הורדתי את שכנתנו המבוגרת תשעה קומות בזמן שרפה בבניין – יומיים אחר כך הופיע גבר בדלתי ואמר: “עשית את זה בכוונה!”

ירדתי עם שכנה מבוגרת שלי תשע קומות בזמן שריפה אחרי יומיים, אדם הגיע לדלתי ואמר: “עשית את זה בכוונה!”
אני בן 36, אבא יחיד לילד בן 12 בשם גל.
מאז שאמא שלו נפטרה לפני שלוש שנים, נשארנו רק הוא ואני.
הדירה שלנו בקומה התשיעית קטנה, מלאה רחשי צינורות וברוב הזמן שקטה מדי בלעדיה.
המעלית משמיעה רעש בכל נסיעה, ובמסדרון תמיד יש ריח של לחם קלוי שנשרף.
השכנה שלנו היא גברת אלדד, בת שבעים פלוס, שיער לבן, כסא גלגלים, מורה לאנגלית לשעבר.
קול רך, זיכרון חד.
מתקנת לי הודעות בטלפון, ואני תמיד אומר לה “תודה” באמת.
בשביל גל היא הפכה ל”סבתא א'”, הרבה לפני שהוא אמר את זה בקול.
היא מכינה לו עוגות לפני מבחנים, הכריחה אותו לשכתב חיבור שלם בגלל “there” ו-“they’re”.
כשאני עובד עד מאוחר, היא קוראת איתו שלא ירגיש לבד.
אותו יום שלישי התחיל רגיל.
ערב פסטה.
המאכל האהוב על גל פשוט וזול, כמעט בלתי אפשרי להרוס.
הוא ישב ליד השולחן ודמיין שהוא מנחה תוכנית בישול.
“עוד פרמזן בשבילך?” שאל גל בעודם מפזרים גבינה לכל עבר.
“זה מספיק, שף,” עניתי לו.
“יש לנו כבר עודף גבינה פה.”
הוא חייך והתחיל לספר לי על שאלה במתמטיקה שפיתר.
ואז צורמת אזעקת אש.
בהתחלה חשבתי שזאת אזעקת שווא.
זה קורה אצלנו לפחות פעם בשבוע.
אבל הפעם שריקה מתמשכת וזועמת.
ואז הרגשתי את זה עשן אמיתי, חריף וסמיך.
“מעיל, נעליים, עכשיו,” אמרתי.
גל קפא לשנייה, ואז רץ לדלת.
אני לקחתי את המפתחות והטלפון ופתחתי את הדלת.
עשן אפור הסתובב מתחת לתקרה.
מישהו השתעל.
מישהו אחר צעק: “לצאת!
לזוז!”
“המעלית?” שאל גל.
פאנל האורות כבוי.
הדלתות נעולות.
“מדרגות.
אתה לפניי.
יד על המעקה.
לא לעצור.”
המדרגות היו מלאות אנשים: רגליים יחפות, פיג’מות, ילדים בוכים.
תשע קומות נראות קצרות עד שעולים עם עשן מאחור וילד מקדימה.
בקומה השביעית הגרון שלי נשרף.
בחמישית הרגליים כאבו.
בשלישית הדופק שלי היה חזק מהאזעקה.
“אתה בסדר?” שאל גל תוך כדי שיעול.
“שקר קטן,” עניתי.
“תמשיך לרדת.”
התפרצנו החוצה ללובי ולערב הקריר.
אנשים התאספו במעגלים קטנים, חלקם עם שמיכות, חלקם יחפים.
רכנתי בפניו של גל.
הוא הנהן מהר מדי.
“נאבד הכל?”
הסתכלתי סביב, חיפשתי את פרצופה של גברת אלדד לא ראיתי אותה.
“אני לא יודע,” אמרתי.
“צריך שתישאר כאן יחד עם השכנים.”
“למה?
לאן אתה הולך?”
“אני חייב ללכת להביא את גברת אלדד.”
“היא לא יכולה להשתמש במדרגות.”
“המעלית לא עובדת.
אין לה דרך לצאת.”
“אבא, אסור להיכנס לשם.
יש שריפה.”
“אני יודע.
אבל אני לא משאיר אותה לבד.”
הנחתי ידיים על כתפיו.
“אם משהו היה קורה לך ואף אחד לא היה עוזר, לא הייתי סולח לעצמי.
אני לא יכול להיות כזה.”
“ומה אם יקרה לך משהו?”
“אני זהיר.
אבל אם תלך אחרי, אחשוב על שניכם בו זמנית.
אני רוצה שתישאר בטוח.
תוכל לעשות את זה בשבילי?”
“אני אוהב אותך,” אמרתי.
“גם אני אוהב אותך,” דמיין גל.
ואז הסתובבתי, חזרתי לתוך הבניין שממנו כולם ברחו.
המדרגות למעלה צרות וחמות יותר.
העשן דבק בתקרה.
האזעקה הדהדה לי בראש.
בתשיעית ריאותיי בוערות, הרגליים רועדות.
גברת אלדד כבר הייתה במסדרון, יושבת בכיסא גלגלים, תיק על הברכיים, ידיה רועדות על הגלגלים.
כשראתה אותי, נשימת הרווחה הייתה מורגשת.
“ברוך הבא,” היא התנשמה.
“המעליות לא זזות.
אין לי איך לרדת.”
“בואי איתי.”
“ילד, אי אפשר לגלגל כיסא במדרגות תשע קומות.”
“אני לא מגלגל, אני מחזיק.”
קיבעתי את הכיסא, שלפתי יד מתחת לברכיים שלה והשנייה מאחור לגב, הרמתי אותה.
הייתה קלה מכפי חשבתי.
היא נאחזה בחולצה שלי.
“אם תפיל אותי,” רטנה, “אני ארדוף אותך.”
כל מדרגה הייתה מאבק בין הראש לגוף שלי.
שמיני.
שביעי.
שישי.
ידיים שורפות, גב צורח, זיעה נכנסת לעיניים.
“תניח אותי לרגע,” היא לחשה.
“אני חזקה יותר ממה שנראה.”
“אם אניח, אולי לא אוכל להרים שוב.”
הייתה שקטה לכמה קומות.
“כן.
הוא בחוץ.
מחכה לך.”
זה הספיק לי להמשיך.
הגענו ללובי.
כמעט קרסתי, אבל לא הפסקתי עד שהיינו בחוץ.
הנחתי אותה על כיסא פלסטיק.
גל רץ אלינו.
“את זוכרת את הכבאי מהבית ספר?
נשימות איטיות.
לשאוף מהאף, לנשוף מהפה.”
היא ניסתה לצחוק וגם להשתעל.
“תשמע את הרופא הקטן הזה.”
משאיות כיבוי הגיעו.
סירנות, פקודות, צינורות מתגלגלים.
השריפה הייתה בקומה האחת עשרה.
המתזים עשו רוב העבודה.
הדירות שלנו היו מעושנות אך שלמות.
“עד שהמעליות ייבדקו לא יזוזו,” אמר כבאי.
“ייקח כמה ימים.”
אנשים גנחו.
גברת אלדד הייתה שקטה.
כשאפשרו לנו לחזור, החזרתי אותה בידיים.
תשע קומות, הפעם לאט, עם עצירות.
היא התנצלה כל הדרך.
“אני שונאת את זה.
להיות עול.”
“את לא עול.
את משפחה.”
גל הלך לפנינו, מעדכן כל קומה כמו מדריך.
סידרנו אותה, בדקתי תרופות, מים, טלפון.
“תקראי לי אם צריך משהו.
או תדפקי על הקיר.”
“את היית עושה אותו דבר, נכון?” שאלתי, אף שידע שנינו שהיא לא הייתה יכולה למשוך אותי תשע קומות.
יומיים הבאים עברו בכאבי שרירים וגרנות.
העליתי לה קניות, הורדתי זבל, הזזתי שולחן שיהיה לה מקום.
גל חזר לעשות שיעורים אצלה היא והעט האדום שלה.
הודתה לי כל כך הרבה פעמים, שרק חייכתי ואמרתי:
“את תקועה איתנו עכשיו.”
לרגע, החיים נרגעו.
ואז מישהו דפק בדלת בעוצמה.
הייתי במטבח, עושה טוסט גבינה.
גל ישב בוכה על שברים עשרוניים.
המכה הראשונה גרמה לדלת לרטוט.
גל נזעק.
השנייה חזקה יותר.
ניגבתי ידיים, הלכתי לדלת, הלב פועם.
פתחתי חריץ הרגל עוצר אותה.
מול הדלת גבר בשנות החמישים, פנים אדומות, שיער אפור לאחור, חולצה מכופתרת, שעון יקר, כעס זול.
“חייבים לדבר,” הוא נהם.
“בסדר,” אמרתי בשקט.
“אפשר לעזור?”
“אה, אני יודע מה עשית.
בזמן השריפה.”
“עשית את זה בכוונה,” ירה.
“אתה בושה.”
מאחורי שמעתי את הכיסא של גל נגרר.
עמדתי כך שאני חוסם את הדלת.
“מי אתה ומה בדיוק אני עשיתי?”
“אני יודע שהיא נתנה לך את הדירה.
חושב שאני טיפש?
שיחקת בתחבולות עליה.”
“אמא שלי.
גברת אלדד.”
“חושב שאני טיפש?
שיחקת בתחבולות עליה.”
“אני גר כאן עשר שנים, מוזר אף פעם לא ראיתי אותך.”
“לא עניינך.”
“אתה זה שבאת לדלת שלי.
זה נהיה ענייני.”
“אתה מנצל את אמא שלי, משחק גיבור.
ועכשיו היא משנה את הצוואה.
כמוך תמיד מציגים עצמם כתמימים.”
משהו בי קפא במילים “כמוך”.
“לא עניינך.”
“עכשיו תלך,” אמרתי בשקט.
“יש פה ילד.
לא אדבר כשזה מולו.”
הוא התקרב, יכולתי להריח קפה עומד.
“זה לא נגמר.
לא תיקח מה שלי.”
סגרתי את הדלת.
הוא לא ניסה לעצור.
הסתובבתי.
גל עמד במסדרון, חיוור.
“אבא, עשית משהו לא בסדר?”
“לא, עשיתי את הדבר הנכון.
יש אנשים שקשה להם לקבל כשלא הם עשו את הדבר הטוב.”
“יכול לפגוע בך?”
“לא אתן לו.
אתה בטוח.
זה חשוב.”
חזרתי למטבח.
שוב דפיקות אחרי שתי דקות לא לדלת שלי, לדלת שלה.
פתחתי את שלי הוא מול הדירה של גברת אלדד, מאגרף לדלת.
“אמא!
תפתחי עכשיו!”
יצאתי למסדרון עם הטלפון, המסך דולק.
“שלום,” אמרתי בקול, כאילו בשיחה.
“אני רוצה לדווח על אדם אלים שמאיים על דיירת קשישה נכה בקומה תשיעית.”
הוא קפא והסתובב אלי.
“אם אתה דופק עוד פעם,” אמרתי, “אקרא באמת.
אראה גם את המצלמות במסדרון.”
הוא מלמל קללה וירד במדרגות.
הדלת נסגרה חזק מאחוריו.
דפקתי קלות על דלתה.
“אני.
הוא הלך.
הכל בסדר?”
הדלת נפתחה סדק.
היא נראתה חיוורת, הידיים רועדות על המשענות.
“מצטערת,” לחשה.
“לא רציתי שיפריע לך.”
“את לא צריכה להתנצל עליו.
רוצה שאקרא למשטרה?
או לוועד הבניין?”
נרתעה.
“לא.
הוא רק יכעס יותר.”
“זה נכון מה שהוא אמר?
על הצוואה והדירה?”
עיניה דומעות.
“כן.
השארתי את הדירה לך.”
נשענתי על המשקוף, מנסה לעכל.
“למה?
יש לך בן.”
“כי לבן שלי לא אכפת ממני,” אמרה, בקול עייף.
“אכפת לו רק מהכסף.
הוא בא רק כשצריך כסף.
מדבר על בית אבות כאילו לזרוק רהיט ישן.”
“כי לבן שלי לא אכפת ממני.”
“אתם ודאי וגל דואגים לי.
מביאים מרק, נמצאים איתי כשמפחיד לי.
לקחת אותי תשע קומות.
אני רוצה שהמעט שנותר יעבור למישהו שאוהב אותי לא רואה אותי כעול.”
“אנחנו אוהבים אותך.
גל קורא לך ‘סבתא א’ כשחושב שלא שומעת.”
צחקה בדמעות.
“שמעתי.
אני אוהבת.”
“אנחנו אוהבים אותך.
גל קורא לך ‘סבתא א’ כשחושב שלא שומעת.”
“לא עזרתי לך בשביל זה.
הייתי עולה לקחת אותך גם אם היית מורישה הכל לו.”
“אני יודעת.
לכן אני סומכת.”
הנהנתי.
נכנסתי, חיבקתי אותה סביב הכתפיים.
היא חיבקה בחוזקה מפתיעה.
“את לא לבד,” אמרתי.
“יש לך אותנו.”
“ואתם אותי,” השיבה.
“שנינו.”
באותו ערב אכלנו אצלה.
היא התעקשה לבשל.
“לא אאפשר לך להגיש לילד שלך גבינה שרופה יחד עם הרמת אותי פעמיים.”
גל ערך את השולחן.
“סבתא א’, בטוחה שלא צריך עזרה?”
“בישלתי לפני שאבא שלך נולד.
תשב, או שאתן לך חיבור.”
אכלנו פסטה פשוטה ולחם.
זה היה הטעים ביותר מזה חודשים.
באיזשהו שלב גל שאל: “אז אנחנו…
באמת משפחה?”
גברת אלדד הטתה ראש, “תבטיח לתת לי לתקן את הדקדוק שלך תמיד?”
הוא גנח.
“כן.
אני מניח שכן.”
“אם כך, אנחנו משפחה.”
חייכה וחזרה לאכול.
יש עדיין סימן בדלת שלה, מהמכה שבנה נתן.
המעלית עדיין רועשת.
במסדרון עדיין ריח לחם שרוף.
אבל כשגל צוחק בדירה, או שהיא דופקת כדי להביא עוגה, השקט כבר לא כבד.
לפעמים, מי שקשור אליו בדם לא נמצא כשהכי חשוב.
לפעמים, מי שגר לידך חוזר ללהבות כדי להציל אותך.
ולפעמים, כשאתה יורד עם מישהו תשע קומות, אתה לא רק מציל אתה עושה לו מקום במשפחה.
איזה רגע גרם לך לחשוב מחדש?
שתף אותנו בתגובות בפייסבוק.