בשנה שעברה, חברה ותיקה שלי, נעמי לוי, התקשרה אליי וביקשה ממני בכל לשון של בקשה לארח את החברים הכי טובים שלה לשבוע בבית שלי בנתניה. הם רצו לנוח על חוף הים, והעיר שלנו הייתה מקום אידיאלי. הרגשתי לא נעים לסרב, אז הסכמתי, אך מיד הסברתי מראש:
אנחנו בעיצומו של קיץ, ויש הרבה תיירים, כך שאיני יכולה להציע חדרים בחינם. מצד שני, לא נעים לי לדרוש תשלום מחברים של חברה.
נעמי הרגיעה אותי: איילת יקרה, הם ישלמו. הכסף לא מהווה בעיה, פשוט יש להם חשש להיתקל במקומות שמבקשים תשלום מראש ולא מאפשרים כניסה או זורקים אותם באמצע החופשה.
הנה, נפלתי בפח. אילו הייתי יודעת מה יעלה לי החופש הזה, לא הייתי מסכימה.
הרגשתי חוסר נוחות, ולכן נתתי להם הנחה יפה חדר במחצית המחיר.
הגיע היום! במקום משפחה כפי שתוארה, הופיעה מתבגרת בשם הדס עם ילד בן עשר בשם עומר. היה קצת מורכב לשכן את שניהם בחדר לשלושה, אבל הם היו חברים. אולם, לא היה להם ממש נוח.
קיבלתי אותם בידידות, בישלתי ארוחה חמה וטובה, ואחרי הארוחה הראיתי להם קצת מהאטרקציות בעיר. איחלתי להם שהות נעימה, ויצאתי לשיעורים שלי.
ביום השני, עומר פגע בטלוויזיה בעודה פועלת עם אקדח מים. ההורים היו בחדר, אך זה לא מנע ממנו את השובבות. הזוג התנצל והבטיח לשלם על התיקון עד היום מחכה. הבאתי להם טלוויזיה מהחדר השני. מה הם יעשו בערב?
בהמשך, חבריהם “שרפו” את הקומקום. סליחה, הדס שכחה למלא מים.
לאחר מכן, ניסו “לעצב מחדש” את החדר הקטן נשברו שתי רגליים של הרהיטים: אחת בשידה והשנייה בשולחן. להם זה היה מצחיק “יש לך הרבה ריהוט כזה! נדביק ברצועה, יהיה בסדר.” וגם “נניח משהו מתחת לשידה, אין בעיה.”
השיא היה מסיבת רועשת במיוחד שנמשכה עד שתיים בלילה, צעקות וקריאות של שיכורים. כאשר ביקשתי להנמיך את המוזיקה ב-11, קיבלתי תגובה: “תנוחי, אנחנו משלמים.” נכון, לבסוף הנמיכו מעט אחרי עוד הערה.
לא היה טעם להתווכח עם שיכורים, והחלטתי להמתין לבוקר. למחרת קיימתי שיחה פתוחה עם הזוג, ואמרתי להם בצורה חד-משמעית שזו התנהגות שאינה מקובלת, הם לא היחידים כאן. ביקשתי שיקפידו על השימוש במכשירים החשמליים.
החברים רק משכו בכתפיים, לא מרוצים: “שילמנו.” כעסתי: “תודה שבאתם הנה כידידי של חברה, אחרת לא הייתם כאן בכלל!”
אחרי שדיברתי, הם התנהגו בכבוד, והמכשירים לא התקלקלו שוב. אבל, החברות הסתיימה.
מאותו רגע, הפסקנו לדבר. זה לא מנע מהם לקחת את המתנות והסובנירים שהכנתי להם ולנעמי. יחד עם זאת, נעלמו מהחדר שני מגבות רחצה גדולות וסדין מפשתן.
להגיד את האמת, אלה היו החברים הכי טובים של נעמי. הייתה לי חברות ארוכה איתה מהתיכון ועד שהתחתנה ועברה לתל אביב. היא תמיד תיארה אותם כאנשים אדיבים ומנומסים אילו באמת היו כאלה, היו יכולים לבלות אצלנו כל קיץ.
כך זה נגמר. נעמי שתקה זמן רב, אך באחת מהשיחות סיפרה: “הם אמרו שאת כל הזמן מעירה להם ומקלקלת להם את האווירה, למרות ששילמו הרבה שקלים!”
צר לי, אבל עם מה ששילמו אי אפשר לקנות אפילו טלוויזיה חדשה, קומקום, שולחן, שידה, מצעים ומגבות. בנוסף, נגרר לכך מתח עם יתר האורחים וחוסר שביעות רצון. זה משפיע על המוניטין, ובעונה הבאה עלול לפגוע בהגעה של תיירים.
אבל למדתי הרבה, ועכשיו אני יודעת שמדי פעם צריך פשוט להגיד לא.
