החבר לשעבר שלי הסתיר אותי מהחברים שלו כי לדעתו “אני לא ברמה שלו”.

החבר שלי לשעבר הסתיר אותי מהחברים שלו, כי לדעתו אני לא בדרג שלו. ידעתי את זה מההתחלה, אבל בכל זאת נשארתי. הוא הגיע ממשפחה עשירה במושב קטן בסביבות ירושלים אבא שלו היה איש עסקים גדול, אמא שלו לא עבדה, גרו בבית ענק ונסעו ברכב חדש. אני גדלתי בשכונה פשוטה בתל אביב, עבדתי כקופאית בסופר ועזרתי לאמא שלי עם ההוצאות בבית.
הכרנו בבית קפה קטן ליד התחנה המרכזית, כשקניתי קפה לפני המשמרת. הוא התחיל להתקשר, לשלוח הודעות, להזמין אותי לדייטים. בהתחלה הכול היה יפה אבל מוזר. אף פעם לא לקח אותי למקומות שבהם נפגש עם החברים שלו. תמיד בחר מקומות רחוקים ושקטים, כאלה שאין בהם אף אחד שהוא מכיר. אם היינו מסתובבים במרכז העיר ופגשתי מישהו מוכר, הוא מיד עזב את ידי ואמר: בואי נחליף מסלול. כששאלתי למה, הוא ענה: יש לי חברים מאוד ביקורתיים, לא רוצה שידברו. קיבלתי את ההסבר הזה בשקט.
פעם אחת, במסיבה, הוא הזמין אותי. התארגנתי יפה, קניתי שמלה צנועה אבל נאה. ברגע שנכנסנו, הוא לחש: תישארי פה ליד הבר, אני צריך לברך כמה חברים. עשרים דקות עברו. אחר כך ארבעים. ראיתי אותו מרחוק צוחק, מצטלם, מחבק אנשים. הוא לא הציג אותי בפני אף אחד. כשניגשתי אליו, הוא הושיט יד ואמר: תמתיני בחוץ רגע. בדלת הוא הסביר: יש פה אנשים חשובים, לא רוצה שיהיה מביך.
עם הזמן, התגברו הערות כואבות. הוא אמר שאני מדברת יותר מדי בשפה עממית, שאני צריכה לשנות את סגנון הלבוש, שלא יעלה תמונות איתי לפייסבוק כי המשפחה שלו מאוד שמרנית. מעולם לא לקח אותי לבית שלו. לא פגשתי את ההורים שלו. כשקראתי לו ליום הולדת של אמא שלי, הוא תירץ עבודה, רכב, עייפות. אבל כשיש אירועים אצלם, הוא פשוט נעלם לסוף השבוע.
יום אחד שאלתי אותו ישירות: אתה מתבייש להיות איתי? הוא שתק כמה שניות ואז אמר: זה לא בושה פשוט אנחנו מעולמות אחרים. את בן אדם טוב, אך החברים שלי ברמה אחרת. אני לא רוצה שיפסלו אותי. המשפט הזה שבר משהו בתוכי. שאלתי: ואתה יכול לשפוט אותי? הוא רק משך בכתפיו.
הדבר הכואב ביותר היה לראות בפרופיל שלו תמונות עם קולגה בת של עורך דין מפורסם בעיר. מסעדות, אירועים יוקרתיים, חיוכים ותייגים. איתה הוא הצטלם בגאווה. איתי אפס זכר. כששאלתי, הוא אמר שהיא רק חברה. התווכחנו קשות, אמרתי לו שלא אהיה הסוד שלו. הוא השיב: אם לא מתאים לך, אז זה נגמר.
נפרדנו שם. צעדתי לבד כמה רחובות ובכיתי. שבוע אחר כך הוא כבר היה רשמית עם אותה אישה. המשכתי ביום יום, ראיתי את תמונותיו בבגדים יוקרתיים, נסיעות וסועדים. מעולם לא התנצל, ולא הכיר בכאב שעורר בי.
היום אני יודעת שישבתי שנה שלמה בצל הילדה שלא ראויה להופיע בתמונה הגדולה; זו שרק מאחורי דלת סגורה. לא פשוט למחוק את התחושה הזו.
אבל למדתי לקום, להיות גאה בשורשים שלי, לדעת שהערך שלי לא תלוי בתמונה או בבגדים. בסוף, המסכה של אחרים אולי נוצצת אך הנפש שלי נקייה, והלב חזק יותר מאי פעם. במדינה שבה השאלה מאיפה אתה עולה כמעט בכל שיחה, תמיד עדיף להיות שלם עם עצמך.