למה שמישהו ירצה לעבור? במיוחד לכפר. כולם רוצים דירה בתל אביב, ואתם בכיוון ההפוך. מה כבר טוב שם? אני פשוט לא מבינה אותכם. אולי רק בקיץ נעים, אבל בחורף אין מה לעשות.
יש לי חברה בשם נטע, והיא ניסתה בכל הכוח לשכנע אותנו לא לעבור לכפר. זה כל כך הכעיס אותי ואת בעלי. כאילו שנחיה לפי מה שהיא רוצה.
אחרי שנה של חיפושים, סוף סוף מצאנו בית מתאים ועברנו. נטע הייתה מתקשרת כמעט כל יום, צוחקת ושואלת אם כבר מצאתי עבודה, למרות שהיא יודעת טוב מאוד שאני עובדת מהבית ושזה לא הולך להשתנות. כל הזמן היא שאלה: “השתגעת? יש שם בכלל אינטרנט?”
נטע באה לבקר בתחילת תשרי. עבר כבר יותר משנה מאז שעברנו. היא הסתובבה בחוסר חשק בשטח שלנו וישבה בבית, שותה בירה עם בעלה, כל יום יומיים שהייתה אצלנו.
במהלך כל הביקור, למרות שיש לנו אורחים, המשכנו לרדת למחסן לאגור ירקות ולסגור ריבות לשבת. ביום השלישי לשהות, נטע ובעלה התחילו לארוז ולעזוב חזרה באוטובוס. לא הבאנו להם שום מתנה. ואז, חברה שלי בעצמה בקשה: תביאי לנו תיק תפוחי אדמה ותפוחים.
אני הצעתי לרדת למחסן להביא, אבל הם לא רצו מרוב הנגאובר. מתחת לעץ התפוחים מילאתי להם תיק ודליים. הם לא אהבו איך שזה נראה, אז הם בעצמם הלכו לקטוף. תהיתי איך יסחבו את כל זה באוטובוס, אבל אחר כך הבנתי ביקשו מבעלי שיסיע אותם.
זו הייתה נסיעה של שלוש שעות הלוך-חזור לירושלים. בעלי מייד הבין ואמר שהוא כבר שתה בירה אחת, לא יכול לנהוג. אז הם הלכו ברגל, עם התיקים, ונעלמו מהחיים שלנו לכמה שנים. דיברנו פה ושם בטלפון, אבל הם לא חזרו לבקר. אולי אני לא בסדר, אבל נראה לי שאין להם מה לחפש בכפר שלי.
אבל אז, בסוף חשוון, הם הופיעו פתאום בפתח הבית בלי הודעה מוקדמת. חשבו שיעשו לנו הפתעה. הגיעו בסוף שבוע אבל לא היינו זמינים בשבילם. ניקינו את הלול כל השבוע. היו לי הרבה הזמנות לקראת חנוכה. שלושה עגלים עוד לא גמרו להתייבש. טוב, נו, הפתעה זאת הפתעה.
מהר הכנתי שולחן. נטע ובעלה אכלו ושתו, ואנחנו רצנו לכיור. לפחות ניסינו לעזור. אולי היה עדיף שלא ידעו למהר עם הנקר של התרנגולות. וגם אנחנו הרי כפריים.
התרנגולות שלי כבר כולן מוזמנות מראש. תכננו לשחוט אותן בשבילנו, להורים ולסבתות לפני החג. אבל לא היה לי נעים. הצעתי להם אווז אבל אמרתי שיצטרכו למרוט לבד. הסכימו. “מחר בבוקר”, אמרו.
הגיע מחר ודממה. נראה לכם אשאיר אווז סתם? הפעם באו ברכב שלהם, קנו אחד. לפני שנסעו, הצעתי להם גם ירקות וחמוצים. שייקחו מה שרוצים. העמיסו את האוטו מלא. בכיף, שיהיה לבריאות, יש לנו מספיק לכמה שנים.
אבל אז שאלה אותי נטע משהו שהפתיע אותי באמת. “אין לכם איזה בשר בקר מיותר?”
אמרתי שאין. באמת לא נשאר לנו בשר בקר נוסף. קודם כל הזמנות, אחר כך שוחטים. אין לנו מותרות, צריך גם להתפרנס. ואם היה עודף יש משפחה, הורים, אחים.
מן הסתם הם כועסים עלינו. נטע לא התקשרה ולא כתבה מאז. חברה משותפת סיפרה שמאשימים אותנו בקמצנות. “נסענו עד הכפר ולא חזרנו אפילו עם נתח בשר,” היא אמרה…
