הוא היה נוסע הרבה לעבודה, ואני כבר התרגלתי לזה. היה עונה לי מאוחר, חוזר עייף הביתה, אומר שהיו לו פגישות ארוכות. לא חיטטתי לו בטלפון, לא שאלתי שאלות מיותרות. סמכתי עליו.
יום אחד אני מקפלת בגדים בחדר השינה. הוא מתיישב על המיטה, אפילו לא חולץ נעליים, ואומר לי:
אני רוצה שתשמעי אותי עד הסוף, בלי להפריע.
כבר אז הרגשתי שמשהו לא בסדר. הוא אמר לי שהוא נפגש עם אישה אחרת.
שאלתי מי היא. הוא היסס כמה שניות ואז אמר את שמה. היא עובדת קרוב למשרד שלו. צעירה ממנו. שאלתי אם הוא מאוהב בה. הוא אמר שהוא לא בטוח, אבל כשאתה איתה, הוא מרגיש אחרת, פחות עייף. שאלתי אותו אם הוא חושב לעזוב. הוא ענה:
כן. אני לא רוצה יותר לשקר לעצמי ולך.
באותו ערב הוא ישן על הספה. הוא יצא מוקדם בבוקר למחרת, ולא חזר יומיים. כשהוא חזר כבר הספיק לדבר עם עורך דין. אמר לי שהוא רוצה גט כמה שיותר מהר, “בלי סצנות”. התחיל להסביר לי מה הוא ייקח ומה לא. אני רק הקשבתי. תוך פחות משבוע כבר לא גרתי שם.
החודשים שאחר כך היו קשים. הייתי צריכה להתמודד לבד עם כל מה שפעם עשינו ביחד: ניירת, חשבונות, החלטות. התחלתי לצאת יותר לא כי רציתי, אלא כי הייתי חייבת. הסכמתי להזמנות רק כדי לא להישאר לבד בבית. באחת מהיציאות האלו הכרתי גבר בתור לקפה. דיברנו על דברים הכי רגילים: מזג האוויר, הלחץ, האיחור.
המשכנו להסתכל אחד לשניה בעיניים. באחד מהפעמים, כשישבנו בשולחן קטן, הוא סיפר לי מה הגיל שלו צעיר ממני בחמש עשרה שנה. לא עשה מזה עניין, לא צחק. שאל בן כמה אני והמשיך את השיחה כאילו כלום. הזמין אותי לצאת שוב, והסכמתי.
הכול איתו היה אחר. לא היו הבטחות גדולות או דיבורים מתוקים. הוא שאל מה שלומי, באמת הקשיב, נשאר איתי כשהייתי מספרת על הגירושין, לא ניסה לשנות נושא. יום אחד הוא אמר לי בצורה ישירה שהוא מחבב אותי, ושהוא מבין שאני יוצאת ממשהו קשה. אמרתי לו שאני לא רוצה לחזור על טעויות ולא רוצה להיות תלויה באף אחד. הוא ענה שהוא לא מחפש לשלוט בי, ולא “להציל” אותי.
הגרוש שלי שמע על זה מאנשים אחרים. חודשים אחרי שלא דיברנו, הוא התקשר. שאל אם נכון שאני יוצאת עם מישהו צעיר. אמרתי לו שכן. הוא שאל אם לא אכפת לי. עניתי לו שבגידה זו הבושה האמיתית. הוא ניתק בלי להגיד שלום.
התגרשתי כי הוא עזב אותי בשביל אחרת. ובסוף, כשלא חיפשתי, מצאתי מישהו שאוהב ומעריך אותי.
זה מתנה מהחיים?
