החבר לשעבר שלי הסתיר אותי מהחברים שלו, כי לטענתו “אני לא הייתי ברמה שלו”

החברה לשעבר שלי הסתירה אותי מהחברים שלה, כי לדעתה “אני לא ברמה שלה”.
הבנתי את זה כבר מההתחלה, אבל למרות הכול נשארתי.
היא באה ממשפחה עשירה בעיירה קטנה בצפון אבא שלה היה איש עסקים גדול, אמא שלה לא עבדה, חיו בבית מרווח ונסעו ברכב חדש.
אני, לעומת זאת, גרתי בשכונה פשוטה בגבעתיים, עבדתי כקופאי בסופרמרקט ועזרתי לאמא שלי לכסות את ההוצאות בבית.
נפגשנו במקרה בקפה ברחוב דיזנגוף, שם קניתי קפה לפני המשמרת.
היא התחילה לשלוח לי הודעות, להתקשר, להזמין אותי לצאת.
בהתחלה הכול נראה יפה, אבל משהו היה מוזר.
אף פעם לא לקחה אותי למקומות שבהם היא נפגשה עם החברים שלה.
תמיד בחרה בתי קפה ומסעדות רחוקים, באזורים שאף אחד לא יזהה אותנו.
כשהסתובבנו יחד במרכז, ואם ראינו מישהו מוכר, היא מיד שחררה לי את היד ושלפה, “בוא נחתוך מפה.” כששאלתי למה, היא אמרה, “החברות שלי מאוד ביקורתיות, אני לא רוצה שיקשקשו.” קיבלתי את ההסבר ובלעתי.
הפעם הראשונה שבה באמת הבנתי איפה אני נמצא, הייתה במסיבה אחת ברמת אביב.
היא הזמינה אותי, התלבשתי יפה, קניתי לי חולצה חדשה, פשוטה אבל אלגנטית.
מיד כשנכנסנו, היא לחשה: “תישאר פה ליד הבר, אני חייבת להגיד שלום לכמה חברים.” עוברות עשרים דקות.
אחר כך ארבעים.
ראיתי אותה מרחוק, מחייכת, מצטלמת, מתחבקת עם אנשים.
לא הציגה אותי לאף אחד.
כשניסיתי להתקרב, היא הושיטה יד: “חכה לי רגע בחוץ.” בחוץ היא הסבירה: “יש פה אנשים חשובים, עדיף להימנע מאי-נעימויות.”
עם הזמן היא התחילה לשחרר הערות שדקרו יותר ויותר.
אמרה שאני מדבר “יותר מדי פשוט”, שאני צריך לשנות את הלבוש, שלא תעלה תמונות שלי איתה לפייסבוק או לאינסטגרם כי “המשפחה שלה מאוד סגורה”.
אף פעם לא הזמינה אותי אליה הביתה.
אף פעם לא פגשתי את ההורים שלה.
כשביקשתי ממנה לבוא ליום הולדת של אמא שלי, היא תמיד שלפה תירוץ עבודה, אוטו, עייפות.
אבל כשהיו אירועים אצל החברים או המשפחה שלה, הייתה נעלמת לכל הסופ”ש.
יום אחד שאלתי אותה ישירות: “את מתביישת בי?” היא שתקה כמה שניות, ואמרה: “זה לא בושה אנחנו פשוט מעולמות שונים.
אתה בן אדם טוב, אבל החברים שלי בעולם אחר.
לא רוצה שישפטו אותי.” המשפט הזה שבר אצלי משהו.
שאלתי: “ואת, יש לך זכות לשפוט אותי?” היא רק משכה כתפיים.
הכי קשה היה כשהראיתי תמונות שלה בפייסבוק עם איזה קולגה הבת של עורך דין מוכר בעיר.
מסעדות, אירועים יוקרתיים, חיוכים, תיוגים.
איתה היא הצטלמה והתפארה.
אותי הסתרה.
כשתהיתי, אמרה שזו “רק ידידה”.
רבנו חזק מאוד.
אמרתי לה שאני לא מוכן להיות סוד.
היא ענתה: “אם לא מתאים לך אז זה נגמר”.
וככה זה נגמר.
נפרדנו שם במקום.
הלכתי לבד כמה רחובות, דמעות חונקות אותי.
שבוע אחרי זה כבר הפכו לזוג פומבי.
המשכתי להגיע למשמרות ולראות את התמונות החדשות שלה עם בגדים יקרים, טיולים, מסעדות.
לא קיבלתי אפילו סליחה אחת.
היא אף פעם לא הודתה שפגעה בי.
היום אני מבין שנה שלמה הייתי הבחור שאף אחד לא צריך לראות.
הייתי מישהו שקיים רק מאחורי דלתות סגורות.
זה שלא מתאים לתמונה המשפחתית.
וזה משהו שלא משנה כמה זמן עובר קשה מאוד למחוק.
הלקח שלי?
תמיד לדעת את הערך של עצמי, ולא לאפשר לאף אחד לגרום לי להרגיש שאני פחות מאחרים, לא משנה כמה נוצץ הצד השני.
אני שווה, בדיוק כמו שאני.