החברה מהבית על הקברים ערב אחד בעלי יצא למכולת ולא חזר. חיינו יחד עם הילדים אצל אמא שלו כבר חמש שנים. כשהגעתי בבוקר לתחנת המשטרה להגיש תלונה על היעלמות, נאמר לי שיקבלו את ההודעה רק אחרי שלושה ימים. הגשתי תלונה… ועברו שלוש שנים… בכל יום קיוויתי שהדלת תיפתח והוא ייכנס. עד להיעלמותו גרנו אצל חמותי, שמעולם לא חיבבה אותי – למעשה, שנאה אותי בשקט. ואחרי שנותרנו לבד היא ממש איבדה את השפיות. היא סיפרה לשכנים שמאהבים שלי הרגו את בנה והטביעו אותו במחצבה. המשכתי לסבול, התפללתי שחמותי תירגע ותפסיק לדבר שטויות. אבל זה לא קרה. כן, יש לנו מחצבות מחוץ לעיר, והן עמוקות מאוד. גברים לפעמים התעניינו בי, אך אפילו לא חשבתי על רומן. המשפחה בשבילי זה קודש. ובכל זאת היחסים עם חמותי החמירו בכל יום. ריבים על כלום – כי הנחתי כפית לא במקום, כי שמתי את הספל בצד הלא נכון. סבלנותי פקעה – התחלתי לחפש אפשרות להחליף דירה. היא הודיעה לי: – אני לא אתן לך לעבור לדירה טובה! אל תחלמי – רוצחת! כל הצעה שהגיעה נפסלה. קומה שלישית – גבוה מדי, כואבות לה הרגליים. קומה ראשונה – צעירים ירעישו מתחת לחלון. קומה שנייה – לא בשכונה הנכונה, החנות רחוקה. בסוף הופיעה דירה ממול: קומה שנייה, כל מה שצריך, חנויות קרובות, שכונה מוכרת. אבל אז שלפה תירוץ חדש: “אני אראה מהחלון את הדירה הישנה, שממנה נעלם בני היחיד.” היא הכניסה אותי למצב שבו הייתי מוכנה לעבור לכל מקום, רק שייגמרו המריבות, ושהילדים לא ישמעו עוד את הסיוט הזה. כך עברתי עם הילדים לדירת קרקע בבניין ישן, ממש על גבול בית העלמין. עם חמותי נפרדנו כאויבים, כאילו לא חיינו יחד שנים. היה ברור שגם את נכדיה היא לא אהבה – לא היה לה איכפת שישמעו מסעות לווייה או את קריאות הבכי על הקברים. בדרך הביתה, במקום גן משחקים – רק צלבים ומצבות. הנקמה שלה הייתה ברורה, אך לבעלי הנעדר לא היה לי שום קשר. לא נותר אלא להתרגל למקום החדש. קודם כל קניתי בד עבה לתפירת וילונות – לא היה לי חשק לראות רכבי לוויה מהחלון. בערב כבר כיסינו את החלונות – ישבנו כה במרתף, כמעט בלי אור שמש. עבר חודש בדיוק מאז שעברנו. יום אחד, בעודי מבשלת לילדים, שמעתי רעש בחדר המדרגות. יצאתי לבדוק. על המדרגות שכבה שכנה מהבניין, מתפתלת מכאבים כשנפלה וקרסול כואב – לא יכלה לקום. העזרה שלי סייעה לה להסתדר והחזרתי לה את המצרכים שנפלו. כשראתה אותי, פרצה בבכי. הצעתי רופא, היא סירבה וטענה שלא מהכאב היא בוכה. “זה מקום מקולל! אף יום בלי צרות. כל מי שגר ליד בית קברות – יש לו בעיות כל יום.” הרגעתי אותה ואמרתי שמגזימה – הכל יהיה בסדר. סיפרתי שכבר חודש אנחנו גרים פה, הכל שקט, אם כי לא נעים לשמוע מסעות לווייה יום יום. היא שתקה רגע ואז אמרה: – אני לא אגיד לך כלום – תגלי בעצמך. ומאז, באמת, הצרות לא הפסיקו. קודם הבן פצע את רגלו – שבר, גבס. אחר כך לבת התגלתה דלקת קיבה. אך הדבר הנורא ביותר קרה שבוע אחרי. באמצע הלילה התעוררתי מרעש מוזר – כמו ציפורניים שורטות זכוכית. בדקתי שעה – שתיים בדיוק. התקרבתי לחלון, כאילו משהו מושך אותי. הזזתי את הווילון ונבהלתי! בחוץ, מטר מהחלון, עמדה אישה בערך בגילי. פניה הכחולות באור הירח היו כמסכה מפחידה. מבטה תמה, חיוכה – מרושע. הפחד שיתק אותי – לא הצלחתי לצעוק או לנוע, פשוט אחזתי בווילון. האישה פנתה באיטיות והלכה לעבר בית העלמין, עד שנעלמה מאחורי השער. לא הצלחתי להירדם עד הבוקר. כל היום לא הפסקתי לחשוב על מה שקרה, ולא העזתי לשתף איש בסיפור. החלטתי שאולי חמותי עדיין לא ויתרה ומנסה להבהיל אותי, או שמא חברת קבורה מארגנת מחזה כדי לקנות בזול את הדירה. אבל הצרות המשיכו. יומיים אחרי פוטרתי מסיבות “כלכליות”. לא היה איכפת לאיש שילדיי קטנים. לא הייתה לי ברירה – הלכתי ללשכת התעסוקה. בדרך הביתה גיליתי כי הארנק עם כל הכסף נגנב לי באוטובוס. נאלצתי למכור את טבעות הנישואין שלנו. הלכתי ללבן, קיבלתי סכום מגוחך. בדרכי החוצה, פנה אלי גבר עם שלט “קונה זהב” והציע סכום טוב יותר. הסכמתי. החבאתי את הכסף, הלכתי לתחנה. בחור צעיר חלף על פניי והפיל חבילה. הרמתי אותה – בפנים שטרות רבים. מיד הופיעה צוענייה – “מצאנו כסף! בפוליציה ייקחו הכל. נתחלק!” היא תלשה מחצית והשאירה לי את השאר, ונעלמה. לא הספקתי לחשוב וכבר הגיע אותו בחור – עימו גבר גדול ובידו אלה. הם דרשו את כל הכסף, האשימו אותי בגניבה. לא עזרו ההסברים. לקחו את כל הכסף, גם ממכירת הטבעות. חזרתי הביתה בוכייה, סחוטה ונזכרתי במה שאמרה לי השכנה – כל מי שגר כאן לוקה בצרות. ושוב, בלילה, אותה התעוררות – מישהו שורט את הזכוכית. הפעם לא העזתי לצעוק כדי לא להבהיל את הילדים. הזזתי את הווילון – ושוב אותה אישה. עמדנו כך זמן מה, מביטות זו בזו, עד שפנתה ברוגע לשער בית העלמין. התיישבתי על הרצפה ולא קמתי עד בוקר. ביום הבא דפקה השכנה על דלתי, הגישה לי קבלה לתשלום, והיא אפילו הציעה לשלם עבורי. פרצתי בבכי וסיפרתי לה הכל – על המריבות עם חמותי, על המחלות של הילדים, על בעל שנעלם, על כל הצרות – וגם על האורחת שלי מהחלון. “לכי, שטפי פנים, תבואי איתי,” אמרה. יחד הלכנו לבית העלמין. הביאה אותי אל קבר והצביעה על תמונה שעל המצבה – זו הייתה היא, האישה שביקרה אותי בלילה. “זו היא?” הנהנתי. השכנה סיפרה שגם היא ראתה בעבר את רוחה של האישה – לאחר מכן בןּה נהרג ובעלה עזב. היא בעצמה חלתה במחלה קשה. מאותו לילה, יותר לא הופיעה האורחת מהחלון. אבל משהו משך אותי לגשת אל הקבר. ביום שמש בהיר אזרתי אומץ – ניקיתי את הקבר, הזזתי את העלים והעשב. לא רציתי להסתכל על התמונה, אך בסוף הסתקרנתי – והיא לא נראתה מאיימת כלל, אלא אפילו יפה. רציתי לשאול אותה: מה את רוצה? במה פגעתי בך? ופתאום – השתחררתי. לא זוכרת מה אמרתי, אבל סיפרתי על חיי, כאילו פורקת הכל לפני ידידה ותיקה. הלב התרוקן מייאוש, נעשה לי קל. בערב חלמתי עליה – לא כרוח, אלא כאישה יפה מהתמונה. – תקשיבי, אין לך חטאים! הכול יסתדר אם תעשי כפי שאומרת. בעלך ברחובות הקווקז, בחובות מהימורים – לעולם לא תראי אותו. מכרי את הדירה לסוכנות קבורה ועברי רחוק מכאן. אני אעזור. בקרוב תכירי גבר שיאהב אותך ואת ילדייך. היא אמרה ונעלמה. כעבור שלושה ימים פנה אלי נציג חברת הקבורה והציע לרכוש את הדירה. הסכמתי ובתוך שבוע כבר עברנו לדירה יפה בשכונה טובה. ובאמת הכרתי גבר חדש שאוהב אותי ואת ילדי. הכול קרה בדיוק כפי שניבאה לי החברה מהבית על הקברים. ואני – לא שוכחת אותה לעולם…

חברה מהקבר

יום אחד, אשתי יצאה לסופר ולא חזרה. חיינו אני, אשתי והילדים אצל אמא שלה כבר חמש שנים.
למחרת בבוקר הלכתי למשטרה להגיש תלונה על היעלמותה, אבל אמרו לי שיקבלו את ההודעה רק כעבור שלושה ימים.
הגשתי תלונה…
עברו שלוש שנים…
כל יום קיוויתי שהדלת תיפתח והיא תיכנס. עד שנעלמה גרנו אצל חמותי, שלא ממש חיבבה אותי גם קודםבמדויק, שנאה אותי בשקט. אחרי שנשארנו לבד, היא ממש השתגעה. היא התחילה לספר לשכנים שחברֶי הורגים אותה, ומעיפים אותה לים המלח.
הכל סבלתי, חשבתי שתחזור לעצמה ותפסיק עם ההזיות. אבל זה רק החמיר. נכון, יש לנו מחצבות מחוץ לירושלים, עומק מעל מאה מטר. גברים שמים עלי עין, זה נכוןאבל אפילו לא חשבתי על רומן. המשפחה עבורי קדושה.
היחסים עם חמותי הלכו והחמירו. כל דבר קטן הדליק ריבהכפית לא במקום, הכוס על השולחן הלא נכון.
הסבלנות שלי נגמרההתחלתי לברר אופציות לחלוקת הדירה.
היא ישר אמרה:
“אני לא אתן לך לקבל דירה טובה! אל תחשוב אפילורוצח!”
בכל אופציה שעלתה, היא לא זרמה. הציעו קומה שלישיתאמרה שזה גבוה לה, יש לה כאבים ברגליים. הציעו קומה ראשונההצעירים יעשו רעש מתחת לחלון. הציעו שנייה”זה לא האזור, רחוק מהסופר”.
בסוף מצאתי דירה ממול, קומה שנייה, בדיוק כמו שצריך, הכל קרוב ומוכר.
אז היא אמרה:
“אני אראה מהחלון את הדירה הישנה שלי, ממנה בתי היחידה נעלמה.”
כך הביאה אותי למצב שהייתי מוכן לעבור לאן שצריך, רק שהמריבות ייגמרו, ושילדיי לא ישמעו עוד את הטירוף הזה. בסוף עברנו, אני והילדים, לדירה קטנה בבניין עתיק על קצה בית העלמין הישן בירושלים.
עם חמותי נפרדנו כאויבים, כאילו לא חלקנו חיים שלמים. היה ברור שגם את הילדיםנכדיההיא לא אהבה. כנראה היה לה הכל אחדשהם ישמעו יום-יום מוזיקה של הלוויה, או את הצעקות של הקרובים הבוכיים. במקום גן משחקים בדרך לבית, רק קברים ומצבות.
ברור שהיא ניסתה לנקום בי. אבל אני לא קשור להיעלמות אשתי.
מה לעשות, הייתי חייב להסתדר במקום החדש. קניתי בד עבה, תפרתי וילונות כי לא רציתי לראות רכבי לוויות. בערב כבר היו הווילונות תלויים. הבית היה חשוך, כמו מרתף.
עבר חודש מאז שעברנו. יום אחד, בזמן שבישלתי לילדים דייסה, שמעתי רעש מטורף בחדר מדרגות. יצאתי לבדוקוכולם רואים את שכנתנו שוכבת על המדרגות. היא גנחה מכאבנפלה, נקע בקרסול. קניתי לה מוצרים, הסעתי אותה, ואז ראיתי שהיא יושבת ובוכה.
הצעתי להזמין רופא, אבל סירבה”אני לא בוכה מכאב.”
אחרי שנרגעה, אמרה:
“זה מקום מקולל! פה לכל אחד יש צרות. כל מי שגר ליד הקבר, צרות רודפות אותו.”
ניסיתי להרגיע אותה, אמרתי שהיא מגזימה. סיפרתי שכבר חודש אנחנו כאן והכל בסדר. נכון, המוזיקה של הלוויות לא להיט, אבל מתרגלים.
היא חייכה במרירות:
“לא אגיד כלוםאתה תגלה לבד בקרוב.”
ואכן, מאותם ימים התחילו הצרות לזרום.
קודם כל, הבן נפל על הרגל ומשקל נפלגבס. אחר כך לבת כאב הבטןגסטריטיס.
ואז קרה הגרוע ביותר.
בלילה התעוררתי לרעש מוזר, כמו גירוד על הזכוכית. בשעוןשעתיים בדיוק. נמשכתי לחלון, משך אותי משהו. הצצתי מבעד לוילוןבחוץ, במרחק מטר מהחלון, עמדה אישה בגילי. פניה כחולים באור הירח, כמו מסכת מוות. חיוך לגלגני, מבט מופתע.
כל גופי קפא מרוב פחד. הגרון יבש, לא יכולתי לזוז או לצעוק, עמדתי קפוא בוילון.
האישה הסתובבה והלכה לכיוון הקבר. עקבתי עד שנעלמה מעבר לשער. כל הלילה לא הצלחתי להירדם.
כל היום טרדה אותי המחשבהסיפרתי לעצמי, אולי חמותי שלחה שחקנית להפחיד אותי אחרי שעברנו. ואולי בכלל זאת חברה קדישא שרוצה לקנות את הדירה בזול.
אבל אחרי זה, הצרות הגיעו בלי סוף, וכבר לא היה אפשר להסביר ב”מקריות”.
יומיים אחר כך בעבודה הודיעו לי שאני בצמצומים. הילדים קטנים? לאף אחד לא אכפת. בחירה איןאו להתפטר, או פיטורים “על פי חוק”.
התפטרתי.
עוד יומייםקיבלתי את הכסף, נסעתי באוטובוס הביתה. בבית גיליתי שהארנק עם הכסףנעלם!
כנראה גנבו לי באוטובוס. בכיתי.
לקחתי את טבעות הנישואין שלי ושל אשתי, הצצתי בהןוהלכתי למשכן.
שם הציעו סכום זעום. חשבתי לנסות למכור ביוקר ברחוב. מול חנות תכשיטים, היה שם גבר עם שלט: “קונה זהב”. שלפתי טבעות, הוא הציע מיד אלף וחמש מאות שקל יותר מבמשכן. הסכמתי. שמתי את המזומן בכיס והלכתי.
פתאום רץ מולי נער, שמעיף חבילה ארוזה. כשקראתי לו, כבר נעלם מעבר לפינה.
הרמתיבתוך החבילה, שטרות של חמישה שקלים.
באותו רגע הופיעה אישה מבוגרת.
“מצאנו ביחד כסף!” היא הכריזה, והוציאה חצי מהערמה. “לא נלך למשטרהשם ייקחו לעצמם הכול. בוא נחלק!”
היא השאירה לי חצי ונעלמה.
תקעתי את הכסף בכיס. הרגשתי בושהאבל גם שמחתי, הייתי צריך ממש כל שקל.
השמחה לא נמשכה. אחרי כמה צעדים ראיתי את הנער עומד עם בחור קירח, בידו אלה…
הם התקרבוהנער אמר בעצבים:
“הבנק אמר לי שמצאתם את הכסף שלי!”
לא הייתה לי ברירהנתתי לו את כל הסכום.
“פה לא הכל!”
הסברתי על האישההתעלמו. “גנב, העברת חלק לשותפה,” נפנף הקירח באלה. בסוף לקחו ממני את כל הכסף, כולל מה שקיבלתי מהטבעות.
הייתי גמור, בקושי זוכר איך חזרתי הביתה. בכיתי. נזכרתי במילים של השכנה”הבית מביא צרות”. כזה רע עוד לא היה לי.
בלילה שוב התעוררתי מרעש גירוד על הזכוכית. פחדתי, אבל הרגליים, כאילו לבד, סחבו אותי לחלון.
הצצתישוב אותה אישה עזת מראה.
כמעט רציתי לצרוח, השתלטתי על עצמי, היד סותמת לי את הפה… ולא זוכר כמה עמדנו כך, מביטים. לרגע כמעט ראיתי שמץ חיים על פניה. היא הסתובבה, הלכה לכיוון הקברים, ואני בהיתי עד שנעלמה.
נשפתי והתיישבתי בפינה עד הבוקר.
לא האמנתי שגם זה קורה לי.
למחרת הייתה דפיקה בדלת. פתחתיהשכנה, עם שובר תשלום ארנונה. היא הציעה ללכת לשלם בשבילי. פרצתי בבכי. שיתפתי אותה בכלבחמותי, מחלות הילדים, בזוגיות שאבדה, בפיטורין, בכסף שנגנב. היא רק חיבקה בשקט.
אחר כך התעשתתי, סיפרתי לה גם על האורחת הלילית.
“טוב,” אמרה, “בוא, אראה לך משהו.”
כעשר דקות לאחר מכן צעדנו יחד בין מצבות בית העלמין הישן. הובילה אותי אל קבר כלשהו; על האבןהתמונה של אותה אישה.
“זאת?” שאלה.
הנהנתי בלי להצליח לדבר.
לקחה אותי משם.
אצלה בדירה סיפרה שגם היא ראתה את הרוח של האישה ההיא. שאחר כך הבן שלה נפטר, הבעל עזב, היא עצמה חלתה בסוכרתכל צרה אפשרית פקדה אותה.
מאז עברו כמה ימים. הצל של האישה פסק לבוא.
לא יודע למה, הלכה והתחזקה בי ההרגשה שאני חייב לבקר את הקבר. כל יום זה היה חזק יותר.
בסוף נשברתי. הלכתי. הפעם היה יום, שמש. עמדתי בזהירות ליד הגדר.
הקבר כולו היה מלא עשבים ונשכח. כנראה שלא היה מי שיבוא. אולי לא היו לה ילדים בכלל.
ניקיתי, הורדתי עשבים וענפים, בלי להסתכל על התמונה.
בסוף נשאתי עיניים לאבן.
באור יום היא לא נראתה מאיימת. להיפך, פנים יפות. גבות דקיקות, אף סולד, שפתיים שקטות. שמלה פתוחה, תכשיט עם אבן ירוקה נוצצת.
רציתי לשאול אותה: “מה עשיתי לא בסדר? למה את באה אליי בלילות ומפחידה? תמר (השם קראתי מהמצבה), מה את רוצה? אני לא שמחאת חושבת שטוב לי?”
ואז התפרצתיאמרתי לה הכל, את הצרות, הקשיים.
לו מישהו היה רואה אותימואשם במשוגעות. לשבת על קבר ולשפוך צרות למתים. אבל דיברתי, וככל שדיברתיהלך לי הלחץ.
כשסיימתי, נפרדתי מתמר כמו ידידה ותיקה; צרה מחברת בינינו. אותה לקחו מהחיים; אותי החיים כריעו.
באותה לילה חלמתי חלום. תמר נכנסה אלי, לא כרוח אלא כאישה יפה כמו בתמונה.
היא ישבה ליד מיטתי ואמרה:
“שמע, אין עליך חטאים. אם תעשה כפי שאומרת, יצא לך הכל לטובה. אשתך נעלמה בגלל חובותהייתה משחקת פוקר. נפלה לחובות כבדים ונחטפה לחו”ל, למקום שלא נוכל למצוא. שם היא חיה, לא תוכלי להגיע אליה. אתה צריך למכור את הדירה הזאת לחברה קדישא ולקנות לך דירה חדשה, רחוק. אני אעזור. תכיר בקרוב אישה אחרת, והיא תאהב את ילדיך.”
אמרהונעלמה, כמו עשן.
קמתי נסער מהחלום. הרגשתי את הריח של אדמה, של עלים ישנים, של בגד.
שלושה ימים אחר כך הגיעו נציגים מחברה קדישא עם הצעה לרכוש את הדירה.
כמובן שהסכמתי, מיד פניתי למשרד תיווך, ומצאו לי במחיר שווה ערך דירה נחמדה ברמת גן, אזור יוקרתי.
ועכשיובאמת פגשתי בת זוג טובה. והיא אוהבת את הילדים.
כל השתלשלות העניינים בדיוק כפי שצפתה לי אותה “חברה מהקבר”.
ואנילא שוכח אותה לעולם.