אני זוכר, לפני שנים רבות, נסעתי לבית ההורים שלי ברכבת ישנה של המחלקה השנייה. אני קיבלתי את המיטה העליונה, ולא הרגשתי בכך שום מבוכה. שתי נשים ישבו על המיטות התחתונות, והיה ברור לי שהן משתלטות על האזור. רציתי להמתין לכרטיסן למטה, אבל אחת מהן כבר התחילה להתלונן כשניסיתי לעלות.
כשהחלטתי לקום לאכול משהו, הנשים חסמו לי את הדרך לשולחן. הן התיישבו משני צדדיו במכוון ושתו בשקט את התה שלהן, שלא אעז לקחת לעצמי מקום.
אפשר לי לאכול משהו קצר? שאלתי בעדינות.
בחור, יש לך כרטיס למיטה העליונה. חסכת לעצמך כמה שקלים, אז תאכל שם! אנחנו צריכות לישון ולעשות ריח מהאוכל שלך אחר כך. ובכלל, אנחנו רוצות מנוחה אמרה אחת מהן בטון נוקשה.
הבנתי שלא יהיו ויתורים מצידן. התארגנתי, טיפסתי למעלה עם מרק המוקס שלי. עוד לא התחלתי לאכול, פתאום הרכבת רקעה כל הארוחה שלי התפזרה למטה.
המרק הסיני התפזר לכל עבר, כולל השיער המטופח של אחת הנוסעות. אטריות ארוכות הסתבכו בכל פינה בתא. רציתי לבכות ולצחוק באותו רגע.
בחור, אתה לא יודע איך אוכלים ברכבת? זו הפעם הראשונה שלך או מה? זה פשוט נורא! התרגזה הנוסעת.
לא עשיתי בכוונה! עניתי, והתחלתי לסדר את האטריות משערה.
כל הלילה נידף בתא ריח חזק של מרק מוקס. אפילו הכרטיסנים התרחקו מהגברת. היא רצתה להתנקות, אבל איך בדיוק? זו הייתה רכבת רגילה בלי שום תנאים נוחים.
אני ישנתי בסופו של דבר לא רע, למרות שהריח העצום של האוכל רק הגביר בי את תחושת הרעב. מה לומר? באשמתן, ככה זה.
