הזקן בקושי התרומם מהמיטה והחזיק בקיר אל החדר הסמוך. לאור מנורת הלילה, הביט בעיניים חלושות על אשתו הישנה במיטה: “לא זזה! אולי נפטרה?” כרע ברך. “נראה שעדיין נושמת.” קם וגרר את רגליו באיטיות למטבח. שתה קפיר, נכנס לשירותים, וחזר לחדרו. שכב על המיטה. לא נרדם: “לי וללאה תשעים שנה. איזה חיים ארוכים! עוד מעט נמות – ואף אחד לא לצדנו. הבת, נטע, הלכה לעולמה לפני גיל שישים. מקסים מת בכלא. נשארה רק נועה הנכדה, עשרים שנה כבר בגרמניה, מזמן שכחה מסבא וסבתא. כנראה כבר יש לה ילדים גדולים.” לא שם לב שנרדם. קם מהמגע של יד: – קוסטה, אתה חי? לחשה אשתו. פקח עיניים, ראה אותה רוכנת מעליו. – מה קרה, לאה? – לא ראיתי אותך זז. נבהלתי, חשבתי שנפטרת. – עוד חי! לכי לישון! צעדים גרירה. הקליק מטבח. לאה שתתה מים, נכנסה לשירותים, וחזרה לחדר. נשכבה על המיטה: “ככה, פעם אתעורר – והוא כבר לא יהיה כאן. מה אעשה? ואולי אני אלך ראשונה. קוסטה כבר דאג לסדר את ההלוויה. מי היה מאמין שאפשר לארגן הלוויה לעצמך? מצד אחד – טוב, מי יקבור אותנו? הנכדה כבר שכחה מאיתנו, רק השכנה פנינה באה לעזור. יש לה מפתח לדירה שלנו. קוסטה נותן לה אלף שקל מהפנסיה כל חודש, והיא קונה אוכל ותרופות. מה נעשה עם הכסף? וגם מהקומה הרביעית כבר לא נרד לבד.” קוסטה פתח עיניים. אור שמש בחלון. יצא למרפסת. ראה את צמרת השקד ירוקה. חייך: “הגענו עד הקיץ!” הלך לבדוק את לאה. ישבה מהורהרת על המיטה. – לאה, הפסיקי לדאוג! בואי, יש לי מה להראות לך. – אין לי כבר כוח, – התרוממה בקושי. – מה עכשיו? – בואי, בואי! הוביל אותה בזהירות אל המרפסת. – תראי, השקד ירוק! ואת אמרת שלא נגיע לקיץ. הגענו! – באמת! והשמש זורחת. ישבו יחד על הספסל במרפסת. – זוכרת, שהזמנתי אותך לקולנוע? עוד בבית הספר. גם אז, כל העצים היו ירוקים. – איך אשכח? כמה שנים עברו מאז? – שבעים וחמש… ישבו ממושכות, מתגעגעים לצעירותם. בזקנה שוכחים הרבה; לא את הנעורים. – התארכנו בשיחה, – נזכרה לאה. – עוד לא אכלנו. – לאה, עשי תה אמיתי! נמאס כבר מהתה הדיאטטי. – אסור לנו… – בקושי, תוסיפי סוכר. קוסטה לגם תה חלש עם כריך קטן, זוכר איך פעם שתה תה חזק ומתוק, עם פיתות או בורקסים. נכנסה השכנה. חייכה: – איך אתם מסתדרים? – איך שני בני תשעים יכולים להסתדר? – צחק קוסטה. – אז הכל בסדר. מה להביא לכם היום? – פנינה, הבא לנו עוף! – אתם הרי לא אוכלים בשר – עוף מותר – בסדר, אכין לכם מרק עוף עם איטריות! – פנינה, תקחי משהו ללב, בבקשה, – הוסיפה לאה. – הרי קניתי לכן השבוע – כבר נגמר – לקרוא לרופא? – לא צריך פנינה פינתה, שטפה כלים ויצאה. – לאה, נצא קצת לשמש, – הציע קוסטה. – כן! מה לשבת פה בחום. פנינה הצטרפה למרפסת: – התגעגעתם לשמש? – איזה כיף פה, פנינה! – חייכה לאה. – תכף אביא לכם דייסה למרפסת, ואתחיל לבשל מרק לארוחת הצהריים. – אישה נהדרת, – הביט קוסטה אחריה. – מה היינו עושים בלעדיה? – ואתה משלם לה רק אלף שקל בחודש. – לאה, הרי כל הדירה תעבור אליה, יש גם נוטריון. – היא בכלל לא יודעת. ישבו כך עד הצהריים. למרק אכלו עוף מבושל עם תפוח אדמה מרוסק: – תמיד הייתי מכינה כזה לנטע ומקסים בילדותם, – נזכרה לאה. – ועכשיו אנשים זרים מבשלים לנו, – נאנח קוסטה. – כנראה זו הגורל שלנו. נמות ואף אחד לא יבכה. – די, לאה! בואי נלך לנוח. – אומרים, זקן כמו ילד. מרק טחון, שנ”ץ, חטיף אחר הצהריים. קוסטה נימנם קצת, קם, לא נרדם. אולי מזג האוויר משתנה. נכנס למטבח: שני כוסות מיץ מוכנים, דאגה של פנינה. הביא בזהירות את הכוסות אל לאה, ישובה, מביטה החוצה: – למה את עצובה, לאה? – חייך אליה. – תשתי מיץ! היא לקחה שלוק: – גם אתה לא מצליח להירדם? – מזג האוויר, לחץ דם. – גם אני גרועה כל היום, – הנידה בראשה. – מרגישה שנשאר לי מעט זמן. תקבור אותי בכבוד. – שטויות, לאה. מה אעשה בלעדייך? – מישהו מאיתנו ימות ראשון. – מספיק! למרפסת! ישבו עד הערב. פנינה הכינה לביבות גבינה. אכלו וצפו בטלוויזיה. בקושי הבינו את הסרטים, ראו קומדיות ישראליות וסדרות ישנות. הפעם רק סדרה אחת. לאה קמה: – הולכת לישון, עייפתי. – גם אני הולך. – תן לי להסתכל עליך, – ביקשה פתאום. – למה? – סתם. הביטו זה בזה; נזכרו בנעורים. – אבוא ללוות אותך לחדר. לאה לקחה את ידו, הלכו באיטיות. הוא כיסה אותה באהבה, פנה לחדרו. כבד על ליבו, התקשה להירדם. הרגיש כאילו כלל לא ישן. השעון האלקטרוני הראה שתיים לפנות בוקר. קם ונכנס לחדר של לאה. היא שכבה עם עיניים פקוחות, מביטה בתקרה: – לאה! החזיק בידה – הייתה קרה. – לאה, מה איתך? לאה! פתאום גם לו היה קשה לנשום. בקושי גרר עצמו לחדרו, שלף את המסמכים המוכנים, הניח אותם על השולחן. חזר אל אשתו. הביט בה דקות ארוכות. שכב לצידה, ועצם עיניים. ראה את לאה צעירה ויפה, בדיוק כמו לפני שבעים וחמש שנה. היא הלכה לעבר אור רחוק. רץ אחריה, תפס בידה… בבוקר פנינה נכנסה לחדר. שכבו זה לצד זה, חיוכים מאושרים על פניהם. נרעדת, התקשרה למד”א. הרופא שבא נד בראש: – מתו יחד. כנראה אהבו מאוד אחד את השנייה. נטלו אותם. פנינה התמוטטה על הכיסא ליד השולחן. ופתאום שמה לב לחוזה הקבורה ולצוואה על שמה. הניחה את הראש על הידיים ופרצה בבכי.

יומן אישי יום חמישי, ד’ בתמוז

התעוררתי עוד לפני הזריחה, גופי כבד, רגליים כאילו מלאות עופרת. הדירה שקטה, רק השעון מתקתק ברקע. נתפסתִּי בשולי הקיר, נגררתי לאיטי אל החדר השני. לאה שוכבת לה בשלווה במיטה. האור מנורת הלילה רועד על פניה. הסתכלתיּ בעיניים טרוטות, מנסה לראות אם היא נושמת.

“לא זזה… אולי כבר איננה?” ירדתי על הברכיים. “נדמה לי שהיא עוד נושמת.”

קמתי. גררתי רגליים למטבח. שתיתי חצי כוס אשל, התרוקנתי וחזרתי לחדרי. עצמתי עיניים אבל השינה לא הגיעה. מחשבות צפות: “לאה ואני כבר בני תשעים… איזה חיים ארוכים, עוד מעט הגיע זמננו, והבית שומם. נטלי, הבת שלנו, נפטרה כשהייתה רק בת חמישים ושמונה. אורן, הבן, מת בכלא. הנכדה, שירה, חיה כבר עשרים שנה בגרמניה, בקושי מתקשרת… בטח כבר יש לה ילדים גדולים.”

לא שמתי לב שאיבדתי תחושת הזמן ושקעתי בשינה.

יד מלטפת את כתפי העיר אותי.
– דביר, אתה חי? קולה של לאה ספק רועד.
פקחתי עינו. היא מתכופפת מעליי.
– את בסדר, לאה?
– פשוט נבהלתי… לא הרגשתי אותך נושם. פחדתי שכבר הלכת.
– אני עוד פה. לכי תמשיכי לישון.

שוב שמעתי צעדים כושלים, ואז קליק של מתג חשמל. לאה שתתה מים, עשתה סיבוב לשירותים וחזרה לחדר שלה. נשכבה על המיטה, וגם היא לא נרדמה מיד.

“למה אני כל הזמן מודאגת אולי מחר אקום, ודביר כבר לא יהיה? ואולי אני אעזוב ראשונה. כבר טיפל בענייני הקבורה שלנו מראש. בחיים לא חשבתי שמארגנים לעצמך הלוויה. מצד אחד זה נותן שקט, כי אין כאן אף אחד. שירה לא זוכרת אותנו. רק השכנה פנינה נכנסת מדי פעם, יש לה מפתח אלינו. דביר נותן לה אלפיים שקלים בחודש מהפנסיה שלנו. היא קונה לחם ותרופות. מה כבר יישאר לנו עם הכסף? ואין מצב שאנחנו יורדים לבד מהקומה הרביעית…”

קרני שמש חדרו בבוקר, דביר פקח עיניו וחייך כשהביט על ראשי האילנות שמאחורי חלון המרפסת. “עד הקיץ הגענו…”

הלך אל לאה, שמצאה את עצמה יושבת מהורהרת.
– נו, לאה, די להיות עצובה! בואי רוצה להראות לך משהו.
– בקושי יש לי כוח לקום מהמיטה… ענתה בעייפות.
– קדימה, אני אעזור לך.
– לאה, תראי, ההרדוף שלנו מלבלב, ירוק כולו! אמרת לא נגיע כבר לקיץ, והנה אנחנו כאן.
– וואי, באמת! וגם שמש נעימה!

ישבנו על ספסל במרפסת.
– זוכרת איך הזמנתי אותך לקולנוע עוד בתיכון? גם אז האביב פרח, וההרדוף התחיל ללבלב.
– בחיים לא אשכח. כמה שנים חלפו מאז?
– יותר משבעים וחמש…

העבר עוד חקוק בנו. מה שהיה אתמול כבר שוכחים, אבל הנעורים לא הולכים לשום מקום.

– אוי, בכלל לא ארגנו בוקר העיר לאה.
– תעשי תה טעים, נמאס לי מהחליטות האלה.
– אסור לנו…
– תוסיפי סוכר, רק קצת.

שתיתי תה רופף, נזכר בימים בהם הייתי טועם תה מתוק ומובהק לצד עוגות וסמבוסק.

פנינה, השכנה, הופיעה עם חיוך.
– מה שלומכם היום, זוג יונים?
– מה כבר שלומנו בגיל כזה… ניסיתי להתבדח.
– אם אתה צוחק, זה אומר שטוב. להביא לכם משהו מהסופר?
– פנינה, תקני עוף בבקשה! ביקשתי.
– אבל עוף אתם כן אוכלים?
– רופאה אמרה שאפשר.
– אני אכין לכם מרק אטריות עוף.
– פנינה, אולי משהו ללב… לאה הוסיפה.
– אבל קניתי לכם לא מזמן.
– נגמר כבר.
– אם תרצו אפשר לקרוא לאחות.
– אין צורך…

פנינה ניקתה את השולחן, שטפה כלים, והלכה.

– לאה, בואי למרפסת, נתחמם קצת.
– כן, בחוץ הרבה נעים יותר מהחום שבפנים.

פנינה הצטרפה.
– באתם ליהנות מהשמש?
– כאן כל כך טוב, פנינה. חייכה לאה.
– תיכף אביא לכם דייסה, ואכין מרק לארוחת צהריים.

הבטתי בה ולחשתי “אישה נדירה. מה היינו עושים בלעדיה?”
– ואתה משלם לה רק אלפיים שקלים…
– אבל העברנו את הדירה על שמה, זה כתוב אצל נוטריון.
– היא בכלל לא יודעת…

הישיבה על המרפסת עברה עד הצהריים. לארוחת צהריים קיבלנו מרק עוף חמים עם ירק ותפוחי אדמה רכים.

– תמיד הייתי מכינה ככה לנטלי ולאורן כשהיו ילדים הזכירה לאה.
– ואילו בפנסיה מאכילים אותנו זרים… ענה דביר באנחה.
– כנראה זה גורלנו, דביר. נלך ויעלמו עקבותינו בשקט.
– מספיק עם העצב, בואי ננוח קצת.
– באמת… כשחושבים על זה, לזקנים ולילדים דומה הכול מרק טחון, שנת צהריים…

דביר התחיל להירדם, ומתעורר לא רגוע. ניגש למטבח פנינה השאירה שני כוסות מיץ קרים.
לקח אותם בזהירות אל לאה, שישבה מהורהרת בחדר.

– מה קרה, עצובה? קחי, תשתה מיץ איתי.
– גם אתה לא מצליח להירדם?
– בטח מזג האוויר דופק את הלחץ.
– גם אני מרגישה חלשה היום… תבטיח לי שתדאג לקבורה שלי כמו שצריך.
– מספיק לדבר שטויות מי יישאר בלעדיך?
– בסוף אחד מאיתנו ילך לפני השני.
– די, בואי נצא למרפסת.

בערב פנינה הכינה לביבות גבינה, התיישבנו לראות טלוויזיה כל ערב, סרטים ישראלים ישנים ותכניות מהעבר. כל סרט חדש כבר לא ממש נקלט. הערב ראינו רק סרט מצויר אחד.

לאה אמרה פתאום: “אני הולכת לישון, כל כך עייפה.”
– גם אני כבר אחטוף תנומה.
– תן לי להסתכל עליך עוד קצת!
– למה?
– פשוט ככה.

הבטנו זה בזו, כמו שפעם, מזמן, כשהיינו ילדים, עם כל החיים לפנינו.

– בוא, אני אלווה אותך למיטה שלך.
החזיקה בזרועי, הלכנו לאט. כיסיתי אותה בשמיכה והמשכתי לחדרי.

היה לי כבד בלב, מרוב מחשבות. לא נרדמתי עוד זמן רב, עד שהסתכלתי בשעון שתיים בלילה. קמתי, נכנסתי לחדר של לאה.

היא שכבה עם עיניים פקוחות לתקרה.
– לאה!
נגעתי בידה היא כבר הייתה קרה.

– לאה, מה יש לך? לאההה…
ולפתע גם אצלי האוויר נגמר. זחלתי לחדר, לקחתי את המסמכים שאירגנתי והנחתי על השולחן.
חזרתי אליה, ישבתי ממושכות, ואז נשכבתי לצידה. עצמתי עיניים וראיתי אותה, צעירה כפי שהייתה אז הולכת אל האור שבקצה. רצתי אחריה, החזקתי בידה…

בבוקר פנינה נכנסה אלינו. מצאה אותנו שוכבים יחד, חיוכים שקטים על פנינו.
השתתקה, ואז יידעה את המוקד הרפואי.

הגיע הרופא, עיין בנו והניד ראשו בהפתעה: “נפטרו זה לצד זו. כנראה מאוד אהבו אחד את השנייה.”

לקחו אותנו משם. פנינה התיישבה, מותשת, ליד השולחן וראתה את הסכם ההלוויה והצוואה שהשארנו על שמה. הניחה את ראשה על ידיה ובכתה, סוף סוף, בשביל כולנו.