פעם, כשעוד הייתי צעיר, בכל מקום שסביבי נדמה היה שלכל אחד יש אישה משכמה ומעלה, ורק אני נפלתי עם טיפשה.
היא התרברבה באוזני כל מכרינו, התגאתה שבזכות הצ’קים שקיבלנו מהאורחים בחתונה ועוד קצת עזרה מהמשפחה נקנה דירה בלי שום בעיה. אבל בפועל, הוריה אמרו במפורש שמרגע שהיא בחרה להתחתן בגיל עשרים עם “סוכן נדל”ן כושל” וללא השכלה, שנסתדר איכשהו בעצמנו עם הדירה. ממש צחקו על הקשיים שלנו, ואני לא נותרה לי ברירה אלא להביא את אשתי לגור אצל ההורים שלי.
גם אחי גר שם עם זוגתו ההרה וממש צפוף בבית. הורי רמזו בעדינות שהיה ראוי שנצא כבר משם, לפחות לדירה שכורה. אבל החלטתי לחסוך ולהתאמץ כדי לקחת משכנתא ולקנות בית בעתיד. אשתי ידעה מהתוכניות שלי, אמרה כמה היא רוצה כבר לעבור, ומה עשתה בסוף? קנתה מניות בכל החסכונות שלנו.
ולמה? כדי “להכפיל את החסכונות שלנו”.
אמא שלי כמעט ונפלה מהכיסא כששמעה. ליבי נשברמחירי המניות רק יורדים, ולוקח זמן למכור אותן. או שנפסיד חלק מהכסף, או שנמשיך להמתין ולקוות שאולי בעתיד הערך יעלה. וזהו, כל החברים שלנו כבר התמקמו בדירות, עם משפחה מסודרת ואנחנו? נשארנו עם מניות!
אשתי בוכה, מתחרטת על כך שנפלה בפח, אפילו שילמה לאותם “יועצים” שילמדו אותה איפה וכיצד להשקיע. ואני בלתי אפשרי לי להפסיק לחשוב על גירושין. כנראה שהאהבה שלי לא מספיק חזקה אם איני יכול לשחרר את האכזבה הזו; כל מה שמציק לי זה כספי, שחסכתי בעמל שנים, והכול הלך כלא היה.
אם חושבים על זה, הנישואים שלנו היו עקומים מהתחלה. הסיפור הזה רק מוכיח עוד פעם שבגלל שהתחתנתי עם בחורה טיפשה, אני לא יוצא מהבור.
