יומן אישי הזכות לא למהר
הודעת וואטסאפ מהמרפאה קפצה אצלי בדיוק כשישבתי במשרד, מתכתבת במייל על עוד תיק לקוח. הנייד רטט לי ליד המקלדת “התוצאות מוכנות, אפשר להגיע עד שש”, כתבה לי אסנת, אחות המשפחה.
המחשב הראה 15:45. מבית המשרדים בקריית אריה עד קופת החולים ברמת-גן שלוש תחנות ברכבת הקלה, אחר כך תור, חדר רופא, בחזרה הביתה ברקע עוד שיחה מהבן, תומר, שהבטיח “לקפוץ אם יצליח”, וגם מנהלת הצוות של הבוקר שהזכירה בעדינות על דוח נוסף. ברגליים שכבו כמה מסמכים של אמא, שהבטחתי לה היום שאביא לה בערב.
נו, שוב את רצה לרופא בערב? נועה, היושבת מולי, שאלה כשקלטה אותי בוהה בשעון.
אין ברירה, עניתי אינסטינקטיבית, והרגשתי איך החולצה נדבקת לי בגב מהזיעה, והעייפות דוקרת מאחורי עצמות הבריח.
היום הזה נמרח כמו בצק קשה. מיילים, שיחות, קבוצת וואטסאפ עם חמש מאות הודעות. באמצע, נכנסה לבנה מנהלת הצוות:
נעמה, תקשיבי, בסופ”ש קבלן ביקש עדכונים, ואני בשבת אצל ההורים. תוכלי להכין את הטבלאות בבית? שלוש-ארבע שעות גג, סתם לסכם נתונים.
שלוש-ארבע שעות בבית הפך כבר לפקודה. נועה מהצד נעלמה בתוך המסך, כאילו מקווה להתמסמס. פתחתי פה ל”ברור”, כהרגלי, ורק אז רטט שוב הטלפון. תזכורת מהאפליקציה ההיא שרשמתי בעצמי אחרי הסאגה של לחץ דם בקיץ זוכרת? לצאת בערב להליכה של חצי שעה! רוב הפעמים דילגתי, אבל הפעם פשוט קראתי.
נעמה? שאלה שוב לבנה.
נשמתי עמוק. הראש רחש, אבל בתוכי משהו עקשן אמר לי: אם אזרום, שוב אשאר פה עד הלילה, הגב יתפוס אותי, ושוב אצטרך לסחוב כביסה, סידורים לאמא, אוכל, בית.
אני לא אוכל, אמרתי, מופתעת בעצמי כמה שלוות היו המילים.
לבנה הרימה גבה, כבר בדרכה לעוד ניסיון להפעיל עליי. אבל את תמיד
אמא שלי צריכה אותי, חתכתי, מזכירה לעצמי שבד”כ זה לא מתקבל כתירוץ, בטח לא לסירוב. וגם הרופא אמר להפחית שעות נוספות. סליחה.
היא לא ידעה שההמלצה מהרופא נאמרה כבר מזמן, אגב, אבל הנה, בכל זאת נאמרה.
ברקע הכל קפא. חיכיתי שתהיה אנחה רועמת, משפטי מחץ על רוח צוות וכולנו משפחה.
טוב, הכתפה בידה כבר אמרה די. נמצא מישהו אחר. תמשיכי.
ברגע שיצאה, קלטתי איך הגב שלי רטוב כולו, והידיים שהחזיקו את העכבר רעדו. רפרוף אשמה מהיר הבזיק בראש: זה שלוש-ארבע שעות בשבת, ואני עושה מזה דרמה.
אבל לצד האשמה, ישבה שם הקלה משונה. כאילו הנחתי שק גדול סוף סוף, אחרי שנים.
בערב, במקום לרוץ לקניון כדי “על הדרך” לעבור בסופרפארם בשביל דוח, יצאתי מקופת החולים ופשוט עצרתי. כן, עצרתי. שמעתי את הרגליים שלי כואבות מהמרדף אחרי עצמי, פעם ראשונה מזה זמן.
אמא, אני אבוא אלייך מחר, אמרתי לתוך הטלפון, אחרי שעמדתי בתור ולקחתי תוצאות.
מה, לא תעברי עכשיו? שאלה אמא בקולה המוכר, שתמיד טיפה לוחץ.
אמא, אני סחוטה. כבר ערב והגיע זמן שגם אוכל משהו נורמלי. את התרופות שלך אקנה, אל תדאגי. מחר על הבוקר אגיע.
הייתי מוכנה לסערה, אבל היא רק נאנחה.
תעשי מה שאת רוצה, את כבר לא ילדה.
לא ילדה חשבתי לעצמי. בת חמישים וחמש, עם שני ילדים בוגרים, כמעט גומרת לשלם משכנתא, ובכל זאת מרגישה לפעמים שמוכרחה להוכיח לכולם שאני “מספיק טובה”. בת, אמא, עובדת.
בבית היה שקט. תומר, הבן, שלח בהודעה שהוא לא בא, משבר במשרד. הרתחתי מים לתה, חתכתי עגבניות. יד כמעט הושיטה שואב אבק כי הרצפה צועקת לניקוי אבל פשוט התיישבתי לשתות לאט, עם ספר, שלא סיימתי כבר מאז החופשה.
עמוק בתוכי, המשיך אותו קול בחייבים ולחץ קטן עקשני: צריך לתלות כביסה, לשטוף סירים, לקרוא שוב את הדוח, לבדוק קליניקה חדשה לאמא. פתאום הוא לא היה כזה רועש. בתוכי חדר סדק צר, שממנו עלה: מותר גם אחר-כך.
קראתי בשקט, חזרתי לפסקאות אם ברח לי הריכוז. באיזשהו שלב תפסתי את עצמי סתם בוהה בחלון, לא ממהרת לשום מקום. מכוניות שחולפות, הולכים עם שקיות, כלב מטייל עם בעליו, כולם בקצב אחר.
בסדר גמור, לחשתי לעצמי. לא קרה כלום אם הבית לא מצוחצח.
והמחשבה הזו כבר לא היכתה בי אשמה.
*
למחרת הכול שוב סער כאילו שום דבר לא השתנה. אמא התקשרה בתשע:
נעמה, את בטוחה שתגיעי עד הצהריים? ב-11 הרופא בא למדוד לחץ דם.
אהיה, אמרתי, לובשת ג’ינס ביד אחת ודוחסת למדידה למד לחץ הדם לתיק.
תומר שלח “צפצוף” בוואטסאפ.
אמא, אני צריך לדבר על הבית, בערב תוכלי להתקשר? צריך לבדוק משכנתא. קולו קפוא כזה, כאילו זה עסקה.
אחרי שבע, תתקשר, עניתי, תוך כדי שאני מכניסה נעליים. אני בדרך לסבתא שלך.
שוב? נשמע קולו.
שוב, עניתי ביובש.
בקו 11 דיברו נהג ונוסע על הפועל, ומישהי ריבעה שקיות בקצה השני. כמעט נרדמתי, מחבקת את המד למד, והקפיצה לי כבר בכניסה לבניין של אמא.
אמא קיבלה אותי בחלוק, הפרצוף הקבוע: מאוחר, דוקטור יבוא בלגן פה. הצביעה על ערימת בגדים על כיסא.
פעם, הייתי מיד מתלקחת אני רצה ממקום למקום, וכאן ואז אשמה, תשישות.
הפעם, עצרתי בבכניסה, שמתי את התיק, ונשמתי. פתאום ראיתי את התסריט כולו מילים, קיטורים, סוף עם דמעות.
אמא, תקשיבי, לחשתי, אני יודעת שאת דואגת. אבל בואי נסדר את השולחן, ומיד אחרי זה אראה את הבגדים. הכוח שלי לא אינסופי.
נשמה, פתחה פה, רצתה להתווכח, אבל ראיתי בעיניים שלה: לא כעס רם, לא בכי, אלא החלטיות שקטה.
בסדר, רטנה. בואי תמדדי.
אחר-כך, כשהרופא הלך, התחילה פתאום בקול רך מהרגיל: אני לא עושה לך דווקא, פשוט מפחיד לי להיות לבד.
שטפתי את הספלים. המים חמים, סבון שורף, ובלב התרגשות כואבת. אני יודעת, לחשתי. גם לי לפעמים מפחיד.
אמא סיננה, מתכחשת, וחזרה לטלוויזיה. אבל המתח היה פחות מורגש, כמו חוט שנפרם בבעדינות.
*
בערב, חזרתי הביתה ונכנסתי לבית המרקחת בפינת הרחוב. לפניי עמדה דלית, שכנה מהבניין, תמיד עם עגלת תינוק או שקיות על הידיים, הפעם בלעדיהם, נראית טרודה.
אני מתבלבלת כבר, אילו ויטמינים לרמי, מלמלה בלחישה, מחזיקה פנקס קטן. הרופא רשם שניים, אבל יש פה מבצעים, אני מאבדת את הידיים.
פעם הייתי פשוט מהנהנת וקוברת את האף בנייד. אבל היום הרגשתי היטב את הבלבול אמא לא פעם ביקשה ממני לרשום לה מתי לקחת כל כדור, גם אני חורפת בביורוקרטיה של מרשמים.
בואי, תני לי לבדוק, הצעתי.
ניגשנו לקיר. שמתי משקפיים, בחנתי ביסודיות את הרשימות, שאלתי את הרוקחת, עזרתי לה לבחור.
אלופה, תודה! חייכה אלי. את בטח כבר רגילה, עם אמא שלך
חייכתי. ממש לא מבינה, פשוט נתקעתי בזה מספיק פעמים.
חזרנו יחד מהסופר. היא פתאום נעצרה.
אם צריך אפשר לשאול אותך לפעמים? רמי מתעקש לא לבדוק בעצמו.
פעם הייתי אומרת מייד “ברור, מתי שתרצי”, ומתעצבנת אם היתה מצלצלת מאוחר מאוד. עכשיו עצרתי, הקשבתי לקול חרד קטן בתוכי אולי אוספת על עצמי עוד משימה.
תתקשרי, אמרתי. אבל עדיף בשעות היום. בערב העסק שלי.
הופתעתי לשמוע את הביטחון שבאמת גם לערב הפרטי שלי יש חשיבות. דלית קיבלה את זה בטבעיות וזה עודד אותי.
*
בערב הכנתי אוכל פשוט לא סיר לשבט, רק פסטה, קצת חזה עוף מוקפץ, סלט. המטבח לא מושלם, הכביסה בסל כביסה. פעם לא הייתי יושבת בלי להבריק הכול.
היום פשוט דחפתי את הסל עם הרגל לקיר.
כשתומר התקשר, קולו היה דואג.
אמא, זה מורכב. משכנתא גבוהה, אולי תעזרי לנו עוד קצת אני יודע שאת כבר עזרת.
עצמתי עיניים. בקשות כאלה מציפות בי גל רגשות ישנים שלא דאגתי להם מספיק, לא עשיתי טוב מספיק, טעיתי כשנתתי לאבא שלו להשקיע בכישלון.
כמה חסר לכם? שאלתי, מתיישבת ליד השולחן.
הסכום לא היה מטורף, אבל כל שקל אספתי לעצמי לפנסיה, לים, למקרר חדש, לשיניים לאמא.
משהו בי רשרש, כמו קלסר ישן שנפתח. היו שם גם החמצות לא נסעתי לעיר אחרת, לא עשיתי תואר בתחום שבאמת אהבתי, נשארתי עם אבא של תומר יותר מדי שנים ואז גם נפרדנו.
אמא, נחזיר תראי
אני לא מחכה שתחזירו. עניתי, בכנות. אני יודעת שכנראה לא יחזור זה תמיד כך.
השתררה דממה. בראש הבזיקו נעליים שקניתי לו יום אחד במבצע, הלילות שלנו יחד לבד. וגם החלומות הקטנים שלי, שכבר שנים מעלים אבק.
אני אעזור, אבל רק חצי, אמרתי. את החצי השני תצטרכו למצוא לבד.
באסה, אמא התבאס קצת.
תומר, קראתי בשמו. אני לא כספומט. גם לי מגיע לחשוב על עצמי.
השתררה שתיקה. הרגשתי קצת אשמה, קצת חרדה. יחד עם זה, משהו בי נרגע.
טוב, את צודקת, סיכם. כבר עוזר מאוד.
סיימנו לעבור על עוד ענייני משפחה, וכשניתקנו שמעתי את השעון מחוגג שקט בחדר.
התיישבתי ליד סל הכביסה, ודמיינתי אותי בת שלושים וחמש, עייפה ומצולקת, תמיד מלקה את עצמה. נו, מה? פניתי אליה, כן, פספסנו דברים. כן, עשינו טעויות. אבל זה לא אומר שצריך להמשיך להלקות את עצמך.
זו לא חכמת חיים. סתם פיוס שקט. סידרתי חולצה, ואז עוד אחת. השאר למחר. הרשיתי לעצמי לא להיות מושלמת.
*
בשבת, שהצלחתי לשמור לעצמי, התעוררתי בלי שעון. כמעט קפצתי מהמיטה צריך להגיע, צריך לבשל, צריך לכבס. התעקשתי להישאר עוד עשר דקות, להקשיב לצעדים שבחוץ.
אחרי תה וסדר מהיר, שלפתי מהמגירה פנקס קטן. רותם, הבת, קנתה לי אותו לראש השנה, עם חיוך: אמא, זה בשבילך שתכתבי לעצמך מה שלך.
אז לא העזתי למלא. מי אני שאתכנן משהו לעצמי, חשבתי. הרי אמא, עבודה, נכדים.
הפעם פתחתי דף חדש. לא נולדו בי תוכניות ענק, לא מסעות או הסבת מקצוע. פשוט כתבתי: לצאת להליכות סתם בערב. ומתחת: להירשם לקורס מחשבים בספרייה העירונית.
לא חוג קרמיקה, לא אנגלית רק לדעת להשתמש במה שכבר מזמן מניע את העולם, בלי להרגיש נגררת. נמאס לי לבקש כל פעם מתומר שיקבע לי תור באינטרנט.
הנחתי את הפנקס בתיק. יצאתי מהבית, ובמקום לסופר פניתי לגינה שמאחורה. שקט, עצים עתיקים, שתי נשים מדברות על מחירי חלב, בריאות, ילדים.
צעדתי הלאה, לאט, בקצב שלי. בגוף הרגשתי פתאום קלילה, כאילו ויתרתי על משהו ישן.
עוד לא למדתי לחיות אחרת. אמשיך להתעייף, להסכים, להתחרט, לכעוס. אבל בין כל החובות ביני לבין עצמי הופיע עכשיו חלון שנייה אחת לשאול: מה באמת מתאים לי?
בדרך חזרה נכנסתי לספרייה העירונית, שפעם עברה מולי עשרות פעמים. בפנים ריח נייר ישן ומישהו בסריג מאחורי הדלפק.
אפשר לעזור? שאלה בנימוס.
רק לשאול יש קורס מחשבים למבוגרים? הרגשתי כמו ילדה. רוצה לדעת להשתמש בזה יותר בנוחות.
חייכה. יש! בדיוק פותחים קבוצה. לשבץ אותך?
כן, בבקשה.
מילאתי פרטים, כתובת, גיל. “55” כבר לא הוריד אותי לקרקע. להפך, סמן שהגעתי למקום שבו מותר לי פשוט לא למהר.
חזרתי הביתה. המחבת עדיין בכיור, החולצה של תומר תלויה, דואר מהמנהלת משימות חדשות לחודש.
הנחתי את התיק, הורדתי מעיל, עמדה שתי דקות בחלון. נשמתי עמוק, ידעתי: תיכף אשטוף, אסביר לאמא, אתייחס לדואר. אבל לבד בין כל אלה, חשוב לי שיהיה גם רגע אחד קטן שלי תה, ספר, סיבוב קצר בשכונה.
והידיעה הזו חשובה מהכול.
