זכות השתיקה
ריח הבושם במכונית היה כבד ומתקתק. נועה פתחה חלון קטן, ורוח חמה עם ריח אבק כביש ואספלט לוהט נכנסה פנימה. יוני המשיך לנהוג בשתיקה הקיץ התל-אביבי היה השנה לח ופושר, כמעט בלי טיפת גשם.
את שוב שותקת, אמר יוני בלי להסיט מבטו מהכביש.
אני לא שותקת, אני חושבת, ענתה נועה.
על מה יש לחשוב? הכול מוכן, הכול שולם תנסי להירגע.
נועה הביטה בידיו שעל ההגה; אצבעות מטופחות, קצוצות בדיוק, ידיים של אדריכל. תמיד תהתה איך זה שידיים של אדריכל נראות נקיות כל כך, כאילו מעולם לא נגעו בעבודה עצמה.
יוני… אמא שלי בשמלה הזאת נראית… היא גמגמה לרגע, היא קנתה אותה בשוק הכרמל. היא השתדלה. אבל האורחים שלך…
הם אנשים פשוטים, נורמליים.
אנשים נורמליים יודעים להסתכל בצורה שונה על מי שלא שייך למעגל שלהם.
הוא נשף בנחיריים קצר, כמעט בלתי מורגש. הרעש הקטן הזה הפך בשנתיים האחרונות לסימן: אני עייף מלהסביר לך מה מובן מאליו.
נועה, אנחנו בדרך לחתונה. החתונה שלנו. אולי תפסיקי לחפש בעיות איפה שאין?
אני מרגישה שיש.
את תמיד מרגישה משהו.
זה לא היה מחמאה.
שלט חדש הופיע בשול הדרך: “גן אירועים ‘האילנות’, עוד 2 קמ.” נועה סידרה את ההינומהטול לבן עם פנינים קטנות, הינומה יקרה, שאמא של יוני, מירה, בחרה בחנות כלות ברמת השרון. נועה לא התנגדה. לא רצתה להיכנס למריבות בזמן ההכנותהשתדלה פשוט להאמין שהכול יהיה בסדר.
אבא בלחץ, לחשה פתאום. מעולם לא היה במקומות כאלה.
נועה.
מה?
מספיק. בבקשה.
היא שתקה, השקיפה על שדות החיטה הירוקים שחלפו בחלון. אי-שם מעבר לאופק היה הקיבוץ בו גדלה, בית עם תריסים כחולים, שם סבתא ציפי רקמה ותופרת, ותמיד אמרה: נעהלה, החוט מספר את הסיפור. תקשיבי לו, אולי תדעי להגיב.
יוני החנה את המכונית ליד מתחם האירועים. פתח לה את הדלתמחוות רומנטיות שהוא ידע לעשות תמיד ברגע הנכון. היא חייכה מתוך הכרח, כי מה עוד אפשר לעשות.
ההורים כבר היו בפנים. נועה ראתה אותם מידרותי ואלי עמדו בפינה, לובשים בגדי שבת, נראים קטנים, כמו שני דרורים שנקלעו בטעות למופע טווסים.
אמא לבשה שמלה כחולה כהה עם קצה תחרה. החצאית קצת ארוכה מהמפה בימינו. שערה סודר בתלתלים, באוזניה עגילים קטניםמתנה ליום הנישואין ה-25. היא החזיקה בתיק האדום שלה בשתי ידיים והביטה בתקרה, בנברשות, בעיניים של ילדה קטנה בוהה במשהו יפה ומוזר.
אבא היה בחליפה ההיא, מפעם; אפורה כהה, רחבת כתפיים, אותה גיהץ בקפדנות. גם את העניבה קשר בעקמומיות מצחיקה.
נעהלה! קראה אמא, התקרבה ונעצרה, לא רצתה לקמט. רק אחזה בידה. את יפה כל כך.
גם את, אמא.
רותי צחקה בשקט, במין התנצלות. תמיד צחקה ככה שאמרה: בחייך, תפסיקי.
אלי חיבק את בתו בזהירות ביד אחת, שלא לקמט.
כל הכבוד ילדה, לחש. לא הוסיף, כי תמיד חשב שמילים מיותרות מפריעות לרגש.
מירה, אמו של יוני, נכנסה אחרי עשר דקות, לבושה שמלת משי בורדו ואשכולות פנינה על הצוואר, שערה מסודר במקצועיות. בת חמישים וחמש, שנראית ארבעים ושמונה, ובטוחה בזה.
נעהלה, נשקה באוויר ליד לחיה. את מקסימה. יוני, שב שמור על אישתך! זה היה החיוך הרשמי של יוניזה של פגישות עסקיות.
מירה פנתה להוריה של נועה במבט סוקר, לא מתנשא, אבל כזה שחודר כל שכבה.
רותי, אלינעים להכיר, יוני סיפר רבות.
אמא הנהנה, אבא לחץ לה את היד המושטת.
בישיבה סידרו את המשפחה של נועה בקצה השולחן, ליד בן דוד של יוני ואשתו, שעסקו כל הערב במריבות מהסלון החדש.
נועה ראתה את אמא אוכלת לאט, בוחרת סכו”ם כאילו חוששת לטעות. אבא שתה שוט ערק והביט החוצה לחלונות, לעיר החשוכה. מדי פעם הם הציצו זה בזה, מבטים שהיו בהם חיים שלמים, שהכריחו את נועה להסיט מבט.
הברכות הגיעו בזו אחר זו; חבר ותיק עם שעון יוקרתי, אחריו שושבינת “הרשמית”, ענת מהחוג לעיצוב, ואז שוב מישהו. שמפניה נהדרת, אוכל יפה. מלצרים שדימו צללים.
סביב חצי לתשע, מירה נטלה את המיקרופון. קמה בקפידה, כל האביב שבחדר נעצר.
רציתי לומר כמה מילים, פתחה בקול בטוח, מנוסה בישיבות הנהלה. כי ברכת אם החתן, מה לעשות, זה משהו מיוחד.
הקהל צחק בנימוס.
יוני שלי תמיד היה אדם עם לב רחב, עצרה מתוזמן. עוד כילד אסף חתולים עזובים ועזר לשכנים בלימודים. זה ממנו, וגם קצת ממני… גל צחוק קצר.
כשהכיר אותי לנועה, הופתעתי. יוני יכל לבחור… נו, היו רבות. אבל בחר בה. ילדה מקיבוץ קטן, ממשפחה כל כך פשוטה. זו נדיבות לב אמיתית.
נועה חשה את יוני מתכווץ לידה, אך אינו זע.
רֵותי, אלי, שלחה מבט לסוף השולחן, אתם אנשים עובדים. אנחנו מעריכים עבודה קשה. מנקה, נהג מסחרית כל עיסוק חשוב. לא כל אם הייתה מרשה לביתה לחיות כךצריך אומץ. ויש בי קנאה בפשטות הזו כשאין תלונות על העולם, החיים קלים יותר, נכון?
צחוק קלוש, רפוי. יש מי שלא העז להביט, רק בחן את הצלחת.
לחיים, ליוני ונועה! ושלא תשכח נועה שלנו מאיפה באה, זה מה שמייחד אותה.
הכוסות נקשו.
נועה לא שתתה. אחזה בגביע, שקטה, קרה בפנים, כמו דצמבר לפני שהגשם הראשון יורד.
חיפשה את עיני אמה.
רותי חייכה. החיוך המסוכן מכלאדיב, קפוא, מבט של מישהי שקיבלה סטירה עטופה במילים ולא מצאה אפילו זכות להגיב.
אבא הביט בשולחן, העניבה עקומה.
נועה הניחה את הגביע.
ואז קמה.
אפשר גם לי להגיד משהו? שאלה ברגיעה; החדר הוקפא.
יוני הביט בה, בעיניים נבוכותאולי תחינה.
היא לקחה את המיקרופון.
תודה לכולם שבאו. במיוחד תודה להוריילאמא, רותי, שמנקה שלושים שנה בתים של אחרים ושהבית שלה נוצץ יותר מכל גן אירועים. ולאבא, אלי, שיוצא לעבודה בחום וקור לדאוג שלא נצטרך. הם כאן כי הם ההורים שלילא כי התירו להם. אני לא ילדה מהפריפריהולא מושא נדיבות. רק הבת שלהם.
הקהל השתתק. מירה נותרה עם גביע באוויר, בוחנת את נועה במבוכה.
כבוד הוא לא עניין של מסעדות ואוטו. זה מה שראיתי יומיום בקרב אנשים שזכו לכינוי – פשוטים. כן, פשוטים. כמו לחם. כמו מים. כמו ישרות.
הניחה את המיקרופון בזהירות.
הסירה את ההינומה. טול לבן ככנף שפרשה על השולחן לצד כוס שמפניה לא מנוגעת.
יוני, אמרה, מסתכלת עליו.
הוא לא הרים עיניים.
זה הספיק.
נועה נגשה לאמא, אחזה בידה, ואז קראה לאביה. אלי קם, סידר את הז’קט.
ויצאו יחד אל הרחוב. לא מהר. זקופים.
היה נעים, הריח יאסמין. משכונה סמוכה בקע צליל אקורדיון, מנגן שיר קיץ פשוט.
נועה’לה… התחילה אמא.
לא, די. הכול בסדר.
ולאן נלך?
הביתה, ענתה. אבא, אתה בסדר?
אלי מישש את העניבה, נחייך קל.
מעולה, ענה.
עלו לטנדר הישן, בצבע אספלט ישן, בן כמה עשרות שנים. אלי הניע. המנוע השתעל ונע.
הדרך הביתה ארכה כשלוש שעות.
אמא נרדמה במושב האחורי. אבא שתק. נועה בהתה החוצה לשדות הלילה; שום מחשבה. רק שקט כבד, שאפשר לטבוע בו.
לקראת בוקר, כשעלה האור, שאל אלי:
תצטערי?
נועה חשבה.
לא יודעת, ענתה באמת.
הוא הנהן. לא הוסיף.
הבית קיבל אותם בריח עץ עתיק ולבנדר מהגינה. החתולה תמי ישבה על המדרגה, מביטה בהם כאילו ידעה שיחזרו.
שבוע שלם נועה לא יצאה מהחדר. לא מרוב בושהאם כי בושה הייתה, קהה, מתחת לצלעות. חמישה שנות עיר, שנתיים עם יוני, ועכשיו, הכול נגמר בלילה אחדכמו סרט שמישהו כיבה.
כבתה את הטלפון ביום השני. יוני התקשר 12 פעמים. אחר כך כנראה נואש. נועה לא פתחה, כדי לא לבדוק.
אמא הביאה לה תה ולחשה בנוכחותהשתיקה הזו, האימהית, המחזקת, בלי לשאול.
אבא תיקן את הגדר בגינה. פטיש, ריתמוס מתון ומרגיע. כך צריך, חשבהלקום ולתקן.
ביום השמיני קמה מוקדם, עלתה לעליית הגג.
בחבית מתחת למגזינים ישנים נחו חישוקי הרקמה של סבתא ציפי. עגולים, חומים, מבריקים שנים של עבודת יד. והרבה חוטים, בצבעים שונים, כולם מסודרים בקפידה.
נועה הורידה הכול למטה. הציבה את הכלים על שולחן ליד החלון.
אמא נכנסה עם קומקום, עמדה בפתחת הדלת.
של סבתא.
כן.
היא לימדה אותך טוב. את זוכרת?
הכול, לחשה נועה.
היא השחילה מחט, תפרה. התפר הראשון עקום, היד פיקפקה. השני כבר טוב יותר. השלישי מושלם.
נועה רוקמת מגיל צעיר. זה בדם, אם יש דבר כזה. סבתא אמרה שתפירה היא דיאלוגכל תפר מילה, כל צבע תחושה. כשרוקמים, לא שותקיםeven אם השקט מוחלט.
בהתחלה רקמה בלי כיוון. אדום, כחול, זהב. מתוהו עלו עלים, אחריהם ציפור, ולבסוף פרח עם שמונה עלי כותרת שסבתא קראה לו קסם הגנה.
בשבוע השלישי השכנה סימה נכנסה להחזיר את המספריים, וכשנגלתה הרקמה, ביקשה:
תני לראות.
החזיקה את הבד בדממה, הביטה זמן רב.
את מוכרת כאלה? זה לא משהו לשים במגירה.
למי זה ישמש?
אותי. עכשיו זה ישמש אותי. כמה את רוצה?
נועה התבלבלה.
סימה, עזבי.
מה עזבי? אני משלמת, לא מרחמת. זה לא אותו דבר.
ספטמברכבר שישה עבודות מוכנות. שני מגבות טלית רקומות, פנל פרחים, ציור קטן של יער, שתי מפיות מצוירות בציפורים.
סימה קנתה מגבת ציפור ומגבת רקומה. השלום שקיבלה היה קטן, כמעט סמליאבל זה היה שכר עבודה של ידייםלא תלוש שכירות בעיר.
בתחקור הכפרי הופיע אמיר, איכר גבוה, בן שלושים וחמש, מגבעת, עם מבט יישיר, ידיים חרוצות.
שלום, שמי אמיר, מהמושב השכן. סימה אמרה שאת רוקמת מגבות.
נכון.
אני מחפש מתנה לאמא שלי, לחג נר שמיני. רוצה משהו אמיתי, לא קנוי מהמפעל. היא עצמה רוקמת, תדע להבדיל.
הבטה בופשוט. ישר. בלי שמץ זלזול או התנסאות. מדבר כמו שהוא.
בוא תראה מה מוכן. או שאפשר לפי הזמנה.
עבר, בחן, הרים, בחן חוט, תפר, שוליים.
זה איזה דגם? הצביע על מגבת באדום-שחור.
גליל מסורתי. סבתא לימדה. סימן לפריון והגנה לבית.
את יְקוֹרָה?
פה. עזבתי לעיר זמן-מה, חזרתי.
הנהן, בלי לחטט. נועה העריכה את זה.
את זה אקח. וגם את זה. אחת לאמא, אחרת לביתינועה, בת שמונה, אוהבת ציורים. אולי תהיה פעם ציירת.
איך קוראים לה?
שירה.
השיחה נסבה על מחיר. אמיר לא התמקח, לא השפיל ערך, אף שנועה הציעה סכום נמוך.
ביציאה שאל:
אפשר להזמין שוב? לביתי שירה יש חיבה לסוסים.
נועה חייכה.
יהיה לך עם סוסים.
הוא הניד בראשו, אמא הציצה מהמטבח במבט ששומר שאלות לימים אחרים:
בחור טוב, חייכה.
אמא…
מה? רק אמרתי טוב.
אמיר חזר אחר שבועיים לקחת את המתנה לאמוהביא את שירה, ילדה כהת שיער ועיניים עגולות. צעדה ישר אל חישוקי התפירה. זו סוסה? עדיין לא. בתחילת הדרך. מתי זה יהיה סוסה? שבוע בערך.
שירה הנהנה, נועה חשה נחת משקטה.
אמיר שתה תה במטבח, שוחח על השנה הגשומה, האפרסקים. ולסיום אמר לנועה: יש לך כישרון אמיתי. רואים שנעשה באהבה.
תודה.
חשבת למכור ברשת? אשתי ז”ל מכרה שם קדרות. עבד יופי.
נועה היססה.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל.
אני אעזור, אם תרצי. יש לי חבר שמבין בזה.
למה לך?
הוא השיב בנחת, ישר:
כי טוב לא צריך להחביא.
באוקטובר פתחה חנות קטנה באינטרנט, בעזרת אמיר. צילמה, כתבה, העלתה יצירות. ההזמנה הראשונה הגיעה אחרי שלושה ימים, מיבנה. ואז עוד אחת. עד סוף אוקטוברשבע.
היא עבדה, כמעט לא חשבה על יוני. לפעמים, בלילות, היכו לפתע זיכרונות, מרגשים, חדים, מחריפים מחוסר הדיבור. יותר מהמיליםמחרישת השתיקה.
נובמבר. שלג ראשון בגליל, והופיעה לנגד בית המשפחה ג’יפ גרמני כסוףענק וזר בנוף הכפרי.
נועה שחשבה שאלה תועים, ראתה את מירה יוצאת, מגופתה אצילית במעיל יוקרתי ונעלי עקב שבוץ הגליל דבק להן. יוני בעקבותיה, שותק, מבט למרחק.
אבא פתח את הדלת מבלי להזיז את שפתיו.
אפשר לראות את נועה? שאלה מירה.
היא בבית, ענה. נועה, קראו לך.
היא הופיעה, עמדה לידו. בסוודר ישן, שיער קלוע, אצבעות קשות מעבודה.
נועה, החלה מירהוקולה היה אחר: עייף, רך, כמעט מבקש. באנו לדבר איתך, כמו אנשים.
תדברי.
אולי ניכנס?
נועה לא זזה. הביטה ביוני, ששתק מול הגדר.
תגידי עכשיו.
מירה גמגמה. עקביה יינקו בבוץ.
הערב ההוא… התנהל לא טוב. אולי אמרתי דברים מיותרים. אבל את חכמה, את יודעת שלפעמים… מתפרצים רגשית. זה לא סיבה להרוס הכול.
מה הכול?
החיים שלכם עם יוני. הדירה מוכנה, יש מקום עבודה לך, לא עוד חייטת, אלא מעצבת. יש גם רכב.
יוני הביט לבסוף.
נועה… תחשבי, בבקשה. נוכל להתחיל מחדש.
שתקת, ענתה.
מה?
באותו ערב, שתקת. הורדת עיניים ושתקת.
הוא פתח פה, סגר. שוב פתח.
לא ידעתי מה להגיד.
אני ידעתי, ואמרתי. לבד. בלעדיך.
העורב קרא אי-שם. אבא ישב זקוף, כמו גדר חדשה שחיזק.
מירה, אמרה נועה, מאחלת בריאות, גם ליוני. לא אחזורnot כי אני פגועה או גאה. פשוט כי אני יודעת מה אני רוצה.
ומה את רוצה? שאלה מירה, במשנה תוקף.
לחיות בדרכי.
מירה בחנה אותה רגע ונענעה בראשה, אחרת, כמי שלומדת מצב.
אז זה מה יש.
הם נסעו; הגיפ בקושי הסתובב בלי לדרוס את הגינה.
אבא חייך לעצמו, שיהיה, מלמל.
בפנים, אמא חיכתה במבואה, נאחזת בפס האור.
צדקת, ילדה שלי. לא הוסיפה.
נועה חזרה אל החישוקים. השחילה חוט, חזרה אל התפר שנותר ממתין.
דצמבר וינואר עברו בין עבודות והזמנות. בפברואר כבר הייתה לה 23 הזמנות מרחבי הארץ. אשה מחיפה כתבה שהמגבת רקומה שקיבלה הייתה הדבר היקר ביותר מזה עשרים שנות נישואיןכי היא חיה.
אמיר בא כל שבוע; לפעמים עם שירה, לפעמים לבד. תמיד עם מתנה חלב מן הרפת, דבש טרי, או סתם ערימת עצים לדוד.
דיברו ארוכות; על שירה, על געגועים, על משק, על התכניות לאביב. על כך שבמרכז המחוז פתחו יריד מסורת, ויש לו מקום רק למי שיודע לעבוד בידיים.
את צריכה ללכת לשם, אמר. העבודות יימכרו שם.
מפחיד.
מה יש לפחד?
שיגידו עליי פשוטה, פרימיטיבית.
נועה. מי שאומר כך הוא הפשוט. העבודות שלך גדולות מכל מילה.
בפברואר נסעה יחד ליריד. הביאה שמונה עבודות, סידרה על בד פשתן. חיכתה.
ראשונה ניגשה אישה מבוגרת, שמילאה מגבת אחת ביד; את עשית? אני. חיים פה.
לקחה שתי מגבות ופנל קטן.
עד ערב נמכרו חמש מתוך שמונה. בכיסה היו שטרותאמיתיים, כסף של עבודה, לא מתנה.
בדרך חזרה שאל אמיר מה נשמע.
טוב, חייכה פתאום, ולפתע צחקה, מופתעת.
הוא חייך גם הוא.
שירה ישבה ביניהם, נגסה בבייגלה, שאלה: נועה, תלמדי אותי לצייר ציפור?
בהחלט.
בחוץ סערה. הדרך לבנה, נמשכת לאופק. נועה הביטה לאור הפנסים, חשה יציבות חדשה, שקטה, כמו להבה מוגנת במנורה.
אביב. זה שלא מדברים עליו. יום אחד הגיע אמיר בערב לא שגרתי. אמא מצאה דוֹבָנָה לברוח למטבחכי אימהות מרגישות.
הוא ישב מולה. שתק. אז אמר: אני אדם ישיר, את יודעת. אגיד בקיצור.
תגיד.
טוב לי איתך. גם לשירה טוב. לא מציע משהו נחפזפשוט רציתי שתדעי שאני לא סתם כאן.
היא הביטה בידיו. שקטות.
אני יודעת.
אז?
גם לי טוב.
קם, הרים כובע.
אבוא מחר, אם לא אכפת לך.
תבוא.
במאי עברה נועה אליו.
החתונה נערכה ביוני, בדיוק שנה אחרי אותו יום. על נהר הירקון, תחת השמש. השולחנות הוצבו על הדשא, כוסו במפות פשתן. כולם, אמא של נועה אפתה פשטידות, השכנות הביאו, אמו של אמיר אביבה ניצחה על המטבח.
האורחים לא רבים. ההורים, שכנים, משפחת אמיר מהמושב, סימה ובעלה. שירה לבשה שמלה תכולה ונשאה זר פרחי בר.
אקורדיוניסט הגיע מהמושב. ניגן רומנטיקה ישנה, הרגליים הלכו מעצמן.
נועה לבשה שמלת פשתן לבנה עם רקמה מסורתית. רקמה לבד כל החורף: ציפורים, עלים, פרח בן שמונה עלים. את ההינומה הרקימה לבד, טול דק שפתו רקומה קטנות של נרקיסים.
לא אותה אחת שנשארה על מפה במסעדת האילנות.
אחרת.
אלי הוביל את בתו לירקון. פניו התקשחו, רותי שלפה ממחטה, עוד עוגות בתנור
אביבה, מקבלת את נועה כנכדה למשפחה, לחשה: הם צריכים אותך. גם את צריכה את עצמך. אל תשכחי.
נועה חיבקה.
האקורדיוניסט ניגן איטי. אמיר אחז בידה כאוצר. שירה רקדה בסבלנות לידם.
המים הבריקו בזהב של ערב. השמש ירדה.
רותי ישבה ליד אלי, והוא אחז בה ביד כמו אז. היא הביטה אצל ונעה לא בכתה.
זו לא אגדה. זה חיים.
הסתיו הביא עימו סדנה בבית החדש: אמיר הפך חלל ישן לסטודיו רחב מואר, מדפים וחלון לדרום, שולחן ארוך. שירה ציירה ציפור בדלת, עקומה אך מלאה חיים.
נועה לקחה שתי תלמידות: דנה, בת 15 עם עיניים של רעב ליצירה כמו שלה, וטלי, מורה גמלאית שמעולם לא הספיקהעד שיכלה.
בסטודיו עם חנות קטנה החלו זרם הזמנות גם מאינטרנט וגם מעבר. תיירים נכנסו, המקומיים קבעו.
פעם באה טלוויזיה מקומית. הכתבה עברה לערוץ גדול, סיקרה אותה.
סימה התקשרה בצהרים: נועה, את בטלוויזיה! תפעילי!
אבל נועה רק ענתה, אחר כך, ולא צפתה. הייתה עסוקה מדי במפת חופה ענקית.
באותו זמן, ברחוב גורדון בתל אביב, אישה ישבה לבדה בדירה מודרנית ענקית. חלונות רצפה-תקרה, עיצוב איטלקי, תמונות יקרות, סחלבים לבנים באגרטלים. כורסא, חלוק קשמיר, כוס יין אדום ביד.
יוני איננובעבודה או במשהו אחר, היא כבר לא שואלת. מאז ההיא, משהו בו נשבר, שיחותיו קצרות. זה יעבור.
הטלוויזיה פתוחה ברקע: תכנית על אמנים ויוצרים. לא שמה לב. ואז קול נשי, רגוע, עם חיוך שקט. מירה העלתה עיניה.
נועה עמדה בסדנה מוארת, בידה חישוק רקמה. שירה ועוזרות סביבה, ילדה קטנה של אמיר מציירת בפינה.
ספרי מאיפה הכל התחיל, נשמע קול המגישה.
מסבתא, נשמעה תשובתה של נועה, חיוכה רחב. היא אמרה שהמחט היא דיאלוג, לא כלי.
המצלמה התרחקה, נראה אמיר מניח יד חמה על כתפה. שירה מנופפת. כולם צוחקים, נועה עצמה צוחקת מאושר אמיתי.
מירה לא זזה. היין נשאר שלם.
התכנית המשיכה. מירה לא שמעה. רק ראתה. כיבתה את הטלוויזיה.
השקט היה חד. הוא תמיד היה בדירה הזו.
הניחה את היין. הביטה בידיהעל ידה טבעת יהלום, קנתה לעצמה ביומהולדת שלוש שנים קודםכי אפשר. כי לא איש אחר קנה.
האור פגע בטבעת, יצירת ניצוץ קטן במרום.
מירה בוהה באותו ניצוץ.
חשבה על נועה? לא. חשבה על עצמה, איך הייתה פעםצעירה, עם חלום. מה רצתה? שכסף יביא את הכול, שעסק יפתח דלתות, שיבוא הזמן, שיהיה בטחון.
הכסף בא. העסק גדל. נשאר זמן מיותר. יוני כבר לא מתקשר, הסחלבים צחים כתמיד, הטלוויזיה דוממת, הריקנות שם תמיד.
חברות? היו, כלכליות, פורמליות. בחגים.
נזכרה באותו ערב, בנאום, במילים. איך חשבה שזה חד, מחוכם. איך צחקו, איך נועה קמה ואמרה את האמתלא פגעה, רק אמרה. ואז קמה והלכה.
אז חשבה: טיפשה. עכשיו… לא על חרטה.
רק הבינה: מה יצרה במו ידיה? לא קנתה, לא אירגנה. יצרה פיזית, שיצא חם?
עסקדוחות, פגישות, מספרים. לא חום.
יוני? כן, גידלה. אבל יותר אירגנה מה שגידלה.
מתי ישבה איתו? מתי נחשף בפניה?
הסחלבים לבנים, קרים.
קמה, התרוצצה בבית. פינות מושלמות, ריקות.
נעצרה מול חלון. העיר זרחה אלפי חלונות, כל בית והסיפור שלו. מישהו אוכל פשטידה, מישהו בוכה, צוחק, לומד. איפשהו, סמוך לכפר, ילדה רוקמת בדממה.
את טיפשה, אמרה בקול. לא ברור למי.
חזרה, נטלה את הכוס, לגמה לגימה קטנה מהיין היוקרתי.
אז מה? שאלה את עצמה. אז מה?
היא פעלה לפי כלליםלהרוויח, לא להוריד עיניים, להיות ראשונה, לקנות את מה שמעיד על הצלחה.
וקנתה הכול, ויושבת עכשיו לבד בחלוק יקר למול טלוויזיה כבויה.
היהלום שבאצבע מנצנץ. קר.
מה את שמחה? שאלה בשקט את טבעתה.
העיר המשיכה לחיות. מישהו למטה צחק. מירה לא טרחה להציץ.
הרהרה באמא שלהאמא פשוטה מכפר, שעבדה במכולת, ידיה סדוקות ומבושלות. ביקרה אותה, אמא ערכה לה תה, הביטה בה בגאווה: תהיי גדולה. תצליחי.
הצליחה.
עכשיומה אמא הייתה אומרת?
שום מילה. רק מוזגת תה, יושבת לידה.
משהו חנוק עלה בגרונהnot דמעות. כל השנים לא בכתה.
טוב, די, לחשה.
קמה, שטפה את הכוס. הביטה בעצמה משתקפת בזכוכיתפנים עייפים, חכמים, בודדים.
לא אומללים. אך גם לא מאושרים.
פנים של מי שיודע ערך של מותרות, מעט ערך של חום.
כיבתה אור, הלכה לישון.
ובסטודיו הקטן שבמושב, נר אחרון דעך. נועה סידרה חוטים, ארזה בדים. מאחורי הקיר נשמע קולו של אמיר מקריא לשירה סיפור לפני שינה, צחוקה הקטן של ילדה נרדם.
נועה כיבתה את הנר.
חושך נעים, ביתי. ריח בד פשתן ושעווה.
עמדה לשנייה מול החלון.
שמים זרועי כוכבים. כל כוכב במקומו.
שבה הביתה, אל המשפחה שבחרה בה, לחיים שבחרה בעצמה.
