למה שתרצו לעבור? ועוד לכפר. כולם שואפים להגיע אל העיר, ואתם ההפך. מה טוב שם? אני לא מבינה אתכם. אולי טוב רק בקיץ, אבל בחורף אין מה לעשות בכלל.
הייתה לי חברה, הדסה, שניסתה בכל כוחה לשכנע אותנו לא לעבור לכפר. זה הכעיס מאוד גם אותי וגם את בעלי. כאילו שאנחנו חיים לפי מה שהיא רוצה.
לאחר כשנה של חיפושים, הצלחנו, בכל זאת, למצוא בית מתאים ועברנו. הדסה לא הפסיקה להתקשר אליי כל יום כמעט, ולעיתים בבדיחות לא נעימות הייתה שואלת אם כבר מצאתי עבודה. והיא הרי ידעה היטב שאני עובדת מרחוק, ולא התכוונתי לשנות זאת. שוב ושוב שאלה: האינטרנט נורא שם, נכון?”
הדסה באה לביקור בתחילת תשרי. עבר כבר יותר משנה מאז שעברנו. הסתובבה בזהירות בחצר הגדולה שלנו, ורוב הזמן העדיפה לשבת בבית, לשתות בירה עם בעלה, לאורך כל היומיים שהם היו אצלנו.
במשך כל הזמן הזה, אף על פי שהיו לנו אורחים, המשכנו אני ובעלי לרדת למחסן להוריד שקי תפוחי אדמה ולעשות שימורי קומפוט לקראת החורף. ביום השלישי של שהותם אצלנו, הדסה ובעלה החלו לארוז לקראת נסיעתם בערב חזרה באוטובוס. לא נתנו להם מתנה מיוחדת. ואז, חברה שלי ביקשה ממני שאוריד עבורם שק תפוחי אדמה ותפוחים.
הצעתי לרדת למחסן להביא הכל, אבל הם סירבו, עייפים מהשתייה של הלילה. בסוף נתתי להם שק ודליים כדי שיוכלו לאסוף בעצמם. הם לא אהבו את איך שזה נראה, ויצאו לאסוף פירות לבד. תהיתי איך יסחבו הכל באוטובוס חזרה, אבל אז הסתבר לי הם ביקשו מבעלי להסיע אותם.
היה מדובר על נסיעה הלוך־חזור של שלוש שעות עד העיר. בעלי קלט מהר מה קורה, ואמר שהוא כבר שתה בירה, אז אי אפשר לנהוג. בסוף נסעו לבד עם השקית. אחרי אותו ביקור נעלמו מכאן לשנים. היינו מדברים טלפונית, כמובן, אבל הם מעולם לא חזרו לביקור. אולי אני קצת קשה, אבל מרגישה שלא היה להם מה לחפש בכפר שלנו.
ואז, בסוף כסלו, פתאום הופיעו בפתח, בלי להודיע. ניסו אולי להפתיע אבל יצא שלא הכי שמחתי. בדיוק היה לי עומס של הזמנות לקראת השנה החדשה. שלושה עגלים עוד עמדו להתבקע ביום הזה. טוב, הפתעה זו הפתעה.
ערכתי מהר שולחן. הדסה ובעלה ישבו ואכלו, שתו, ואנחנו התרוצצנו ועבדנו. לפחות הצענו להם לעזור. טוב היה אילו ידעו בכלל איך מפשטים עופות. אנחנו כבר התרגלנו לחיים בכפר.
העופות שלי כבר היו מוזמנים מראש. התכוונו לשחוט אותם בשביל עצמנו וההורים לפני השנה החדשה. לא הרגשתי נוח, אבל הצעתי להם לקחת אווז, אך הודעתי שעליהם לעוף אותו בעצמם. אמרו שיטפלו בזה מחר.
עבר עוד יום ושום מילה. חשבתי בליבי שקט זה גם תשובה. הפעם, לפחות, הגיעו ברכב משלהם, וגם קנו ברווז משוק הכפר. לפני שנסעו, הצעתי להם ירקות וכבושים. שייקחו מה שירצו. העמיסו את המטען עד אפס מקום. לא איכפת לי שיהנו, לנו באמת יש מספיק לשנים קדימה.
אבל השאלה הבאה של הדסה הפתיעה אותי אין לכם קצת בשר בקר נוסף?
עניתי שלא. באמת לא היה אז עודף בשר בקר. קודם ממלאים הזמנות ואז שוחטים. אנחנו לא יושבים בחיבוק ידיים, אבל בשביל לחיות צריך לחשוב קדימה. וגם אם היה לנו עודף, יש קודם כל הורים, אחים ואחיות.
כנראה שנפגעו מאיתנו. מאז הדסה לא התקשרה ולא שלחה מכתב. ומכנה משותפת סיפרה שהוצגנו כקמצנים. “הגענו לכפר ויצאנו בלי בשר,” כך אמרה לה.
ככה זה: לא כל אחד נולד לחיי הכפר, ולא כל אחד לוקח איתו יותר ממה שניתן מכל הלב אבל מי שלא מעריך כנראה לא צריך לבוא שוב.
