נו, אליאב, בבקשה! אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות, המים שוטפים, אני הולכת להציף את כל השכנים, ואתה יודע איך הגברת מלמטה תהרוס לי את החיים! הידיים שלי רועדות, אני לא מוצאת את הברז הראשי! הקול של דפנה מהצד השני של הקו היה כל כך נוקב ומלא חרדה, שגם אני, שישבתי בצד השני של השולחן, שמעתי אותו, אפילו שהטלפון של אליאב לא היה על רמקול.
נועה הניחה באיטיות את המזלג על הצלחת. הצליל שלו על פורצלן החריש את השקט החמים במטבח, כמו פעמון שמסמן התחלה של עוד סבב מהמאבק שנמשך אצלנו כבר שלוש שנים. מולי ישב בעלי, אליאב, ומצץ את שפתיו במבוכה, מסתכל פעם על התבשיל שהתקרר ופעם על המסך הזוהר של הטלפון.
דפנה, תרגעי, הוא מלמל לתוך הטלפון איזה ברז? מתחת לכיור או בשירותים? תסגרי את הברז הראשי של הדירה.
אני לא מוצאת אותו! אליאב, תבוא אליי, אני מתחננת! אני מתה מפחד! אולי זה מים רותחים? אני לבד, פחד מוות!
אליאב הרים אליי עיניים. במבטו ראיתי את אותה תחינה ותחושת התבוסה שראיתי אצלו יותר מדי פעמים לאחרונה.
נועה, את שומעת? היא עוד רגע מציפה את השכנים. דפנה, מה לעשות, היא לא יודעת כלום במשק הבית, ממש כמו ילדה. צריך לנסוע.
בטח שצריך, עניתי בטון יציב, לא מראה בחוץ את הסערה שבתוכי. הרי לא יום הנישואין שלנו היום, ולא תכננו את הערב הזה שבועיים מראש, ולא עמדתי שלוש שעות במטבח. סע, אליאב, תציל את דפנה. היא הרי לא מסתדרת בלעדיך.
נו, נועה, די כבר… הוא קפץ, חוטף מהר את מפתחות הרכב. אנחנו חברים מילדות. זאת מצוקה. אני אהיה זריז בא לשם, מחליף גומייה, וחוזר. את התבשיל תכניסי לתנור שלא יתקרר.
דלת הכניסה נטרקה. נשארתי לבד בדירה, מלאה בניחוחות של ארוחה חגיגית וטעם מר של אכזבה. ניגשתי לחלון והסתכלתי על הרכב של אליאב שנעלם בלילה.
דפנה. השם הזה הפך להיות הנוכחות השלישית בנישואים שלנו. חברת ילדות, שכנה לשעבר, “אחת מהחבר’ה” ככה אליאב קרא לה. היא הופיעה פתאום, אחרי הגירושין שלה, ומאז הפכה לחלק קבוע מחיינו. זה התחיל בבקשות קטנות להוביל רהיטים, להגדיר את המחשב ואליאב, עם הלב הגדול והידיים הטובות, כמובן שעזר תמיד.
אבל התיאבון גובר. לאט לאט, הבקשות של דפנה הפכו לאסונות טבע פעם פנצ’ר, פעם מדף נפל, פעם צריך להרכיב ארון דחוף כי “אין איפה לשים בגדים”. ותמיד זה קרה בדיוק כשאני ואליאב תכננו משהו משלנו.
אני לא קנאית היסטרית. אני מבינה מהי חברות. אבל האינטואיציה הנשית שלי לחשה כל הזמן העניין פה לא באמת בברזים תקולים. דפנה תמיד הייתה מטופחת, יפה ומביטה בגברים כאילו הם גיבורי על. היא שלטה באמנות ה”בת המפונקת המסכנה”, ואליאב היה נופל בפח, מתמלא תחושת משמעות.
הכנסתי את הארוחה למקרר. לא היה לי תיאבון. אליאב חזר אחרי שלוש שעות, עייף, קצת מטונף, אבל מרוצה מעצמו.
איזה מזל שהגעתי! כמעט היה שיטפון. הסיפון התפוצץ. הייתי צריך לרוץ לחנות כל הלילה לקנות גומייה. דפנה הייתה בהיסטריה, שתתה ולריאן.
לפחות הציעה לכוס תה למציל שלה? שאלתי, מעמידה פני עסוק בספר.
בטח, ואפילו כיבדה בעוגה. היא אפתה עוגת תפוחים. מסרה לך ד”ש ובקשת סליחה שהרסה את הערב.
“בזמן שהיא ‘לא ידעה למצוא את הברז’, הספיקה לאפות עוגה?” חשבתי לעצמי. לא אמרתי כלום בקול לא שווה לריב. אליאב היה ישר נותן בי מבט של קיפוד, מאשים חוסר רגישות וקנאה פתטית. צריך לפעול חכם יותר. החלטתי: בפעם הבאה אני מצטרף להצלה.
הפעם הבאה לא איחרה לבוא. בשבת תכננו סוף סוף לנסוע לצימר בגליל. השמש זרחה, המנגל מוכן, בראש שלי כבר דמיינתי אותנו על המרפסת עם כוס יין.
הטלפון של אליאב צלצל כשהוא העמיס את הפחמים לרכב. כבר ידעתי שזה דפנה לרינגטון שלה היה צליל מיוחד.
מה קרה, דפנה? מה חשמל?… ניצוצות? יש ריח שרוף? טוב, אל תגעי בכלום, תנתקי את החשמל מהלוח! כן, כן, אני בא.
הוא ניתק, מסתכל עליי עם עיניים נבוכות.
נועה, תשמעי…
שקע? קדמתי אותו, מכירה כבר את הדפוס.
יותר גרוע הלוח מחשמל, ריח שרוף בכל הבית. היא פוחדת שתפרוץ שריפה. חברת חשמל לא תבוא בשבת, וחשמלאים פרטיים לוקחים הון ולא מגיעים בזמן.
אז הצימר נדחה?
לא, לא חייבים לבטל. נקפוץ אליה בדרך, אטפל בזה, נמשיך הלאה. זה על הדרך… בערך. שעה גג.
בסדר, אני באה איתך.
אליאב נבהל.
למה, את לא מבינה בחשמל…
נכון, אבל לא רוצה לחכות לבד בבית. וגם לא ראיתי את דפנה מזמן, אגיד לה שלום.
לא היה לו מענה. נסענו. כל הדרך הוא מתוח, מתופף על ההגה. אני לעומתו שקט, אבל מבפנים דחוס.
דפנה פתחה את הדלת כשהיא בשמלת סאטן קצרה ואיפור מושלם. ברגע שראתה אותי, משהו התעוות בפניה, אבל מיד הופיעה חיוך רחב.
נועה! איזו הפתעה! אני, ככה, מבוהלת ומבולגנת! תיכנסו, אליאב, החבר-על שלי, תחזיר לי את השקט בבית!
נכנסנו. באמת היה ריח שרוף חלש, אבל אליאב מיהר ללוח החשמל עם מברג.
נועה, למה לעמוד? בואי לשבת לרגע על קפה, תני לאליאב לעבוד! צייצה דפנה.
לא, אני פה. אולי אעזור במשהו.
לעזור? נו באמת, אליאב מקצוען, צחקה דפנה, הוא מתקן גם בעיניים עצומות. נכון, אליאב?
אליאב המהם משהו, שקוע בחוטי החשמל.
דפנה, למה לא התקשרת לאחזקת הבניין? יש להם מוקד חירום כל הלילה. זה מסוכן, עדיף בעל מקצוע.
מה פתאום! שם רק גסי רוח וגועל נפש. אליאב הוא כמו משפחה. רק לו אני סומכת.
הידיים של בעלי, אמרתי באטיות היו אמורות היום להחזיק שיפודים על המנגל. אנחנו בדרך לצימר.
אני תמיד הורסת הכול! קיפלה ידים, מה לעשות, לבד קשה. את זכית, יש מאחורייך גבר חזק.
אליאב סיים אחרי רבע שעה.
היה מגע רופף. חיזקתי, אבל כדאי להחליף את המפסק, הוא ישן.
אתה יכול להחליף? מיד התקרבה אליו, מסירה אבק מדומה מכתפו. תקנה, אני מחזירה לך. התקין בבקשה.
אליאב לא יוכל, הקדמתי אותה אנחנו ממהרים. ובסופ”ש הבא יש לנו הופעה. תזמיני חשמלאי, אליאב יכתוב לך את הדגם.
דפנה הביטה בי במבט עוין, ואז עברה שוב לאליאב:
לפחות תשתו קפה! הבאתי אקלרים אתה משתגע עליהם!
תודה, לא, קטעתי אנחנו ממהרים.
ירדנו לרכב. אליאב שוב נשם לרווחה, אבל מיד הלך להגן על דפנה:
נועה, למה היית כל כך קפדנית? היא התכוונה לטוב…
לטוב? היא מנצלת אותך, אליאב. אתה לא רואה את ההצגה? חולצת המשי, העיניים… היא רוצה את תשומת הלב שלך, לא את עזרתך האמיתית.
מספיק להמציא! אנחנו ידידים, אני בשבילה כמו אח.
אח שתמיד פנוי, מתקתק, עושה לה טוב על הלב. מאד נוח.
יצאנו סוף סוף לצימר, אבל זה לא נגמר. ידעתי שדפנה לא תוותר בקלות. היה לה טעם לשלוט, למשוך בחוטים, ולראות בעל של מישהי רץ אליה בכל קריאה.
שיא הסיפור הגיע שבועיים אחרי. אליאב היה בשליחות עבודה, צפוי לחזור בשישי בערב. אני כבר הכנתי ארוחת ערב לחגוג. בשש בערב הוא התקשר.
נועה, אני מתעכב. כבר בעיר, אבל דפנה התקשרה… יש לה צרה.
איזה הפעם? שאלתי בקרירות מטאוריט נפל על המרפסת?
היא קנתה קרניז, כבד, ברזל. ניסתה לתלות לבד נפלה לה על הרגל. אומרת שאי אפשר ללכת, והקרניז שוכב באמצע הסלון. ביקשה שאני ארים אותו ואקנה לה משחה לכאב. אני זריז…
נשמתי עמוק.
אליאב, תשלח הביתה, אני אבקר אותה.
את? למה?
כי אני אישה. אדע לבחור לה משחה מתאימה. ואתה עייף, סע לבית, חמם אוכל. אני אהיה אצלה חצי שעה.
בסדר… רק אל תריבי איתה, היא מסכנה.
ניתקתי, התכוננתי. לא אסע לרפא רגליים אסע לרפא את המצב.
נכנסתי לאינטרנט, הזמנתי “בעל לשעה”, בחרתי מומחה קשוח מההמלצות. הזמנתי מרקחת ומשחה לבית דפנה.
לקחתי את הרכב ונסעתי.
בכניסה לבניין ראיתי שליח תרופות, בדיוק מצלצל. לקחתי ממנו את המשלוח, ועליתי לדירה. הדלת הייתה פתוחה דפנה לא טרחה לנעול, חיכתה ל”מציל” האישי.
נכנסתי, בלי לדפוק.
בחדר היה חצי חושך, נרות, בקבוק יין ושתי כוסות מוכנים. דפנה שכבה על הספה באותו חלוק משי, רגל מורמת. הקרניז “שכב” באמצע החדר בצורה מחשידה.
כששמעה צעדים במבואה, גנחה:
אליאב, זה אתה? הבאת משחה?
הדלקתי את האור בתקרה. הרומנטיקה נעלמה, והמעמד התגלה במערומיו.
דפנה קפצה מהספה שכחה שהיא “פצועה”.
נועה? מה את עושה פה? איפה אליאב?
הוא אוכל בבית, עניתי בשלווה, משאירה את התרופות על השולחן הבאתי לך עזרה.
איזה עזרה? אליאב היה צריך, הוא היה תולה את הקרניז!
את הקרניז יתלה בעל מקצוע, אמרתי.
בדיוק אז נשמע צלצול בדלת. פתחתי נכנס גבר גדול בחליפת עבודה עם סט כלים.
הוזמנתי? בעל לשעה, תליית קרניז?
כן, בבקשה, פה החדר. בעלת הבית תראה איפה.
הוא מיד בדק, חיפש סולם, שלף מקדחה.
גב’ דפנה, תביאי סולם, צריך לעשות חורים בבטון.
דפנה האדימה, הסתכלה עליי בשנאה.
למה את עושה את זה? לחשה כשהמקדחה התחרתה בקולה.
אני? שיחקתי תמימות את הרי ביקשת עזרה. הנה תרופות, הנה איש מקצוע, הכול משולם. לאליאב לא נשאר זמן. ואם צריך קרניז, לא חייב שיהיה זה בעלי. או שכן?
דפנה התרוממה, שכחה אפילו “לצלוע”.
עופי מפה! צווחה את צדיקה מזויפת! את חונקת! אליאב ימאס בך!
אולי, חייכתי אבל הוא איתי. ואת כל פעם ממציאה בעיות רק כדי לגרור אותו. לא נמאס לך? את אשה יפה. תמצאי לעצמך בן זוג אמיתי. אל תדלגי על גבולות של אחרים.
תסתלקי! סיננה.
ברור. המתקין יגמור תוך עשרים דקות. עבודה שולמה. רפואה שלמה, דפנה. והזהרי ברגל…
יצאתי מהדירה מרוצה. סוף סוף לא היה צורך בויכוחים עם אליאב, או במריבות רק הראיתי לכולם את האמת.
אליאב חיכה לי מודאג בבית.
איך מצבה? רגל שבורה? התקשרתי והיא לא עונה.
ישבתי, מזגתי לי תה, והבטתי בו.
הרגל בסדר גמור. היא קפצה בריאה. הקרניז בידי מתקין. סידרתי הכול.
מתקין? למה לא אני?
שב, אליאב. דבר איתי דוגרי לא הרגשת שמשהו קורה? האורות, היין, החלוק, הבקשות שתמיד בזמן לא נוח?
הוא הסמיק, נועץ מבט בפרוסת לחם.
הבנתי משהו, אבל לא רציתי להאמין. אנחנו חברים. לא נעים לי לדחות אותה, היא לבד.
לבד? חייכתי היא שיחקה בך, אליאב. רצית להיות טוב לכולם ודווקא לא לי. היום ראיתי בדיוק יין, שתי כוסות. היא חיכתה לך, לא למתקין.
הוא שתק, מתבייש. נזכר בכל הערותיה עליי, המחמאות המוגזמות אליו.
סליחה, לחש התנהגתי בטיפשות.
קצת, עניתי אבל אתה טוב. אני אוהבת אותך. מעכשיו, דפנה תתקשר לבעל לשעה. לא אליך. אם תקלה מתקין. אם משעמם לה חברות. יותר לא תהייה לה גישה למשפחתנו. מסכים?
מסכים, אמר בשקט, אבל הפעם עם ביטחון תודה שטיפלת בזה. אם הייתי מגיע ורואה את הנרות…
דפנה לא התקשרה יותר. לא אחרי שבוע, לא אחרי חודש. כנראה הכבוד העצמי עדיין קיים.
אחרי חצי שנה ראיתי אותה במרכז שופינג עם גבר מרשים, סוחבת שקיות מותגים, נראית מרוצה. היא נעצה בי עיניים, הרימה סנטר, פלטה נחירה והמשיכה כאילו אנחנו זרות.
חייכתי. סוף סוף מצאה לה מי שיתקן לה בבית כחוק. ואצלנו, כל השקט חזר הביתה. אף אחד לא קטע לנו את הערבים בסמסים של הצלה.
בערבים אנחנו יושבים יחד, מתכננים טיולים, יודעים שאם החלטנו שנוסעים, מגיעים עד הסוף. צריך לשים גבולות אפילו למי שבכל מסכּנותו עושה את עצמו הכי חסר אונים בעולם.
אם אהבתם את הסיפור וגם אתם חושבים שחברות חברות, אבל גבולות זה חובה אשמח ללייק ועוקב. איך אתם הייתם פועלים במקומי?
