יומן אישי, 14 ביולי
היום נסעתי לבית ההורים ברכבת רגילה, בקרון מחלקה שנייה. קיבלתי את המקום שמעל, מיטת קומותיים עליונה, וזה ממש לא גרם לי להרגיש אי-נוחות. שתי נשים תפסו את המיטות התחתונות, ולא היה לי מקום לשבת למטה ולחכות לכרטיסן. עוד לפני שחשבת להצטרף, אחת מהן הסתכלה בחצי עין והבהירה שאני לא מוזמן לעלות.
רציתי לאכול משהו קטן, אבל הן ממש שמרו על השולחן כאילו הוא שלהם בלבד. ישבו שתיהן, כל אחת בצד, ושתו תה בשקט, כשברור לי שזה כדי שלא אוכל לקחת חלק בשטח שלהן.
אפשר לקחת ביס קטן? שאלתי.
בחור צעיר, הכרטיס שלך הוא למיטה העליונה, נכון? רצית לחסוך כסף? תאכל שם! אנחנו צריכות לישון ולא להריח את האוכל שלך אחר כך. בכל מקרה, אנחנו רוצות לנוח, אמרה אחת מהן, בלי להסס.
ברור שהיה להן ברור שלא ישתפו פעולה. פרשתי מצעים ועליתי עם מנת קוסקוס מהירה במים חמים. ברגע שהתחלתי לאכול, הרכבת עשתה חיתוך מפתיע, והכל התעופף למטה ארוחת הערב שלי נחתה ישירות על המיטה שלהן.
הקוסקוס התפזר בכל מקום, אפילו בתוך השיער המעוצב של אחת מהנוסעות. חוטי הקוסקוס השתלטו על תא הנוסעים כולו. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק.
בחור צעיר, אתה יודע איך אוכלים ברכבת בכלל? זו הנסיעה הראשונה שלך או מה? זה פשוט מזעזע! התרגזה הנוסעת.
לא עשיתי את זה בכוונה! עניתי, והתחלתי לפרק את הקוסקוס מהקוקלים שלה.
כל הלילה הריח של קוסקוס מהיר לא עזב את התא, ואפילו הכרטיסנים התרחקו מהגברת. היא כל כך רצתה להתרחץ, אבל איפה? זו רכבת רגילה בלי טיפת נוחות.
אני הלכתי לישון בסופו של דבר, למרות שריח הקוסקוס גרם לי לרצות לאכול שוב. מה אגיד? הכל באשמתן!
