונות שלו בבגדים יוקרתיים, בטיולים ובארוחות ערב נוצצות.
הוא אף פעם לא ביקש סליחה.
אף פעם לא הודה שהוא פגע בי.
היום אני יודע ש-שנה שלמה הייתי הבחור שאסור לראות, זה שקיים רק מאחורי הדלתות הסגורות.
זה ש”לא מספיק”, שלא ראוי להיכנס לתמונה המשותפת.
והכאב הזה לא נעלם כל כך מהר.