למה שמישהו ירצה לעבור? במיוחד לכפר. כולם רוצים לגור בעיר, ואתם בדיוק הפוך. מה יש שם בכלל? אני לא מבין אתכם. טוב שם רק בקיץ. בחורף אין כל כך מה לעשות.
יש לי ידידה, עדי, שניסתה בכל כוחה לשכנע אותנו לא לעבור לכפר. זה עיצבן אותי ואת אשתי מאוד. כאילו שנעשה מה שהיא רוצה.
אחרי בערך שנה של חיפושים, כן הצלחנו למצוא בית מתאים ועברנו. עדי התקשרה אליי כמעט כל יום ושאלה אותי בלגלוג אם כבר מצאתי עבודה. למרות שהיא ידעה מצוין שאני עובד מהבית ושאין לי כוונה לשנות את זה. כל הזמן גם שאלה, “יש שם בכלל אינטרנט נורמלי?”
עדי הגיעה לביקור בתחילת אוקטובר. עבר יותר משנה מאז שעברנו. היא הסתובבה בגינה שלנו בחוסר חשק וישבה בבית, שתתה בירה עם בעלה, כל היומיים שהיו אצלנו.
באותם ימים, למרות האורחים, המשכנו לרדת למקלט להוריד ירקות ולסגור קופסאות שימורים. ביום השלישי לשהותם, עדי ובעלה התחילו לארוז כדי לנסוע באוטובוס בערב. לא הבאנו להם שום מתנה. ואז דווקא עדי, הידידה שלי, ביקשה שאביא לה שק תפוחי אדמה ותפוחים.
הצעתי לרדת למקלט ולהביא הכול, אבל הם לא רצו, היו עם הנגאובר. הבאתי להם שק, גם דליים. התלוננו שהתפוחים לא יפים, והלכו לקטוף מהעץ בעצמם. תהיתי איך ייקחו הכול באוטובוס. אבל כשהשלימו עם התפוחים הבנתי הם ביקשו מהבעל שלי לנסוע איתם.
הדרך לעיר היא שלוש שעות הלוך ושוב. הבעל שלי מיד אמר שהוא כבר שתה בירה, אז הם נסעו לבד עם השקית. הם נעלמו לכמה שנים. שמרנו על קשר טלפוני, כמובן, אבל לא ביקרו אצלנו יותר. אולי זה נשמע לא יפה, אבל אני חושב שאין להם מה לחפש בכפר שלי.
אבל אז, בסוף נובמבר, הופיעו פתאום בדלת שלנו, בלי להודיע מראש. סוג של הפתעה. הגיעו לסוף השבוע, אבל לא הייתי מוכן. כל השבוע הייתי עסוק עם הזמנות לחג ראש השנה. שלושה עגלים עדיין ניקו באותו יום. נו, הפתעה זו הפתעה.
ערכתי מהר שולחן. עדי ובעלה אכלו ושתו, ואנחנו בקושי הספקנו לשבת. הצענו עזרה. היה עדיף אם לא היו יודעים איך למרוט עופות. וגם אנחנו בני כפר.
כל התרנגולים שלי כבר הוזמנו מראש. קבענו לשחוט לעצמנו ולהורים לפני החג. האמת, לא היה לי נעים. בסוף הצעתי להם אווז, אבל אמרתי שיצטרכו למרוט לבד. הם אמרו שיבצעו את זה מחר.
הגיע היום הבא דממה. אמרתי לעצמי: “טוב, שישמרו על השקט.” הפעם הם הגיעו עם הרכב שלהם וקנו אווז אחד. לפני שנסעו, אמרתי להם לבחור ירקות וחמוצים, שייקחו מה שיירצו. העמיסו את תא המטען במלואו. לא מצטער בתיאבון. יש לנו מספיק לשנים קדימה.
אבל אז עדי שאלה משהו שהפתיע אותי: “אין לכם במקרה בשר בקר מיותר?”
אמרתי שלא. באמת לא היה לי עודף בשר בקר. קודם יש לנו הזמנות, ורק אז נשחט את העגלים. אין לנו פנאי, אבל כולנו צריכים להתפרנס. וגם אם היה עודף, יש לנו הורים, אחים ואחיות.
כנראה שהם נעלבו. מאז עדי לא התקשרה ולא כתבה. וחברה משותפת אמרה שאנחנו קמצנים “הם באו לכפר ויצאו בלי בשר,” אמרה.
מה אני יכול לומר? למדתי גם אני לא כל אחד מבין מה חשוב באמת, ולפעמים השקט של הכפר שווה יותר מהכל.
