הודעות חשודות בטלפון של בעלי – בוקר מבולגן, חילופי טלפונים ושובלי בגידה שלא הייתה: הסיפור של אולגה, סרגיי, ודימונה מהגן ועד לליל פיוס רומנטי

Life Lessons

Author Alejandro García Reading 27 min Published by February 14, 2026

ההתכתבות המסתורית של הבעל

הבוקר של נועה ושחר התחיל בזמן הלא נכון, כלומר באיחור. השעון המעורר, שבדרך כלל מנסה להציל את חייהם, נותר לבד במערכה. בזמן ששניהם התרוצצו בדירה ברמת גן, ניסים כמעט לא קרה שניהם הצליחו להתלבש ולנסות לארגן גם את הבן, איתן, לגן.

שחר! תקח אתה את איתן, בסדר? צעקה נועה מהחדר, מנסה ללבוש גינס בזמן שהיא דוחסת בגדי החלפה ותפוח עץ לתוך תיק הגן.

סבבה! השיב שחר. איפה שמתי את המפתחות?

לא ראיתי! נבחה נועה בעצבנות, תוך שהיא הופכת את הסלון בחיפושים אחרי הסלולרי. לא היה לה מושג איפה הוא רק שלפתע הבינה שעמוס דומה מדי לזה של שחר. נו באמת, מה חשבנו, כשקנינו כיסויים תואמים וגם שמים את אותו קוד סודי

לבסוף, נועה הצליחה למצוא פלאפון בתיק. היא הלבישה את איתן שעדיין שיחק עם לגו וממש לא הבין מה הלחץ.

הדרך לגן ברמת גן ארכה בקושי חמש דקות שיא חדש של נהיגה ישראלית יצירתית וחנייה חצי-בלתי חוקית ליד שער הגן. נועה ניסתה להוריד לאיתן את המעיל, אבל הרוכסן היה תקוע. פתאום הוא התחיל לבכות, כמו רק ילד ישראלי יודע:

אמא, אני לא רוצה לגן איתן התעקש, נעצב כולו, מתאמץ להכביד כמה שיותר על הבוקר של אמא.

חמוד, נו מה עכשיו? אנחנו ממהרים! ניסתה להחזיק בפאסון, אם כי הכל רעד לה בפנים. התכופפה, ליטפה אותו, הסבירה בגן כיף, תפגוש חברים, תצייר, תשחק, אפילו תקבל קרמבו

שום דבר לא עזר. איתן תקוע במקום. הגננת הופיעה, חייכה בחיבה לנועה ולקחה את איתן ביד.

אל תדאגי, נועה, אמרה הגננת. אנחנו נדאג לו. איתן, בוא לחברים כולם מחכים.

נועה נשמה לרווחה, אבל ברור שכבר הבוקר הזה החריב לה את כל תכניות ההתארגנות. היא הציצה בשעון איחור מביך. הוציאה את הסמארטפון ומיד שמה לב שזה לא שלה.

נפלא רטנה. עכשיו תחפשי לקוחה בטלפון של שחר

בעודה מאבדת תקווה, הפלאפון רטט והופיעה הודעה קופצת:

דודי: “נו, מה עם ההיא מהמכון כושר? השגת את המספר?”

עיניה של נועה לרגע נעצרו. קראה את ההודעה שוב ושוב. ואז פתחה את הצ’אט, למרות התחושות הלא נעימות.

דודי: “אז הכנסת אמון?”

שחר: “כן, הביאה מספר. סיכמנו, סופ”ש הזה. אצלי.”

נועה הרגישה בוקס בלב. הסופ”ש הזה? אבל היא אמורה לנסוע עם איתן לאמא שלה להשאיר אותו ללילה.

אוי אלוהים לחשה לעצמה, מרגישה את הלב עף. הלוואי שלא הייתי רואה את זה. יימח שמם של כיסויים תואמים

מאותו רגע, כל דקה עם שחר הייתה עבורה הצגה. כל משפט, כל חיוך זה נהיה מתסכל ומבלבל. שלושה ימים עד שבת, אבל נועה כבר שוקעת במחשבות: אולי זו אי הבנה? אולי קראתי לא נכון? בסוף, המילים ההן מסתובבות לה בראש כמו להיט ברדיו: “סופ”ש הזה. אצלי”.

שחר, מצדו, לא מרגיש כלום. רגיל, רגיל להפליא: עוזר, שואל איך היה היום, מארגן ערב, אפילו מקריא סיפור לאיתן לפני השינה. נועה בוחנת בעיניו רמזים, מחפשת אשמה ולא מוצאת. דווקא זה מלחיץ יותר.

ברביעי בערב, הם צופים בסרט. שחר שם יד על כתפה, כמו פעם. נועה מתאמצת לא לפרוץ בבכי החיבוק מרגיש מתקתק, אבל שביר; כאילו כל שנייה הכל הולך להתפוצץ.

בליל שישי, אחרי שהלבישו את איתן לפיג’מה, נועה עשתה כלים בכיור במטבח. שחר הגיע מאחור, חיבק אותה ולחש:

את נראית קצת עצובה היום. הכל בסדר?

נועה קפאה, חייכה חיוך מאולץ:
כן, פשוט עייפה…

מבין, לחש ונישק אותה בראש.

בשתיים לפנות בוקר, כששחר ישן חזק, נועה קמה, הלכה לאמבטיה, נעלה את הדלת, התיישבה על האמבטיה והברז זורם סתם שיהיה רעש. דמעות. בכי שקט.

למה? לחשה. למה לי?

המחשבות לא מרפות. היא שואלת שוב ושוב, אבל אין תשובה.

“מה אני עושה עכשיו? להגיד משהו? לעזוב? להשתגע? אולי זו סתם טעות?”

מחר היא חייבת להעמיד פנים, לחייך. יום ההכרעה ממש מעבר לפינה.

בשבת בבוקר, נועה מביאה את איתן לאמא שלה בהרצליה. יש לה עננה כבדה בלב. אמא מבחינה מיד:

נועה, הכל בסדר?

נועה חייכה, שיקרה יפה, אפילו הפליאה:

כן, הכל טוב. סתם ממהרת רוצה להפתיע את שחר!

נשיקה על הראש לאיתן, בריחה מהירה החוצה. מחשבות בראש: אולי הוא באמת ייפגש עם דודי. אולי הכול מקרה. אולי אני סתם פרנואידית ברמת גן.

היא רוצה לגלות אמת, אבל גם מתפללת שתתבדה. משתוקקת לרגע להפסיק את נבכי הלב ולחזור לחיים הישנים, השגרתיים, עם “סדר יום ישראלי”.

מגיעה לחניה, מכבה מנוע, יושבת באוטו. חושבת על השנים עם שחר, על כל הסלפיים המצחיקים בשישי במרפסת, על פיקניקים עם איתן בגינה הציבורית. הכל פתאום נראה כל כך שברירי. בעצם, כל שנייה באוטו זו הארכה למצב של “לפני”.

בסוף, אוספת אוויר, עולה לדירה, מחזיקה מפתח רועד. פותחת הדירה חשוכה יחסית, רק האור במטבח דלוק, שומעים קולות מהוססים, צחוק ולחישות.

“זהו, זה זה, אומרת לעצמה. הלב משתולל. נכנסת בזהירות, כמעט לא נושמת. מתקדמת למטבח ומרגישה שכבר מאוחר מדי להסתובב אחורה.

שחר? לוחשת.

ואז בקול:

שחר!

אין תשובה. נועה נכנסת ורואה במטבח שניים גבר ואשה. זה לא שחר. זה דודי, החבר הכי טוב של שחר. וואלה, לא לזה ציפתה. דודי מסובב אליה פנים, מתבלגן קלות:

נועה! זה לא מה שזה נראה באמת נועה, מה את חושבת, שאני אביא אותה לאמא שלי בסלון? יאללה, את מכירה את הבית שלנו

היא רק עומדת שם, כמעט כמו פסל, בולעת דמעות. המוח מצפצף חזק, והיא מחייכת והדמעות לא מחליטות ליפול או להתרכך.

הבנתי, דודי אומרת חרישית, לא מסוגלת להתמודד עם הכל. אני יוצאת.

היא מסתובבת לאט, יוצאת מהבית. מחוץ לבניין, האוויר של רמת גן שורף לה את העור. היא שולפת פלאפון, ידיים רועדות, ומחייגת לשחר.

הלו עונה לה הקול שלו, והמילים פשוט נמסות לה במוח. וכל מה שיוצא אפילו למה זה יוצא? זה הודאה די מגוחכת:

אני אני אוהבת אותך. מאוד.

בדמעות, עם צחוק מבולבל, היא מנסה להסביר משהו רק המון רגשות יוצאים. כל החשדות, כל הפחד מתפוצצים החוצה. כלום לא מסודר.

הייתי עכשיו בבית דודי היה שם היא לוחשת.

הכל ברור סליחה, אל תכעסי, בבקשה. אני במשרד. תבואי לפה? נועה, אל תכעסי את מכירה את דודי, את באה?

כבר בדרך…

רצה לרכב, קופצת למשרד של שחר. צריכה את החיבוק הזה, עכשיו.

חצי שעה אחרי, נועה ושחר יושבים יחד על הריצפה במשרד ליד קופסה של יין משאירי-שבת. ראשה של נועה נשען עליו, כוס זזה אט-אט בכף ידה.

סליחה, אני באמת לא תיכננתי לרגל אחרי ההודעות שלכם, אף פעם לא עשיתי כאלה שטויות

אל תדאגי, זה אני שצריך לבקש סליחה ששיתפתי פעולה עם דודי היית צריכה לדעת הכול.

למה הוא ביקש ממך?

כי הוא חבר שלי. כי יומיים לפני זה, הוא עשה פאדיחה עם הבחורה מהמכון

איך?

התנגש בה ליד שייק בר, שפך לה רד-בול היישר על החליפה הלבנה. מאז נהיה בן 14 מבוהל. “אני מפחד! שחר, תדלג עליי!”.

שחר מחקה אותו בהגזמה, נועה נקרעת מצחוק.

הוא החבר הכי טוב שלי. לא הייתה ברירה לקחתי מספר בשבילו, שיבחתי את דודי בהודעות, חיזקתי בהומור, והופה מישהו קיווה להזדמנות שנייה.

ולמה לכל הרוחות הוא הביא אותה לבית שלנו?! שישלם סכום קטן יקח חדר במלון

ומה, שכחת למה הוא עדיין עם אמא שלו?

כי הוא בורח מהשכר דירה ושאמא תכין קציצות, תגהץ לו הכל

ממש ככה, שחר מביט בה במבט של “תביני לבד”.

איזה קמצן! צוחקת נועה לשמיים.

אנחנו חברים מהיסודי. נראה לי שאני היחיד שמכיר את הצד העלוב הזה שלו

טוב, אתה באמת חבר אמיתי, שחר!

נועה מנידה בראשה במין יאוש חייכני.

רגע. ואולי הם עוד יושבים אצלנו? אין מצב שאני חוזרת הביתה. לא בא לי לראות אותם. שיתמודדו שם.

שחר מנשק אותה.

אני לא קמצן כמו דודי ומגיע לנו ערב רומנטי!

ברצינות?! הולכים למלון?

בטח. הוא קם במהירות, מרים אותה על הכתפיים בנשיקה.

נועה מתגלגלת מצחוק לא מאמינה שרק לפני שעה, היא חשבה שכל החיים קורסים לה.

ולפעמים, אפשר גם לצחוק על כל הדרמות, ולא לקחת חיים ברצינות תהומית מדי.

Add a comment

כשהחמות שלי אמרה לי “כאן אני מחליטה” – כבר החזקתי מעטפה כחולה קטנה היא אף פעם לא צועקת. נשים כמוה לא מרימות קול — הן מרימות גבה. פעם ראשונה שזה קרה היה ביום שעברנו ל”דירה החדשה” — דירה שאני עיצבתי עד הפרט האחרון, עם וילונות שבחרתי בעצמי וכל כוס במקום. היא נכנסה כמו מפקחת. סרקה את הסלון. את המטבח. אותי. ופשוט אמרה: — “הממ… זה מאוד… מודרני.” — “אני שמחה שאהבת,” עניתי בשקט. היא לא ענתה ישירות. במקום זה, לחשה לבן שלה: — “בן… העיקר שזה נקי.” הוא חייך במבוכה. ואני חייכתי באמת. הבעיה עם חמותות כמוה היא שהן לא תוקפות — הן מסמנות טריטוריה. כמו חתולים, אבל עם פנינים. כשאישה מתחילה לסמן טריטוריה, יש רק שתי אפשרויות: או שעוצרים אותה מיד… או שמוצאים את עצמך אורחת בחיים שלך. היא התחילה לבוא יותר ויותר: “רק להביא משהו”, “רק לחמש דקות”, “רק להראות לך איך עושים מוסקה אמיתית.” וה”חמש דקות” האלה הפכו לארוחת ערב, הפכו להערות, הפכו לחוקים. בוקר אחד היא סידרה מחדש את הארונות שלי. כשראיתי אותה, נשענתי בשקט על השיש: — “מה את עושה?” היא לא נבהלה ולא התנצלה: — “עוזרת. ככה זה הגיוני. את לא מבינה בסדר.” והיא חייכה כאילו כבר שמה לעצמה כתרים. הבנתי — זו לא עזרה, זה כיבוש. ובן הזוג שלי? הוא מאלו שחושבים ש”נשים יסתדרו.” הוא לא ראה מלחמה. הוא ראה “בעיות ביתיות”. אבל אני ראיתי מבצע שקט לנשל אותי. המכה הגדולה באה ביום הולדת שלו: הכנתי ארוחת ערב אלגנטית ואינטימית, נרות, כוסות, מוזיקה — בול מה שהוא אוהב. היא הגיעה מוקדם — ולא לבד. הביאה איתה קרובת משפחה “חברה”, והושיבה אותה בסלון כקהל. הרגשתי: כשחמות מביאה עדה… מתחילה הצגה. הערב נפתח רגיל עד שהיא הרימה את הכוס: — “רוצה להגיד משהו חשוב — היום חוגגים לבן שלי, וצריך שיהיה ברור: הבית הזה…” היא עשתה פאוזה. — “…הוא משפחתי. לא של אישה אחת.” בעלי קפא. הקרובה חייכה ערמומית. אני נשארתי אדישה. היא המשיכה: — “לי יש מפתח. אני נכנסת מתי שצריך. כשהוא צריך. והאישה…” והסתכלה עליי כאילו אני רהיט זר, — “…צריכה לדעת את מקומה.” ואז פלטה את המשפט שהסגיר אותה: — “כאן אני מחליטה.” הייתה דממה בחדר. כולם חיכו להשפלה שלי. אישה רגילה אולי הייתה מתפרצת, בוכה, מסבירה את עצמה. אני רק תיקנתי את המפית שלי וחייכתי. לפני שבוע פגשתי מישהי… לא עו”ד, לא נוטריון — שכנה לשעבר שידעה יותר ממה שדיברה. הזמינה אותי לתה ואמרה: — “היא תמיד רצתה לשלוט גם כשלר לא היה זכות. אבל יש משהו שאת לא יודעת…” אז היא שלפה ממגירה מעטפה כחולה קטנה — פשוטה, בלי לוגו. הגישה לי אותה כאילו מוסרת לי מפתח לאמת. בתוכה היה העתק של הודעה על מכתב שנשלח לבעלי ונלקח על-ידי חמותי — אף פעם לא הראה לו. המכתב נגע בדירה. האישה לחשה: — “היא פתחה לבד. לא לידו.” לקחתי את המעטפה בלי רגש. אבל בראש נדלק לי אור. הארוחה המשיכה, היא נהנתה מהנאום, ואז — בדיוק כשהייתה בטוחה שכולם יסכימו לה — קמתי. לא מהר. לא דרמטי. פשוט קמתי והבטתי בה בשקט: — “מצוין. אם את מחליטה — בואי נחליט גם הערב.” היא חייכה, דרוכה למחוץ אותי בפומבי: — “סוף סוף קלטת.” לא פניתי אליה ישר. פניתי לבעלי: — “מאמי, אתה יודע מי לקח מכתב שהיה מיועד אליך?” הוא מצמץ: — “איזה מכתב…?” הוצאתי את המעטפה הכחולה מהתיק והנחתי אותה מולה. כמו שופט שמניח ראיה. העיניים שלה הצטמצמו. הקרובה פערה פה. ואני אמרתי בשקט, בקול שלא משאיר מקום לוויכוח: “כשאת החלטת בשבילנו — אני מצאתי את האמת.” היא ניסתה לגחך: — “מה זה השטויות האלה…” אבל כבר התחלתי להסביר לבעלי הכול: איך המכתב היה אליו איך היא לקחה אותו, איך הסתירה מידע על הבית. הוא הרים את המעטפה בידיים רועדות והסתכל עליה כאילו רואה אותה לראשונה. — “אמא… למה?” היא ניסתה להפוך את זה ל”דאגה”: — “כי אתה תמים! נשים…” וקטעתי אותה בנשק הכי אלגנטי: שקט. נתתי לה לשקוע במילים של עצמה. ורק אז אמרתי את שורת הסיום: “בעוד את הסברת לי את המקום שלי — אני החזרתי לי את הבית.” לא סיימתי בצעקות. סיימתי בסמל. הבאתי לה את המעיל מהמתלה, הגשתי לה אותו בחיוך ואמרתי: — “מהיום כשאת באה — תצלצלי. ותחכי שיפתחו לך.” היא הביטה בי כאישה שאיבדה שליטה — “את לא יכולה…” — “אני כן,” עניתי ברוך, “כי את כבר לא מעליי.” העקבים שלי הדהדו על הפרקט כמו נקודה בסוף משפט. פתחתי לה את הדלת. והוצאתי אותה לא כאויבת… אלא כמי שסוגרת פרק. היא יצאה. הקרובה אחריה. ובעלי נשאר — המום, אבל ער. הביט בי ולחש: — “סליחה… לא ראיתי.” הבטתי בו בשלווה: “עכשיו אתה רואה.” נעלתי את הדלת. לא חזק. פשוט סופית. והמשפט האחרון מהדהד אצלי: הבית שלי הוא לא שטח להפעלת כוח של אחרים. ❓ואצלכם… אם החמות שלכם תתחיל “לנהל” לכם את החיים — תעצרו אותה כבר בהתחלה או רק כשתעקור אתכם מהמקום שלכם?

כשהחמות שלי אמרה לי, “פה אני מחליטה,”

El corazón de una madre Esteban estaba sentado en la mesa de la cocina, acomodado en su lugar de siempre. Delante de él, un hondo plato de cocido de su madre —aromático, reconfortante y con ese punto ligeramente ácido tan característico— le llenaba el aire de la infancia. La cuchara iba y venía del plato a la boca mientras sus pensamientos volaban lejos. Repasaba cuánto había cambiado su vida en los últimos años: ahora podía desayunar en cafeterías modernas, comer en restaurantes con estrellas Michelin, cenar en locales de chefs creativos especializados en cocina molecular. Podía pedir ostras francesas, trufas italianas, solomillo de buey wagyu japonés… lo que se le antojara. Pero, en medio de todo ese paraíso culinario, ningún plato podía competir con el cocido de su madre. Las salsas exóticas, las especias raras, las presentaciones espectaculares… todo eso le parecía hueco y sin alma al lado de la comida sencilla y familiar. En el cocido de mamá había algo más que ingredientes y recetas; había cariño, el calor de unas manos que cocinan y recuerdos de días despreocupados de la niñez. Esteban lo sabía: por muchos restaurantes que probara y delicias que degustase, la mejor cocina del mundo siempre sería la de su madre. Mientras pensaba en ello, entró María en la cocina. Con cuidado, dejó una taza de té frente a él, haciendo todo lo posible por no hacer ruido. Había algo inquieto en su expresión, como si un temor la rondase. —Esteban, ¿cuándo tienes que marcharte? —preguntó, preocupada. Él levantó la mirada de su plato, le sonrió y contestó: —Mañana por la mañana. Se me ha estropeado el coche, así que iré con un amigo. La observó con atención. Le gustaba ver a su madre así: sana, descansada, con el rostro animado por un leve rubor. Nadie le habría echado más de cuarenta, aunque en realidad hacía tiempo que había pasado de los cincuenta. —Son solo un par de horas de coche, mamá, no te preocupes —añadió, intentando tranquilizarla. María se quedó de pie, inmóvil, como si de pronto hubiera escuchado un terrible augurio. Sus dedos buscaron el borde de la mesa y lo apretaron con fuerza, buscando apoyo. Un pesado silencio, apenas roto por el tictac del reloj de pared, se adueñó de la habitación. —¿Con un amigo…? —repitió en un susurro, visiblemente pálida—. No, hijo, mejor que no vayas con él. Esteban frunció el ceño: hacía tiempo que no veía a su madre así, generalmente calmada y cabal. Aquello le inquietó. Apartó la cuchara y la miró con seriedad. —Mamá, ni siquiera sabes de quién hablo —le dijo, intentando sonar seguro aunque la preocupación se colara en su voz—. No pasa nada, de verdad. Es Eugenio, amigo de toda la vida. Es un conductor excelente, nunca corre, muy prudente. Además, el coche es alemán y la matrícula trae suerte: tres sietes. María se acercó despacio, sin apartar la mirada. Sus movimientos parecían costarle trabajo, como si cada paso fuera una pequeña batalla. Le tomó de la mano; sus dedos, fríos, contrastaban con la piel cálida de Esteban. —Por favor, hijo… —su voz temblaba, pero intentó sonar firme—. Mejor pide un taxi. No estoy tranquila. Mi corazón no está en calma, de verdad. —Y si el taxista no tiene carné de verdad, ¿eh? —bromeó Esteban, forzando una sonrisa—. No te preocupes, mamá, te llamaré en cuanto llegue, ¿vale? Según baje del coche, lo primero que haré será avisarte. ¡No tendrás ni tiempo de echarme de menos! Besó a su madre en la mejilla, percibiendo su ansiedad como propia mientras la abrazaba. María se dejó querer, como si quisiera guardar en la memoria el calor de ese instante. Tras unos segundos, se separó suavemente de él. —Todo irá bien, mamá —repitió Esteban, mirándola a los ojos—. Te lo prometo. Al salir de la casa, caminó despacio por la calle de su infancia. La noche era tranquila, el aire fresco y algo húmedo; las farolas lanzaban círculos cálidos sobre la acera. Hasta su portal había pocos minutos andando. Avanzó sin prisa, sumido en sus pensamientos sobre el viaje y con la cara de su madre gravada en la mente, luchando por espantar las malas sensaciones. Al entrar en casa, el calor y el silencio le envolvieron. Se dirigió a la habitación, donde la maleta esperada sobre la cama, perfectamente preparada. Revisó que no faltara nada, la cerró y la dejó junto a la puerta, lista para la mañana siguiente. Acomodó el despertador en la mesilla y comprobó la hora. Eran las nueve y cuarenta y cinco. “Mañana a las seis en pie. Que no se me peguen las sábanas”, se repitió mentalmente. Se desnudó, se metió en la cama y apagó la luz. Tardó mucho en dormirse, con los ojos abiertos en la oscuridad y el runrún de la ciudad de fondo; imaginaba a su madre también sin poder conciliar el sueño. Para distraerse, repasó mentalmente su rutina para el día siguiente: levantarse, ducha, café, desayuno, repasar la presentación… Poco a poco los pensamientos se confundieron unos con otros y se quedó dormido. ***************** La mañana no fue como había planeado. Despertó de golpe, sobresaltado por la luz que se colaba por las cortinas. Tardó unos segundos en recordar dónde estaba y qué había pasado. Miró el despertador: las nueve menos cinco. —¡Maldición! —exclamó mientras se incorporaba, sintiendo la rabia subirle por dentro. Cogió el despertador y lo apartó con fuerza. Las agujas parecían burlarse de él: claramente, se había quedado dormido—. ¿Por qué no me llamó Eugenio? ¡Lo habíamos quedado tan claro…! Agarró el móvil, que estaba al lado, y vio que estaba apagado. Le sorprendió: recordaba bien haberlo puesto a cargar antes de dormir y no lo había apagado. Dudando, pulsó el botón. El teléfono cobró vida y enseguida aparecieron varias notificaciones seguidas. Abrió la aplicación de mensajería y leyó rápido los mensajes. El primero de Eugenio era de las ocho de la mañana: “Esteban, ¿dónde estás? Llevo quince minutos esperando en la puerta. Si en diez minutos no bajas, me voy. El viaje es largo, no quiero perder tiempo”. “¿Seguro que vienes? Llámame”. “Me voy ya. Lo siento, no puedo esperar más”. Esteban se quedó congelado. Así que Eugenio había ido, había esperado, y finalmente se marchó. Le vino a la mente la cara de preocupación de su madre la noche anterior: ella lo había presentido y le pidió que no fuera con Eugenio. Pero ahora ya daba igual. Saltó de la cama con nerviosismo; apenas quedaba tiempo y ya nada tenía sentido. Tocaba decidir si pedía un taxi o probaba a alquilar un coche. Lleno de rabia, agarró el teléfono para llamar a Eugenio y pedirle disculpas, pero enseguida vio todas las llamadas perdidas de su madre. Más de veinte, seguidas, sin apenas descanso. Sintió el corazón encogerse por la inquietud. Sin más, cogió las llaves, se calzó rápidamente y salió corriendo hacia casa de su madre. Solo podía pensar: “Que no haya pasado nada…” La puerta estaba abierta. Entró casi sin aliento, jadeando tras la carrera. Tenía el pecho oprimido y la sangre le zumbaba en los oídos. —¡Mamá! ¿Estás bien? —gritó, mirando a su alrededor. No pudo evitar que la voz le saliera tensa, al borde del pánico. María estaba sentada en el salón. Pálida, con los ojos enrojecidos, el rostro agotado. Al verlo, sus ojos se abrieron como platos, incrédulos. —Esteban… —murmuró, poniéndose de pie con esfuerzo—. ¿Eres tú…? Ay, gracias… Esteban se quedó parado. No entendía nada. No recordaba haber visto nunca a su madre llorar así; la veía tan frágil que se le estrujó el alma. —¿Qué ha pasado, mamá? —preguntó suavemente al acercarse. Le cogió las manos, frías y algo temblorosas—. ¿Por qué estás así? Dímelo todo, por favor. En ese momento, de la televisión encendida les llegó la voz neutra de la presentadora: —Un grave accidente de tráfico cerca de la ciudad de Valladolid. Según las primeras informaciones, han chocado cuatro vehículos. Por desgracia, solo ha sobrevivido una persona, el conductor de un Audi… Esteban giró instintivamente la cabeza hacia la pantalla. Las imágenes eran impactantes: coches destrozados, objetos dispersos en la calzada, luces intermitentes de ambulancias y policía. Miraba sin querer ver, hasta que distinguió un Audi blanco con matrícula 777. Notó el frío recorrerle por dentro. Reconocía ese coche: era el de Eugenio. Lo comprendió de golpe: su madre había visto la noticia, reconoció el coche de Eugenio y, como Esteban no respondía al móvil, imaginó lo peor. Sintió un punzante dolor imaginando el sufrimiento de su madre en esas horas interminables. —Mamá, soy yo, estoy aquí, estoy bien —consiguió decir al fin, esforzándose en que le temblara la voz—. Mírame, aquí estoy, no pasa nada. Sentó a María en una silla, luego corrió a la cocina por un vaso de agua fresca. Se lo llevó, pero ella lo dejó sobre la mesa sin probarlo, clavando sus dedos en la manga del hijo como temiendo que volviera a esfumarse. María lo abrazó con fuerza y él sintió cómo su cuerpo se sacudía de sollozos mudos. —He tenido tanto miedo… —susurró—. En las noticias decían que solo había un superviviente y no me cogías el teléfono… Te he llamado, he insistido, y nada… Pensaba que te había perdido. Esteban la rodeó con los brazos, acariciándole la espalda como hacía en la infancia. Notó cómo poco a poco se relajaba, aunque sabía que solo el tiempo le devolvería la calma. —Se me apagó el móvil y el despertador no sonó —le explicó, tratando de sonar convincente—. Me quedé dormido, por eso no contesté. Pero estoy aquí, mamá. Ahora todo está bien. Estoy contigo. Al apartarse un poco y ver todavía su rostro tan lívido, pensó que aquel susto podía pasarle factura. Tomó el móvil y llamó al 112. —¿Emergencias? Por favor, vengan rápido. Mi madre se encuentra muy mal, se ha llevado un susto terrible y le duele el pecho. Calle…, número… Esperamos. Colgó y se sentó de nuevo junto a ella, estrechándole las manos. Pronto, los sonidos lejanos de la ambulancia se acercaron. Esteban miró de reojo a su madre, a sus pestañas temblorosas, y deseó de corazón que todo volviera a la normalidad. El médico tardó apenas diez minutos. Entró en la casa con una maleta pequeña y fue directo a María. —¿Cómo se encuentra? ¿Mareos? ¿Náuseas? —preguntó mientras le ponía el tensiómetro. María intentó contestar, pero solo pudo asentir. Esteban no se atrevía a interrumpir, atento a cualquier requerimiento. Al acabar, el médico guardó los instrumentos y se dirigió a Esteban con seriedad: —Recomiendo llevarla al hospital. Ha sufrido un estrés fuerte, y a su edad conviene vigilar. Que pase allí al menos un día en observación. —Por supuesto, la llevo en seguida. A la clínica privada, donde la atenderán mejor. El médico asintió, llenó un parte y le dio unas recomendaciones. Notó que el sedante empezaba a relajar a María. —Todo irá bien —les tranquilizó ya con voz más cálida—. Lo más importante ahora es mantener la calma. Esteban le dio las gracias, ayudó a su madre a vestirse y pensó rápidamente cuál sería la mejor clínica y qué papeles llevar. En la clínica, María ingresó enseguida. Una enfermera les condujo amablemente al box de reconocimiento, donde un médico de mediana edad y mirada sosegada inició una revisión completa. Después, le explicó a Esteban: —Están los valores controlados, pero conviene hacer análisis y algunas pruebas. De momento no vemos nada grave, pero hay que verificar. Esteban permaneció junto a la cama de su madre, sujetándole la mano con cariño, procurando transmitir la calma que él mismo necesitaba. La mano de ella estaba fría y la mirada, cansada: todo ello aceleraba el pulso de Esteban. —Todo irá bien —insistió, mirándola de frente—. Solo ha sido un susto. Pronto volverás a casa. María le dedicó una sonrisa débil. Lo peor había pasado, la angustia empezaba a disiparse. —Lo supe enseguida —murmuró—. Mi instinto nunca me falla. Esteban tragó saliva; el peso de la culpa lo ahogaba. Era muy consciente entonces de cuánto le debía a su madre: tanto sacrificio, tanto empeño en ayudarle a crecer, a estudiar, a abrirse camino… y él, sin pensarlo, había puesto su mundo al borde del abismo. —Perdóname por asustarte —susurró—. Prometo que escucharé tus presentimientos la próxima vez. De verdad. María le acarició la mejilla con ternura, como tantas veces en la niñez. —Lo importante es que estás aquí, vivo —le respondió—. Lo demás es lo de menos. Mientras esperaban los resultados, Esteban le apretó la mano, sin soltarla. Ese era el mejor remedio posible: el calor de estar juntos. ******************** Esteban no se separó de su madre ni un momento. En un descanso, llamó a su jefe para explicarle lo sucedido. El jefe comprendió la urgencia y le quitó peso de encima. —La familia es lo primero. Yo me encargo de la reunión. Si necesitas algo, llámame —le dijo, sincero. Esteban agradeció el gesto. En esos días, nada le importaba más que cuidar de María. Dormía en una butaca junto a su cama, sólo para poder verla respirar y darle los buenos días cada vez que abría los ojos. Con el paso de los días, María iba mejorando. Recuperó color y voz, aunque los médicos recomendaron que permaneciera en observación un par de días extra, por precaución. Una tarde, al caer el sol y bañar la habitación hospitalaria en tonos dorados y anaranjados, María rompió el silencio. —Siempre he temido que un día te fueras y no regresaras. Esteban la miró: por primera vez era plenamente consciente de la mujer que había detrás de la madre, y de la soledad callada que a veces implica amar tanto. —¿Por qué, mamá? —Es que siempre fuiste muy independiente —respondió—. Hasta de pequeño te atabas tú solo los cordones y no dejabas que te ayudara. Siempre quisiste llevar el control de tu vida. Estaba orgullosa, pero a veces temía perderte; que dejaras de buscar mi mano. Él la escuchó conmovido. Nunca se le habría ocurrido que su actitud pudiera causarle también preocupación a su madre; había creído que era justo lo que ella quería. Le tomó la mano, la entrelazó con la suya como cuando era niño. —No voy a irme, mamá. Siempre vas a ser lo más importante para mí. No sabía que sufrías así; lo siento. María le acarició los dedos. —Ahora ya lo sabes. Eso me tranquiliza —sonrió. —Nunca te dejaré, eres lo más valioso que tengo —le aseguró él, con toda la sinceridad de la que era capaz. Ella sonrió también, con los ojos brillando —esta vez de alivio y ternura—. —Solo quiero que seas feliz: que tengas una familia, hijos, que sepas que aquí tienes alguien que te quiere y en quien puedes confiar siempre. Esteban pensó inmediatamente en Elena, la chica con la que llevaba saliendo algo más de un mes. Trabajaban juntos y, aunque aún no le había hablado a su madre de ella, se dio cuenta de que ahora quería hacerlo. —Hay una chica… —empezó, un poco cohibido—. Se llama Elena. Es especial, me entiende como nadie. María se animó al instante; la curiosidad chispeó en su mirada. —¿Me cuentas cómo la conociste? Y Esteban le relató con detalles cómo se habían ido conociendo y cómo le hacía sentir Elena. Compartirlo le aliviaba —como si se quitara un peso de encima—. —Creo que me hace feliz, mamá. Pero no me atrevía a decírtelo; temía que pensases que ya no tendría tiempo para ti, que todo iba a cambiar… María se rió de buena gana. —¡Qué tonto eres! Yo sólo quiero verte feliz. Jamás me has dado problemas ni me has dejado sola. Mira: aunque formes tu familia, tengas hijos, tu madre siempre estará aquí, queriéndote. Esteban sonrió, sintiendo que todas sus preocupaciones se deshacían. Le apretó la mano con cariño: —Jamás me olvidaré de ti. Y gracias por entenderme, mamá…

Corazón de madre Hace años, en una cocina del Madrid

– אבל את בכלל אל תשבי לשולחן. את פה רק כדי לשרת! – הודיעה חמותי בקור רוח עמדתי ליד הכיריים, בשקט של המטבח בבוקר — בפיג’מה מקומטת, שיער אסוף ברישול, ריח של טוסטים וקפה חזק באוויר ליד השולחן, על שרפרף קטן, ישבה הבת שלי בת השבע, שקועה באלבום ציורים, מציירת בשקדנות סלסולים צבעוניים בטושים – שוב את מכינה את הלחמניות הדיאטטיות שלך? – נשמע מאחור קולה של חמותי קפצתי היא עמדה בכניסה, פנים קפואות, קול שלא סובל סתירות, עטויה חלוק, שיערה אסוף בקפידה, שפתיים קפוצות – אגב, אתמול אכלתי לארוחת צהריים מה שיש – המשיכה והניחה את המגבת בחבטה על השולחן. – לא מרק, לא אוכל נורמלי. את יודעת להכין ביצים כמו שצריך? לא עם כל הטרנדים שלך! כיביתי את הכיריים ופתחתי את המקרר כאב והתסכול הצטברו בי, אבל בלעתי אותם. לא ליד הילדה. לא בשטח שבו הכל מזכיר לי שאני רק “זמנית כאן” – עוד רגע זה מוכן – אמרתי בקושי, מתאמצת שלא ישמעו לי הרעד בקול הילדה לא הרימה עיניים מהטושים, אבל מהצד הציצה, מתוחה ועירנית, לכיוון סבתה “נעבור לגור אצל אמא שלי” כשהבעל הציע שנעבור לזמן מה לאמא שלו, זה נשמע הגיוני – נגור אצלה קצת – מקסימום חודשיים. זה קרוב לעבודה, והמשכנתא תאושר בקרוב. היא לא מתנגדת היססתי. לא בגלל ריב עם חמותי – היינו מנומסות. אבל ידעתי: שתי נשים עם דעות במטבח אחד – שדה מוקשים וחמותי כפייתית לסדר, שליטה, וסטנדרטים מוסריים לא ממש היו לנו ברירות שמכרנו את הדירה, והחדשה עדיין לא מוכנה, שלושתנו התמקמנו בדירת שני חדרים של חמותי “רק זמני” שלטון השליטה נכנס לשגרה הימים הראשונים עברו ברוגע. חמותי הייתה אדיבה, אפילו הוסיפה כיסא לילדה ופתחה עוגה אך ביום השלישי הגיעו “החוקים” – בבית שלי יש סדר – קבעה בארוחת בוקר — קמים בשמונה, נעליים רק בקופסה, קניות מתואמות, טלוויזיה חלש — אני רגישה לרעש הבעל הניף יד, מחייך: – אמא, זה רק לזמן קצר. נסתדר אני הנהנתי. רק ש”נסבול” התחיל להרגיש כמו גזר דין התחלתי להיעלם עברה שבוע — ועוד המשמעת הקשיחה חמותי סילקה את ציורי הילדה מהשולחן – מפריעים את המפה הקובייתית שלי קיפלה – לא פרקטית הקורנפלקס שלי “נזרק” – מיושן השמפו שלי “הועבר” – שלא יסתובב הרגשתי לא כאורחת, אלא כאחת בלי קול ובלי זכויות האוכל שלי – “לא נכון” הרגליי – “מיותרים” ילדתי – “רועשת מדי” הבעל חוזר: – תסבלי קצת, זה הבית של אמא. תמיד הייתה כזו יום אחרי יום איבדתי את עצמי פחות ופחות נותר מהאישה שהייתה פעם שקטה ובטוחה נשארה רק הסתגלות אינסופית לחיות לפי כללים שלא שלי כל בוקר קמה בשש — להספיק להתקלח, לדאוג לילדה, ולהתחמק מההערות של חמותי בערב אני מכינה שתי ארוחות אחת לנו ואחת “כמו שצריך” — פעם בלי בצל, פעם עם, פעם בכלים שלה – אני לא רוצה הרבה – אומרת, – רק שיהיה כמו שצריך היום שבו ההשפלה הפכה פומבית בוקר אחד, הספקתי רק לשטוף פנים ולהרתיח מים, כשחמותי נכנסה למטבח – היום באות אליי החברות שלי, בשתיים. את בבית, אז תכיני שולחן: מלפפונים, סלט, משהו לתה — ככה, פשוט “פשוט” אצלה זה שולחן של חג – אה… לא ידעתי… – תקני. הכנתי לך רשימה, לא מסובך יצאתי להביא כל מה שצריך: עוף, תפוחי אדמה, שמיר, תפוחים, עוגיות חזרתי והתחלתי לבשל בשעה שתיים הכל היה מוכן: שולחן ערוך, עוף אפוי, סלט טרי, עוגה תפוחים נכנסו שלוש פנסיונריות מהודרות, ריח של בושם ישן אחרי דקה הבנתי — אני לא חלק מהחברה אני ה”שירות” – בואי, תשבי לידנו – חייכה חמותי – כדי להגיש לנו – להגיש? – מה יש? אנחנו מבוגרות. זה לא קשה לך ושוב אני: עם מגש, עם כף, עם לחם “תביאי תה” “תני סוכר” “הסלט נגמר” – העוף יבש – מלמלה אחת – העוגה שרופה – השנייה אני עם שיניים קפוצות, חיוך מאולץ, אוספת כלים ומוזגת תה אף אחת לא שואלת אם אני רוצה לשבת או לנשום – איזה מזל שיש עקרת בית צעירה! – צהלה חמותי — הכל תלוי בה! ואז… משהו בתוכי נשבר בערב אמרתי את האמת אחרי שהאורחות הלכו, שטפתי כלים, ארזתי שאריות, כיבסתי את המפה התיישבתי על קצה הספה, כוס ריקה ביד הערב ירד הילדה ישנה מקופלת הבעל לידי – תקוע בנייד – תקשיב… – לחשתי קשה אבל יציב – אני לא יכולה יותר הרים עיניים, מופתע – אנחנו חיים כמו זרים. אני משרתת את כולם. ואתה בכלל שם לב? לא ענה – זה לא בית. זה חיים שבהם אני חייבת להקטין את עצמי ולשתוק. אני כאן עם הילדה. לא רוצה לסבול עוד חודשים. נמאס לי להיות נוחה ובלתי נראית הוא הנהן… לאט – הבנתי… סליחה שלא שמתי לב. נחפש דירה להשכרה, כל דבר — שיהיה שלנו והתחלנו לחפש כבר באותו ערב הבית שלנו — גם אם קטן הדירה הייתה קטנה, הריהוט ישן, והרצפה חורקת אבל כשנכנסתי — הרגשתי הקלה. פתאום חזר לי הקול – הנה… הגענו — נאנח הבעל והניח את התיקים חמותי לא אמרה מילה. אפילו לא ניסתה לעצור לא ידעתי אם נעלבה, או קלטה שחרגה עברה שבוע הבקרים החלו עם מוזיקה הילדה מציירת על הרצפה הבעל מכין קפה ואני מחייכת בלי לחץ בלי למהר בלי “תסבלי” – תודה – אמר, מחבק אותי באחד הבקרים – שלא שתקת הבטתי לו בעיניים: – תודה ששמעת אותי החיים לא מושלמים אבל זה הבית שלנו החוקים שלנו הרעש שלנו החיים שלנו וזה – אמיתי ❓ואיך את/ה היית עושה: היית מחזיק/ה מעמד “רק לזמן קצר” — או קם/ה והולך/ת כבר בשבוע הראשון?

ואין לך מה לשבת לשולחן. את צריכה להגיש לנו!

028

Alejandro, no te entiendo. ¿Estás loco? ¿Qué significa eso de “me voy”? —Eso mismo. Llevo tiempo con una amante. ¡Es 16 años más joven que yo! Y he decidido que con ella estaré mejor. —¡Podría ser tu hija! —¡De eso nada! Ya tiene 20 años. Alejandro se acercó a ella. —Y además, Valeria tiene un padre muy rico. ¡Por fin podré vivir como siempre soñé! ¿Entiendes? Y luego ella me dará un hijo, no como tú. Cada palabra suya hería a Tania. Sabía que tarde o temprano ocurriría, porque nunca tuvieron hijos. Pero jamás imaginó que sucedería de una forma tan humillante. Vivieron juntos casi 15 años. Como todos, tuvieron altos y bajos. Pero Tania siempre pensó que en una familia debía haber respeto, si no, nada funciona. —Tania, al menos podrías llorar por decoro, así me siento menos incómodo. La mujer levantó la cabeza con orgullo. —¿Por qué debería llorar? ¡Me alegro mucho por ti! De verdad. Al menos uno de los dos cumplirá su sueño. Él torció la boca. —¿Por qué siempre me recuerdas tus pinceles? Eso ni es trabajo, ¡es nada! —Bueno, sí, es un hobby. Pero si yo trabajara un poco menos y tú ganaras más, también podría dedicarme a lo que me gusta. —Venga ya. ¿Qué otra cosa ibas a hacer? Si hijos no puedes tener. Trabaja y punto. Ella miró a Alejandro, que forcejeaba con la maleta. —Alejandro, ¿y tu nueva… conquista? Ella tampoco va a trabajar. ¿De qué vais a vivir? Tú tampoco eres de mucho currar. —¡Eso ya no te importa! Pero mira, hoy estoy de buen humor y te lo cuento. Solo tendremos que vivir con nuestro dinero un tiempo. Cuando Valeria esté embarazada, su padre nos colmará de dinero. Y hasta entonces, vamos sobrados, no te preocupes. Alejandro cerró la maleta de un golpe y salió del piso, pegando un portazo. Tania hizo una mueca; odiaba los ruidos fuertes. Volvió a asomarse a la ventana. Casi delante del portal llegó un cochazo rojo. De él saltó una joven que se arrojó a los brazos de Alejandro. Por supuesto, todas las vecinas del bloque se quedaron mirando la escena. Qué sinvergüenza, no podía irse sin dejarla en ridículo. Por algún motivo, Tania sintió alivio. Su vida últimamente era una farsa. Alejandro casi no dormía en casa. Ella lo entendía, pero no era capaz de romper por sí sola ese nudo que llamaban familia. Cogió el móvil. —Rita, hola. ¿Planes para esta noche? Su amiga se sorprendió. —¿Qué pasa, has salido de tu depresión? —Anda ya. Ni depresión ni nada. Un poco de bajón, sin más. ¿Vamos esta noche a algún sitio? Tomamos algo, celebramos, que tengo motivo. Durante un segundo, hubo silencio. —Tania, ¿estás bien? ¿Qué pastillas te has tomado hoy? ¿Para la cabeza, fiebre? ¿Tienes fiebre? —¡Rita, basta! —Si hablas en serio, estoy dentro. ¡Basta de verte la cara de amargada! Solo que… —¿Qué? ¿No puedes? —No es eso. ¿Tu Alejandrito te deja? ¿Quién le lleva la cena al sofá, quién le secará los mocos? —Rita, a las siete en el “Diamante”. Tania colgó. Algún día mataría a su amiga. Y sería pronto. Sonrió para sí. Quería hacerlo desde el día en que se conocieron. Pero nunca afectó a su amistad. Tania agarró el bolso y salió. Ya era mediodía y tenía mucho que hacer. Rita miraba el reloj impaciente. Tania jamás llegaba tarde, pero ya se retrasaba cinco minutos. Y entonces entró en el restaurante y Rita se quedó boquiabierta. De hecho, todos lo hicieron. Tania siempre llevaba el pelo largo recogido. Ahora lo llevaba en un bob rubio. Nunca usaba maquillaje, solo un poco de rimel y crema. Hoy llevaba un maquillaje de revista. Siempre en pantalón, ahora vestía un vestido suelto que decía mucho más de su cuerpo que cualquier vaquero ajustado. —Tania… madremía… Tania dejó el bolso triunfante y se sentó. —¿Te gusta? —¡Pues claro! Pareces diez años más joven. No me digas que has echado a tu Alejandrito. —No lo digo. ¡Se fue él solito! Se miraron y rompieron a reír. Al rato, les mandaron unas copas desde otra mesa. El hombre era unos años mayor. Rita miró a Tania con picardía. —Pues ya tienes admiradores. Tania le saludó e invitó a la mesa. Rita alucinaba: —¡Hoy te sales! Estuvieron hasta tarde. El hombre, Igor, era simpático e inteligente. Dejó a Rita en un taxi y ofreció acompañar a Tania. —Voy contigo al fin del mundo andando. Tengo coche, pero no conduzco así. —Ni falta hace. Vivo a dos manzanas. Llegaron al bloque ya de día. Pasearon y hablaron. —Tania, ¿qué celebrabais? ¿Cumple? Porque te debo regalo. —No… Bueno, en parte sí. Mi marido me dejó ayer. Tania sonrió con su sonrisa más auténtica. Igor la miró sorprendido. —Tania… Sabes sorprender, de verdad. Tres semanas después, estaban en una cafetería. —¿Qué tal con Igor? Tania sonrió. —Rita, creo que nunca fui tan feliz. No le oculto nada. Sabe gestionar mis movidas sin despeinarse. —Pero algo te ronda la cabeza… —Sí… Alejandro no se calma. Me ha invitado a su boda. —¿Qué dices? ¿Para qué? —Para ver si voy hecha polvo… o para mostrárselo a la nueva. —¡Menudo capullo! Anda, ve con Igor. Id, les saludáis y sales por la puerta grande. …Alejandro miraba a Valeria. —Estás guapísima… —Lo sé. ¿Crees que vendrá papá? —¿Cómo no? Es tu padre… —¡Padre! Lleva un año sin darme ni un euro, dice que tengo que trabajar. ¡Menudo padre! —No te preocupes, mujer. Está deseando que te cases. Ya llegará el dinero. La boda, a crédito. Alejandro y Valeria esperaban que el padre perdonara y abriera el grifo. —¿Y tu ex vendrá? —¿Te lo puedes creer? ¡Ayer llamó! —No me lo creo. —Seguro viene para suplicar que vuelva. —Eso espero. ¡Me encantan estas escenas! Cuando Tania explicó a Igor lo que quería hacer, él se sorprendió. —¿A qué hora es la boda? —A las dos. ¿Tienes lío? —¿Cómo se llama tu ex? —Alejandro. ¿Por? —Tania, estas cosas solo pasan en Madrid. Claro que voy contigo. Le contó todo y Tania no podía creerlo. Ya en la celebración, Tania de la mano de Igor avanzó con la mejor sonrisa. Alejandro y Valeria parecían desencajados. Se acercaron. Valeria susurró: —¿Papá? Alejandro balbuceó: —Tania… Ni la reconoció. No imaginó que ella pudiera lucir así. Igor entregó flores a la hija, un sobre y dijo: —Me alegra que te cases y seas independiente. Porque nosotros, Tania y yo, nos vamos a dar la vuelta al mundo. Miró a Alejandro: —Entiende que tu futura suegra también necesita vacaciones. Así que entrego a mi hija en buenas manos. Y disculpad, que tenemos prisa. Salieron del restaurante. Tania quería reír, pero no sabía cómo lo tomaría Igor. Él se volvió y le dijo: —Ya sabes que ahora tendrás que casarte conmigo, ¿no? Tania reflexionó y respondió seria: —Bueno, si hay que hacerlo… se hace. Y abrazados, se fueron. Igor estaba al teléfono, buscando ya billetes a algún sitio donde siempre haga sol y haya mar.

Luis, no te entiendo. ¿Te has vuelto loco?