לכולם יש אישה חמודה, ואני יצאתי עם טיפשה.
היא הייתה מתהלכת בגאווה, מספרת לכל קרוב ורחוק שברגע שנתחתן נקנה דירה בקלות הרי האורחים יביאו מתנות בכסף, והמשפחה תעזור. אבל אז הוריה אמרו, שכשם שהיא התעקשה להתחתן עם “מתווך דירות חסר ערך” כבר בגיל עשרים וללא תואר, אז משהו יהיה בסדר עם הדירה. הם פשוט צחקו לנו בפנים, ואני נאלצתי לקחת אותה חזרה, לבית של ההורים שלי.
אחי כבר גר שם עם חברתו ההרה, ודחוס מאוד בדירה בין צעצועים ורעש. רמזו לי ההורים שלי שיפה יהיה אם נזוז, לפחות לשכור דירה. אבל החלטתי חוסכים וניקח משכנתא, יום אחד נרכוש בית בירושלים. האישה ידעה, הסכימה ולמעשה מאוד רצתה לעבור. ומה היא עשתה בסוף? קנתה מניות על החסכונות שלנו.
למה? כי ככה היא חשבה שנכפיל את הכסף.
אמא שלי כמעט התעלפה כששמעה. גם לי נשבר הלב המניה יורדת ועוד צריך לחכות זמן כדי שמישהו יקנה אותה. או שמפסידים קצת, או שמחכים אולי, בלי שום בטחון, שבוקר אחד פתאום הכל יעלה, כאילו זה נס חנוכה.
אז זהו, כל החברים עם משפחות ודירות, אבל לנו יש… מניות!
האישה שלי בוכה, מתחרטת שנפלה בפח, שילמה גם לאנשים שלימדו אותה “איך להשקיע”. ואני בינתיים, לא מצליח להוציא מראשי את המילה גירושין. כנראה שאהבתי לא כל כך חזקה, אם כל מה שעובר לי במחשבות אלו היא הדרך בה החסכונות שעמלתי עליהם שנים בבנק הפועלים התפוררו לחלום עקום, חסר אחיזה.
אם חושבים על זה, הנישואים שלנו היו מקולקלים מההתחלה, והסיפור הזה רק מדגיש שאני תקוע בלופ שחור, כי בחרתי להתחתן עם בחורה… מטומטמת.
