בשנה שעברה, חברה ותיקה שלי בשם רונית התקשרה אליי וביקשה ממני ממש התחננה שאארח את החברים הכי טובים שלה אצלי בבית תל אביב לשבוע שלם. הם החליטו שהם זקוקים לפסק זמן ליד הים, אצלנו בבת ים. לא היה לי נעים לסרב, אז הסכמתי, אבל מראש הבהרתי:
העונה בשיא, אין לי דרך לתת להם חדר חינם. מצד שני, גם לא מרגיש לי נכון לגבות כסף מחברים.
רונית מיד אמרה לי: תירגעי, הם ישלמו. כסף לא חסר, הם פשוט מפחדים ליפול על נוכלים שכאלה, שתוקעים אותם עם תשלום מראש ואז לא פותחים את הדלת או זורקים אותם באמצע החופשה.
נפלטתי לבור בלי תחתית. לו הייתי יודעת מה זה יעלה לי, בחיים לא הייתי עונה לטלפון.
הרגשתי מבוכה, אז נתתי להם הנחת חברים נדיבה חדר חצי מחיר.
הגיעה השעה המיוחלת! במקום משפחה שציפיתי לה, הופיעה נערה בשם תמר עם אחיה בן ה-10, אלעד. קשה היה לומר שאוהבים לישון בחדר קטן לשלושה, אבל שיהיה. הרי הם פה חברים.
הקבלת פנים הייתה בסגנון “אולי לא נורא”. ניסיתי לבשל ארוחה טעימה, אחרי המנה הלכנו לסיור קצר בעיר. איחלתי להם חופשה נעימה וברחתי לשיעור שלי.
ביום השני, אלעד, הילד החמוד, החליט ש”קרב מים” זה נחמד והרעיף זרם של מים מהאקדח ישירות על הטלוויזיה הדולקת. ההורים היו בחדר, אבל זה לא עצר אותו. הזוג התנצל והבטיח לשלם על הנזק (בינתיים הטלוויזיה מחכה לתיקון…). חילצתי להם טלוויזיה מהחדר הסמוך. אשכרה, מה יעשו בערב בלי?
בהמשך, תמר העדכנית הצליחה לשרוף את הקומקום (מים? קטן עליה). אבל מה זה לעומת הרהיטים? אחרי שהתחילו לשפץ את החדר (קטן מדי בעיניהם), נשברו שני רגליים שולחן ולילה. מבחינתם זה היה בדיחה חה-חה, יש לכם עוד אלף. נדביק בלוק-טייפ ונשים משהו מתחת לנשברה, הכל יעבור.
השיא היה מסיבת קריוקי שמחה שרק בסביבות שתיים בלילה שקטה. עם צרחות ושירים של שיכור. כשביקשתי ב-23:00 שינמיכו את המוזיקה, קיבלתי תשובה: תנוחי, בשביל הכסף שלך. בסוף, אחרי עוד פניה, הסכימו להנמיך.
החלטתי שאין טעם להתווכח עם אנשים אחרי כמה בירות. חיכיתי לבוקר, ואז ישבנו לשיחה כנה: הסברתי להם שזה לא מתאים, יש עוד אנשים בבית, וגם ביקשתי שיתנהגו בעדינות עם החשמל.
החבר’ה משכו כתפיים: שילמנו, מה? התרגזתי: תודה שהגעתם בזכות רונית, אחרת הייתם מחפשים מקום אחר!
אחרי הדברים שלי, ההתנהגות שלהם נהייתה קצת יותר סולידית, לפחות לא נשברו דברים. רק דבר אחד הידידות נגמרה.
אפילו כשלא דיברנו יותר, הם לא התביישו לקחת איתם את כל המתנות והסובנירים שהכנתי, וכמובן שני מגבות ענקיות וסדין עם הדפסים דקורטיביים, נעלמו יחד איתם.
צריך לציין אלה היו החברים הכי טובים של רונית. היא ואני למדנו יחד בתיכון עד שהתחתנה ועברה לחיפה. היא תמיד תיארה אותם כאנשים מקסימים ומנומסים. אם באמת היו כאלה, אולי כל קיץ היו באים.
זה מה שקרה. רונית שתקה הרבה זמן, אבל בסוף, בשיחה קצרה, שיתפה: הם אמרו שלא נהנו, שאני רק מציקה והורסת להם את האווירה. והם שילמו ים כסף!
מצטערת, אבל עם הכסף ששילמו לא קונים אפילו טלוויזיה חדשה, קומקום, שולחן, שידה, מגבות וסדינים. שלא לדבר על העצבים שלי ועל אי הנעימות לאורחים אחרים. גם המוניטין נפגע בשנה הבאה יבחרו אולי משהו אחר.
לפחות קיבלתי לקח: לפעמים עדיף פשוט לומר “לא” ולהישאר רגועה.
