נו, יותם, בבקשה! אני באמת לא יודעת מה לעשות, המים זורמים בלי שליטה, אני תיכף מציפה את כל השכנים, אתה הרי מכיר את המכשפה מהקומה מתחת, היא תוציא לי את הנשמה! הידיים שלי רועדות, אני אפילו לא מצליחה למצוא את הברז! הקול מהטלפון היה כל כך צורמני ומסכן, שאפילו מהעבר השני של השולחן יכולתי לשמוע אותו, למרות שהמכשיר לא היה על רמקול.
נועה הניחה לאיטה את המזלג על הצלחת. הצליל של המתכת על הקרמיקה הדהד במטבח החמים, כמו אות הפתיחה לסיבוב נוסף בזירה שידעה בה כבר שנים של מאבק. מולי ישב בני זוגי, יותם, שעקץ את שפתיו במבוכה, עיניו נעות בין התבשיל המתקרר שעל השולחן לבין המסך המואר של הסמארטפון.
מיכל, תירגעי, רטן לתוך הטלפון. איזה ברז? של המטבח או של השירותים? תסגרי את הברז הראשי.
אני לא מוצאת אותו! יותם, תבוא, אני מתחננת! אני מפחדת! אולי זה מים רותחים? אני לבד, זה מפחיד!
יותם הרים אליי מבט. באותו מבט היה תערובת מוכרת של תחינה וייאוש, שראיתי אצלו פעמים רבות מדי לאחרונה.
נועה, שמעת? היא באמת תציף את כל הבניין. מיכל ולא טכנולוגיה זה כמו ילדות. אני חייב לקפוץ.
בטח שחייב, אמרתי בקור רוח, לא נותן לסערה בפנים לפרוץ החוצה. זה הרי לא כאילו היום יום הנישואין שלנו. ולא תכננו את הערב הזה שבועיים. ואני לא טרחתי במטבח שלוש שעות. סע, יותם. תציל את מיכל. היא בלעדיך אבודה.
נו, אל תתחילי, יותם קם בחיפזון ותפס את מפתחות הרכב. אנחנו הרי חברי ילדות. אי אפשר להשאיר אדם בצרה. אני אסדר את זה מיד, כבר חוזר. תשימי את התבשיל בתנור שלא יתקרר.
הדלת נסגרה בטריקה. נשארתי במטבח מוצף בניחוחות ארוחת חג, עם טעם של אכזבה מרה בפה. קמתי, ניגשתי לחלון, וראיתי את רכבו של יותם חותך את הדרור החוצה למחשכי הערב.
מיכל. השם הזה היה כמו אח שלישי בנישואין שלנו. חברת ילדות, בת כיתה, “אשת סוד” איך שיותם לא קרא לה. הופיעה מחדש בחיים שלנו מיד אחרי הגירושין שלה, ולא עזבה מאז. מהתחלה היו אלה רק בקשות קטנות: לעזור להעביר ארגזים, להתקין מדפסת. יותם, נשמה טובה ומוכשר בכל תחום, כמובן עזר.
אבל התיאבון גובר עם הזמן. הדרישות של מיכל הלכו ותפחו לאירועים בסדר גודל של אסון. פעם פנצ’ר בציר הראשי, פעם מדף נופל, פעם צריך להרכיב ארון דחוף כי “אין איפה לשים בגדים”. ותמיד זה קורה בדיוק כשיש לנו תוכניות משלנו.
אני לא מהקנאיות ההיסטריות. אני מבדיל בין חברות אמיתית להטרדה, אבל אינטואיציה של אישה לוחשת שהסיפור פה לא בנזילה. מיכל בחורה יפה, מטופחת, מסתכלת על גברים במבט של מעריצה. יש לה טכניקה, לדבר כאילו הגבר מולה אלוף. היא אלופה בלהיות “הילדה האובדת”, ויותם משחק אותה גיבור מציל עולם.
את הארוחה הכנסתי למקרר. התיאבון נגמר. יותם חזר שלוש שעות אחרי, מיוזע ומרוצה.
וואו, איזה מזל שהספקתי! באמת היה שם מבול. התפוצץ הסיפון. הייתי צריך לקפוץ ל”טולמנ’ס” לקנות גומיות. מסכנה, מיכל, היא נבהלה לגמרי, שתתה חצי בקבוק ולריאן.
לפחות הציעה משהו לשתות, לגיבור? שאלתי, עושה עצמי קורא עיתון.
ברור. הכינה תה ואפילו הוציאה עוגת שמרים. היא שלחה לך ד”ש וביקשה סליחה על ש”הרסה את הערב”.
“עוגה? בזמן שהיא חיפשה את הברז תוך כדי הצפה?” חשבתי בלב. “מעניין”.
לא אמרתי כלום. לריב כבר התייאשתי. כל ניסיון כזה רק הביא לויכוח, לתלונה שאני קרירה וחסרת רגשות, וגם קנאית בלי סיבה. הבנתי: צריך לפעול אחרת. החלטתי שבפעם הבאה אני מגיע איתו להציל את המצב.
הפעם הבאה הגיעה מהר מידי. שבת בבוקר, היינו בדרך לקריית טל סוף שבוע רגוע עם סלטים, מנגל, יין בראש שלי כבר תכננתי את הישיבה על המרפסת. יותם העמיס פחמים לרכב, ופתאום צלצול מוכר. הצלצול של מיכל.
כן מיכל? מה? איך יש ניצוצות? יש ריח של שרוף? טוב, אל תיגעי בכלום, תכביאי את המפסק בלוח! עכשיו אני בא!
יותם ניתק והביט בי, כשאני מחזיק שתיל של פטוניות.
נועה, תשמעי…
שקע?
יותר גרוע. הלוח המרכזי ניצת. היא פוחדת שתהיה שריפה. בשבת אין חשמלאי של “עמידר”, והפרטיים לוקחים אקזיט ולא מגיעים.
אז אין טיול?
לא, רק קופצים אליה. אציץ ואני אטפל. שעה גג.
אני בא איתך.
יותם הופתע.
למה? זה חשמל. מה תעשי?
פשוט. אנחנו צוות. אני אעמוד לידך, ואגיד שלום, לא ראיתי את מיכל הרבה זמן.
הוא היסס, אבל לא היה לו מה להשיב. בדרך הוא היה מתוח, דופק עם האצבעות על ההגה. אני שידרתי שלווה, למרות שבפנים נהייתי חבל מתוח.
מיכל פתחה את הדלת בבגד משי, בקושי מעל הברך, איפור מושלם. כשקלטה שאני יוצא מהאוטו, קפצה לה ההבעה אבל מיד שלפה חיוך רחב.
נועה! איזו הפתעה! תתעלם מהבלגן, אני כאילו אחרי מלחמה! הציגה שיער מסודר מדי והכניסה אותנו.
היה ריח קל של פלסטיק שרוף. יותם מיד ניגש ללוח, שולף מברג.
נועה, תבוא למטבח, נשתה קפה, פטפטה מיכל, במטרה להרחיק אותי.
אני אשאר כאן, אמרתי. אולי יותם צריך עזרה, להחזיק פנס.
הוא אלוף, לא? צחקה.
מיכל, אמרתי לה, בוהה בה. למה לא הזמנת חירום? יש בעירייה צוותי תקלות.
מה? את לא מבינה… הם מגעילים וחסרי סבלנות, נכנסים עם מגפיים ומלכלכים. יותם, הוא קרוב, אני בוטחת רק בו.
הידיים המופלאות של בעלי היו אמורים היום לשים קבב על המנגל. היינו בדרך לצפון.
מצטערת, אני כל הזמן הורסת! את לא מבינה מה זה להיות לבד, כל דבר מתקלקל. לך היה מזל, נועה, את עטופה.
יותם תיקן הכול. אחרי רבע שעה הכל חזר. מיכל, תחליפי ממסר, ותסמני בדחיפות.
יותם, תוכל להחליף אותו? אני אחזיר לך כסף.
הוא לא יכול, עניתי במקומו. אנחנו נוסעים, וערב הבא אנחנו בהצגה. הזמיני חשמלאי, יותם ירשום לך דגם.
מיכל ירתה מבט לא אהוד, ואז ניגשה שוב ליותם: קפה ועוגיות, אוהב פחזניות, לא?
אנחנו מלאים, חתכתי. יותם, זמן לנסוע.
בדרכנו חזרה, הוא ניסה להילחם על מיכל: נועה, למה את כל כך קשה? היא באמת חברים.
היא מנצלת אותך, יותם. היא לא מחפשת עזרה היא רוצה את תשומת הלב שלך. אתה לא רואה את המחוות, המבט, החלוק? היא משחקת בך.
זה שטויות, אנחנו כמו אחים.
אח מאוד נוח שמבשל, מתקין ושומע סיפורים.
באותו ערב הבנתי שזה לא נגמר כאן. מיכל לא מוותרת. היא אוהבת את תחושת הכוח, למשוך חוטים ולגרום לבעל של מישהי לצאת מיד לקריאה.
הסיום הגיע שבועיים אחרי. יותם היה בנסיעת עסקים, אמור לחזור בליל שישי. בישלתי ארוחה, וחיכיתי, ואז הוא התקשר.
נועה, אני אתעכב. כבר בדרך, אבל מיכל התקשרה עובר עליה בלאגן.
איזו תקלה הפעם? נפל לה אסטרואיד על הסלון?
לא, היא קנתה קרניז כבד, ניסתה לתלות לבד נפלה לה על הרגל, האצבע התנפחה. הקרניז תקוע על הרצפה, מבקשת שאגיע גם להביא משחה. אני אחזור מהר.
נשמתי עמוק.
יותם, ככה אתה נוסע הביתה. אני אקפוץ אליה.
את? למה?
כי אני אישה, יודעת איזו משחה לקנות, ואתה חזרת עייף. אוכל יחכה לך. אני מגיעה, בעוד חצי שעה.
טוב… רק אל תריבי איתה.
התנתקתי. פתחתי את האינטרנט, איתרתי “בעל מקצוע דחוף”, בחרתי מישהו מקצועי מהמלצות. הזמנתי גם שליח מרשת פארם, עם משחה ותחבושת. עליתי למכונית.
כשהגעתי לביתה, עמד שליח מהפארם בדלת עם תיק. לקחתי ממנו את המשלוח ועליתי. הדלת לא הייתה נעולה. מיכל, כנראה חיכתה ליותם, השאירה פתוח.
נכנסתי בלי לדפוק.
בחדר, אור עמום מנרות, בקבוק יין ושני כוסות. מיכל שוכבת על ספה, ברגל מושטת. הקרניז מונח באמצע, כאילו בכוונה.
כששומעת צעדיי: יותם, זה אתה? הבאת את המשחה?
נכנסתי והדלקתי את האור המרכזי. הנרות כבו מיד, והמצב נהיה פתטי.
מיכל קפצה, שכחה מהפציעה.
נועה?! מה את עושה פה? איפה יותם?
בבית. אוכל. הנה משחה ותחבושת. הבאתי גם עזרה נוספת.
איזה עזרה? אני צריכה את יותם! הוא תולה דברים.
לא, בעל מקצוע. באותו רגע נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי. עמד שם בחור במדים, עם ארגז כלים.
את הזמנת בעל מקצוע? קרניז, נכון?
כן, תיכנס, תתקין לה. הצבעתי על החדר.
הוא ניגש לעבודה: צריך דיבלים, איפה הסולם?
מיכל ישבה, אדומה מכעס.
בשביל מה כל זה? לחשה בעוינות.
אני עוזרת. מה לעשות, כך זה עזרה. הנה משחה, הנה מתקין, הכל על חשבוני. יותם בחופש משירותי הצלה. אם את צריכה משהו יש בעלי מקצוע.
תסתלקי! צעקה.
בהחלט. המתקין יסיים תיכף. החלמה מהירה.
יצאתי מהמקום בתחושת הקלה. פעם ראשונה לא רבתי, לא תקפתי, רק עשיתי סדר.
בבית, יותם חיכה לי מלא דאגה.
מה שלום מיכל? הרגל?
היא בסדר. התרוצצה בלי בעיה. מתקין יסיים, שילמתי מראש.
למה מתקין?…
יותם, שבו.
הוא התיישב.
תגיד, באמת לא ראית? נרות, יין, פיג’מה חושפנית, הקריאות רק כשאני לא בבית?
יותם הסמיק, שתק.
כנראה שהבנתי, אבל סירבתי לראות. לא נעים לי. היא בודדה…
בודדה? היא מנצלת אותך. במקום לרצות אותה, הפכת אותי ל”צריכה לחכות”. היום ראיתי הכל. היא רצתה אותך, לא קרניז.
הוא שתק, מבויש.
סליחה, לחש. הייתי טיפש.
קצת. אבל לב טוב. ואני אוהב אותך. אבל מעתה את מיכל משרת “בעל מקצוע”. את שלך היא לא תראה יותר.
ברור, אמר בנחישות. תודה שעלית עליה. אם הייתי בא ושומע לנרות…
מיכל לא התקשרה עוד, לא שבוע ולא חודש. כנראה שהכבוד שלה או מה שנשאר ממנו לא איפשר לה.
חצי שנה אחרי נתקלתי בה בקניון. צמודה לבחור נאה, עמוסה בשקיות יוקרה. הצטלבו מבטים היא סובבה ראש בזלזול, לא מכירה אותי.
אני חייכתי. סוף־סוף יש לה מישהו שישבור לה מדף ויתן לה לגיטימציה. ואצלנו, בין יותם לביני, סוף־סוף יש שקט אמיתי, בלי הודעות פאניקה באמצע ארוחת שישי.
בערבים אנחנו שותים תה, מדברים על חופשות, ויודעים: אם מחליטים סוף־שבוע אין מי שישבש. גבולות המשפחה צריכים שמירה, גם אם הפולשת נראית הכי מסכנה בעולם.
