אבא, אני רעבה ואני רוצה לצאת לטיול! קראה שוב ושוב הקטנה אורלי, מתקרבת אל אביה.
באותו רגע אברהם סיים לחוס את כוס הבירה האחרונה, שיחק במחשב במשחק יריות והמתין למבצע חשוב. קולות הצעצועים של אורלי הרעידו אותו, והקול הרועש של הילדה שלא מפסיקה לבקש תשומת לב הלך וגבר. הוא הרגיש שהחלק המפריע הולך ונעלם רק כאשר היא מושכת אותו בשרוול, מבקשת להיביט בו. כמה היא בת? חמש? הילדה כבר הייתה גדולה למדי, ולמה היא לא יכולה להכין לעצמה קערת קוואקר? הוא רצה עם החברים במגרש, בעוד שהיא נראתה כמו חולה פזורה.
הפרעה זו גרמה לאברהם להפסיד בקרב. כעסו עטף את עיניו בחריפות. הוא קפץ על רגליו, רץ למטבח, אחז בפיסת לחם קשוחה והשליך אותה לאורלי.
קחי ותאכלי, לא יכלת אפילו להגיע אליה? צעק אברהם.
הוא שפך כוס חלב מהמקפיא על השולחן, והקול של הילדה שדיברה איך אמא תמיד מחממת חלב גרם לו לומר, אני לא האמא שלך, והיה צריך שתביני זאת. חזר למחשב והפעיל שוב את המשחק, בתקווה שהילדה שבעה לא תפריע עוד במילים המגעילות שלה. אך כעסו גרם לכל דבר להיכשל. אחרי שהלך לשירות, חזר, אך לפני שהושב בכסא האהוב לא הספיק.
אבא, אני רוצה לצאת לטיול. תמיד נצא עם אמא! לחצה אורלי שפתיה.
רוצה לצאת? מצוין! לך והסתובבי!
אברהם ראה הזדמנות זו כמפלט מושלם. הוא חיפש בארון של אורלי בגדים חמים מכנסיים, חולצה, כפפות וכובע ולבש אותה במהירות, דוחף אותה אל החצר ואומר לה לחזור רק כשיקרא לו. הוא חזר למחשב, שם על האוזניות, הדליק מוזיקה אהובה, פתח קפיץ של משקה אלקטרוני וציפק במחשק האויבים, מתענג על השקט המוחלט.
אורלי קפאה מהקור. היא נזכרה איך אימא תמיד חיבשה אותה בבגדים חמים לטיול בסתיו. השמיים אפורים, השמש איננה, והאמא לא שלחה אותה החוצה. כמה היא מתגעגעת אליה! השפתיים תדרדרו ברעד, והיא נעלה לפתוח את הדלת, אך אביה נצמד עם מפתח. כדי שלא למות מקור, היא ניסתה לרוץ, אך השלג שהצטבר כמה ימים קודם לכן היה עמוס וקר, והליכה הייתה בלתי אפשרית. היא נצנסה לבנות בובת שלג, אך השלג היה גרגרי מדי, כמו חול, ולא נמשך.
היא ניסתה לשאול את אביה אם ייתכן שהשלג הוא חול קר, והקפיצה על הדלת ללא מענה. היא פחדה, קפאה יותר ויותר, ובכייה החלה לצעוק על אביה, אך הוא לא השיב. היא אחזה בכתפיה, רדתה אל השער הקטוע בחרטום, והלכה לכיוון שבו העיניים רואות רק חום, רק כדי להתחמם במעט. היא רצתה להגיע לבית של השכנה ליידה מריה, שמזמינה לעיתים חלב חם, אך האור באותה בית היה כבוי. היא דפקה על הדלת, אך אף אחד לא פתח. אולי לא היה אף אחד בבית. היא הלכה לפני הבית, והתרחקה מהכפר, שכן הבית של המשפחה היה בקצה השוליים. שלג מכוסה בחושך, והגשם הקפיא את האוויר. כשהסתובבה, הפחד חזר, והשלג הלבן הפך לבלתי נראות.
היא הרימה קולה וקראה אבא!, אך דמותו של אברהם חזרה בצורת קול גרוע, תעזבי, אינני אמך!. היא נותרה לבדה, ללא מוצא, נלחמה ברוח הקפואה עד שנפלה על ברכיה. שלג קר כקרח חיבק את עורה, והרוח הצועקת חצתה את השכבות.
כאשר אברהם נזכר באורלי, השעה הייתה כמעט שתיים לפנות בוקר. הוא חשב שהשכחה תתפוגג, אך פתאום שמע מכה חזקה בחלון ענפי לילה מכוסים בכבשים קורצים ברוח. סערה אמיתית, חשב, ואז נזכר בתודעה שהשאיר את בתו בחוץ.
הוא רץ אל החצר וקרא: אורלי! אך הילדה איננה נראתה. פחד קורק, שהיום מאוחר, הסערה עלה, והילדה אולי קפאה. הוא ניסה להאמין שהיא תצא ממישהו, אך דחף ידו באורח. חזר לבית, והיה בטוח שלשכנה, לורן, חיבתה את אורלי לעיתים. אורו, האור בפתח הבית שלשכנה הרגיע אותו. הוא שלח הודעה לאשתו, דינה, והציע שהכל בסדר, שהם כבר ישנים, הכל טוב.
בינתיים, היחסים בין דינה לאברהם התקיימו במתח היא ראתה בו דמות של אם העבר שנוטרת, תוהה אם הוא מצטרף לעבודה או נשאר במשחקי מחשב. הוא מדמיין קריירה של שחקן מקצועי, חולם להרוויח באלפי שקלים. הוא טען שהאישה שלו תפסול אותו, ושתפוק אותו להפסיק לשבת ולשחק.
אברהם נפל על המיטה, נמתח, ונדף. הוא לא נעל את דלת החדר למנע את הקול של דינה, אחיות של אשתי, שצעקה: האם אתה שיגעון! איפה היא?! דינה ביקשה ממנו להפסיק לצרוח, הוא ניסה להרחיק אותה, אך היא לחצה על ידו, נגרר לאדמה. איום עליהם את כל העצמות! קרא.
דינה, שהייתה באימוני קראטה, לא נרתעה. היא הייתה חזקה, מצוידת במיומנויות לחימה. היא קראה: איפה הילד? לאן שלחת את נוי? באתי לאסוף את אורלי! אברהם ניסה לטעון שלא שלח אף אחד, שהילדה הלכה לשכנה לורן, כי היא יצאה מהבית לבד.
דינה לא קיבלה הסבר, רצה לגלות האם הילדה נעלמה אל תוך שלג או נשתמרה בחדר של שכנה. היא רצה לבקר את הרפואה, אך הרופאים אמרו שהנפלה בביה”ח. היא רצה למלא פקודה למשטרה, ולהגיש תביעה.
החוקרים הגיעו, חקרו את המקום, והניחו על אברהם קבלות. קורה כאן גרימת נזק לילד במזג קיצוני, אמר השוטר. האם זה היה באשמתך?
דינה בכי בעוצמה, חשה קירור על לבה, והזכירה את נוכחות האור של האחורה של האחורה. היא ראתה כפפות של הילדה במרעה, וכאשר המשטרה מצאה רק את הכפפות, חיכו לעוד ראיות. היא חזרה לביתה של לורן, שמחבקה את הילדה המוחלת, ובסוף הרופאים הוציאו את האורלי מהקפיא. הרופא בשם סרגיי, יחד עם כלבו צ’רלי, הצילו אותה.
סרגיי סיפר לדינה כמה המשטרה חיפשה שלל, ושהכפפות שייכות לאורלי, אותן הוא השתמש בחופשותיו בעבודה. הוא הציג את צ’רלי, הכלב שהלך עם הילדה, ושיבץ את האורלי לביה”ח. הוא סיפר על ההקפאה, שהייתה קלה, ושזה יחליט מהר.
דינה החליטה לספר את האמת לאחותה, ולאשר שלא היה עלתה על האובדן. היא נחשפה לתקווה שהאורלי תחזור הביתה חזרה שלמה.
בבוקר, המשטרה קראה לדינה, שהביאה את הילדה למרכז הרפואי. שם, סרגיי הוציא את אורלי, ושאל: האם זו בתך? דינה נענתה בקול רועד, אחותי והדביקה את ידה בידי הילדה. הרופא אמר: היא חזקה, תחזור למקומה. היא בכתה משמחה.
אורלי חזרה לבית של דינה, לשכן לורן, ולקח את צ’רלי למרפאה כדי להרגיע. החדר היה מלא בריח של קפה ואור של חום. סרגיי קיבל את ההזדמנות להודות לצ’רלי על הצלת הילדה: תודה על העזרה, אתה גיבור. דינה חייכה, חיבקה את האורלי, והבטיחה לה לשמור עליה.
אברהם נשפט, קיבל עונש של שלוש שנים, והיה נזול במצב בריאותי. הוא נשאר במעצר, והעתיד שלו נראה חשוך. דינה חזרה לחיי היום-יום עם האורלי, והחליטה להילחם למען השינוי המעמיק במערכת.
הסרט מסתיים במבט של דינה על האורלי משחקת בחוץ עם צ’רלי, כשהשמש עולה על תל אביב, וכאילו כל הטירוף הפך לפחד שנעלם באופק.
